יחפה במדבר

"המהומה בחצר הייתה גדולה, אך בתוך כל חוסר הוודאות שאפף את כולם מצאתי הזדמנות. ידעתי שגם זמני לעזוב הגיע!

אימי הופתעה עד מאוד מכוונותיי, ועמדה קפואה במקומה, מתבוננת בי כאילו ממתינה שמישהו יראה את מצוקתה ויציל אותה. אחר כך החלו מבטיה נעים בין פניי המתחננות לכפות רגליי היחפות, שוב ושוב, כמנסה לומר משהו אך שותקת. הבנתי כיצד אוכל ללכת יחפה במדבר הלוהט.״

בדחף רגעי וברגע של משובת נעורים מחליטה למלם, נערה צעירה מכפר קטן באתיופיה, להצטרף אל אחיה וגיסתה למסע. איש מהם אינו יודע כמה זמן יארך, אילו קשיים עומדים בדרכם וכיצד יצלחו את הדרך הארוכה והקשה המפרידה בינם ובין יעדם – ארץ ישראל. תלאות הדרך והגעגועים למשפחה, ובפרט לאימה, קשים מנשוא. מצוידת אך בעוצמתה הפנימית, בנחישות ובתקווה.

דבר המחברת: "הספר נכתב במשך תקופה ארוכה, בעצם כמרפא עבורי. באמצעות הכתיבה יכולתי להתייחס לנושאים שעד אז לא יכולתי לדבר עליהם, לשתף את המסע שלי ושל אנשים אחרים שאינם יכולים לעשות זאת בעצמם, ולהעביר את המסר החשוב ביותר מבחינתי – לעולם אל תוותרו על החלום שלכם.״

אילנה קינדה (לֶמֶלֶם אלול יצחק) עובדת שנים רבות בחינוך כגננת, נשואה, אם לשניים וסבתא. ממשיכה לצעוד ולרוץ עשרה ק"מ לפחות שלוש פעמים בשבוע.

פרידה חטופה

ערבו של יום שני. השמש הסתווית נחלשת במערב ושולחת קרניים אחרונות של אור, ובאוויר נתלה ניחוח טיפות הגשם שכבר הספיקו לשטוף את אבק השדות שנצבעו בצבע ירוק משכר. מבין רגבי האדמה בצבצו בבירור עלים של תפוחי אדמה וקישטו את סביבות הבתים, מסמנים כי הינה החלה תקופת הזריעה והשתילה בשדות אתיופיה.

בדיוק בשעה זו, כשהתיישבתי על בול עץ סמוך לחצר ביתנו כדי להתבונן ביפי הטבע סביבי, עלה והתנגן קולה של אימי, שהזכירה לי את חובתי היומית בשעה שלפני רדת החשיכה: "לֶמְלֶמֶה", ככה קראה לי אימא רוב הזמן, "גשי אל הבאר והביאי מים".

שיירת נערות הנושאות כדים על גבן, עברה בסמוך לי בדרכן אל הבאר שהייתה במרחק של ארבעה קילומטרים מהבית שלנו בכפר גיינה שבמחוז גונדר. לכל אורך ההיסטוריה היה זה תפקידן של הנשים בחברות המסורתיות. כדים על הראש או על הגב, צוואר זקוף, פסיעות קטנות, עקב בצד אגודל, ואף טיפה של מים יקרי ערך אינה נשפכת החוצה מן הכד.

קמתי ממקומי, יודעת את תפקידי ב"שרשרת הדורות", העמסתי על גבי את כד החרס המשפחתי והתחלתי עושה את דרכי אל הבאר יחד עם וויזַרוֹ, גיסתי, אשת אחי הבכור אָדָמקָה.

לאחר שמילאנו את הכדים במי הבאר המתוקים והצוננים, עשינו את דרכנו בחזרה אל הבית. כל הנערות שהלכו עימנו מיהרו גם הן בחזרה אל בתיהן, מודעות לכך שמשפחותיהן זקוקות למים אלו לשתייה ולבישול.

ההליכה חזרה הביתה תחת משקל המים הכבד הייתה תמיד מדודה, אך אנו ידענו לעשותה בזריזות. אלא שבאותו ערב לא מיהרנו וויזרו ואני לשוב הביתה, כאילו חשנו בצורך להאריך את הרגע ואת ילדותנו שעמדה להסתיים עוד באותו ערב ללא כל הכנה אמיתית. בדרך מן הבאר השתלט עלינו הדחף הילדותי, שהרי כל היום עסקנו בעבודות הבית השונות, כך שלא יכולנו להניח להזדמנות להשתחרר ולחלוף.

את הכדים הנחנו על האדמה, שעונים על אחד העצים, והחלנו משחקות במחבואים ובתופסת, רצות ומשתובבות בין עצי החורשה הסמוכה לבין הבאר. קול צחוקנו התגלגל למרחוק, חוצה את השקט המופתי ששרר במקום. דממה מענגת. אף רועה צאן לא נמצא שעון על גזע עץ בקרבת הבאר, ושום פעיות של בעלי חיים שבעים לא נשמעו מסביב. אפילו אָבֶּבֶּה אָדָמְסֶה, נער נוצרי שבכל הזדמנות נהג להזכיר לנו שאיננו שייכות לאתיופיה אלא לירושלים, הסתלק עם עדר הכבשים שלו. המקום היה פנוי, ונותר זמן רב עד לחשכה הגדולה. מה יותר מושלם מזה? צחקנו מאושר.

יחפות התרוצצנו על רגבי האדמה שהתפוררו תחת רגלינו כשדרכנו עליהם ו"הותזו" לצדדים. כפות רגליים של ילדות שמחות, מנתרות מעל אבנים, שלוחות כאיילות נטולות דאגה, רכות למגע וקשוחות בדריכה. שערנו התנופף כנגד כיוון ריצתנו, ואנחנו צחקנו בפה מלא וקראנו זו לזו את שמותינו תוך שאנו חושפות שרשרות של שיניים קטנות ולבנות כפנינים.

השתובבנו ו... שכחנו לחזור הביתה. כל כך שקועות היינו במשחק וחסרות דאגה כמו הילדות הקטנות שהיינו, אבל בינתיים בבית התרחש לו משהו לא שגרתי, וכולם המתינו באי־שקט ובציפייה לבואנו כשהם מודאגים וכעוסים על כך שהעניינים אינם מתנהלים לפי רצונם, כמתוכנן.

לבסוף היה זה אחי אָסָנְקאו שנשלח לזרז אותנו לחזור במהירות הביתה, עם כדי המים או בלעדיהם – רק שנשוב. כבר מתוך ריצתו אלינו ופניו הכעוסות הבנתי שמשהו קרה ומיהרתי לקרוא לוויזרו שתצא ממחבואה ותבוא אליי. המשחק הסתיים.

וויזרו הייתה בת שתים־עשרה שנים בלבד כשנישאה לאדמקה, שהיה אז בן תשע־עשרה שנים. באותם הימים באתיופיה כלל לא טרחו לרשום תאריכי לידה מדויקים. עד גיל מסוים זכרו את שנת הלידה, אך ככל שעברו השנים, התמעטה חשיבות העניין בשנת הלידה, והיא הלכה ונשכחה, הלכה ואבדה.

כשנישאו וויזרו ואחי, הוטלה עליי, בהיותי בוגרת יחסית, משימת היכרות הסביבה לכלה הטרייה, דבר אשר גרם לי להתרוממות רוח כללית. הינה סוף כל סוף מכירים בבגרותי, ולא רק זאת, הינה נמצאה לי חברה חדשה, בת גילי ושפתי, כאחות תאומה קרובה לי.

כעת הגיע אלינו אסנקאו הנרגש. לא הצלחנו להבין מילה ממה שאמר, רק את תנועות ידיו הנרגשות המורות ומסמנות לנו "חזרו הביתה מייד!" ובאומרו זאת פנה מאיתנו אסנקאו והחל לרוץ במהירות לכיוון הבית. נרגשות הבטנו זו בזו, הרמנו את הכדים ממקומם ורצנו אחריו, תוהות מהי סיבת הבהילות.

המרדף הסתיים בפתח הצריף שבו התגוררנו, שם מצאנו את שאר בני הבית מתרוצצים בבהילות שותקת הלוך ושוב בחצר. המראה היה מטריד, ואנו נעצרנו מריצתנו, מחזירות לעצמנו את הנשימה. אָסֶגֶד, אחותי הגדולה, ישבה בפינת החצר ובכתה בכי חרישי, ובתוך ראשי החלו להתרוצץ מחשבות – אולי קרה משהו למולו, התינוקת הרכה והיפה של אסגד, שאותה נשאה תמיד על גבה. התקרבתי לאט אל אסגד ושאלתי בקול רועד: "אטייה..." כך קראנו לה כולנו בקיצור חיבה, "מה קרה?"

וכשהיא מנסה לבלוע את דמעותיה, לעלעה מילותיה ואמרה בשקט: "אדמקה יוצא למסע לירושלים עם הדוד אדהנן".

מילותיה של אסגד הכו בי בהפתעה אף שידעתי את סיפורו הסבוך של דודי, אדהנן, אחיה של אימי. הרי רק לאחרונה הצליח לערוק ולברוח משירותו בצבא אתיופיה הנוקשה, וזאת לאחר ששירת בו שנים ארוכות ומפרכות ללא קשר עם משפחתו. אדהנן הצליח לפלס את דרכו בתפקידים ובסולם הדרגות ואף הגיע לכדי תפקיד משמעותי מאוד בצבא. הוא החל לחוש ירידה משמעותית בשמיעה ופונה לבית חולים באריתריאה, שם קיבל טיפול מידי נציגים של "הצלב האדום", ומצבו השתפר.

בהיותו שם הוא גילה כי מספר ההרוגים ביחידה שבה שירת הוא גבוה מאוד, והרגיש שאינו מסוגל לתפקד ללא שותפיו. הוא הגה פתרון יצירתי על מנת שלא לשוב לאותו מקום נורא, והחל מתלונן על ירידה דרסטית בשמיעה בשתי אוזניו עד שהפסיק להגיב לקריאות הרופאים. אלה האמינו לתלונותיו והגיעו למסקנה שאינו כשיר עוד לתפקיד צבאי ולפיכך עדיף לשחררו חזרה לביתו, אל משפחתו, רעייתו ברהנה ושלושת ילדיהם. ביום שבו הגיעה השמועה אודות חזרתו של אדהנן, פרצה שמחה גדולה בשני הכפרים: בבסָקְלַט, שם התגוררו סבא וסבתא שלי מצד אימי, ובכפר גֶיינָה, שבו התגוררנו אנחנו, לא הרחק מהוריו של אבי – סבא יצחק וסבתא מהרטה.

סבא אברהם, אביה של אימי, נפטר כחודש לפני חזרתו של אדהנן, וכך התערבבו להם יחדיו שמחה ועצב. צערו של אדהנן היה קשה מנשוא כששמע את הבשורה המרה על מותו של אביו, אך הוא נתמך ונעטף באהבה רבה על־ידי שאר בני המשפחה.

כל זה אירע תוך שנה שבמהלכה נולד בן נוסף לאדהנן ולברהנה, ולרגע נדמה היה כי האושר והשלווה החלו למצוא דרכם חזרה אל המשפחה, אך לא כך היה הדבר. מאורע נוסף התרחש וטלטל את בני משפחתה של אימי כאשר את אחיה הגדול, טֶפְּרָה, רצח איש נוצרי ללא שום סיבה מוצדקת, מלבד, אולי, המתח הבין־עדתי שבמשך שנים ארוכות רתח מתחת לפני השטח כמו גחלים לוחשות עד שלפתע היה פורץ כלהבה שורפת.

הכול התחיל כשטפרה הואשם ברצח שלא היה קשור אליו כלל והתבקש להגיע לבית משפט על מנת להעיד שאינו קשור לפרשה. כאשר הגיע לשם עם אחיינו, ממו, בן השבע־עשרה, גילו שבית המשפט סגור. אחיו של הנרצח הציעו להיפגש במועד אחר, וכך סוכם. כאשר החלו את דרכם חזרה, אחד מהאחים ירה בטפרה שלושה כדורים מטווח אפס.

לא אשכח לעולם את אותו ליל שישי שבו דודי נרצח, משאיר אחריו אישה בחודש השמיני להריונה וחמישה ילדים קטנים. דודי היה איש נאה, חזק וגם עשיר. הנוצרים קינאו בו ואף פחדו ממנו, וזו סיבה שהביאה להירצחו לדעת רבים.

לאחר הרצח התחלנו לחוש מתח באוויר. שמועות החלו להתדפק על דלתותינו, כאלו שרמזו על המשך הרדיפה. "הרוצחים", כך נלחש לעברנו, "לא יסתפקו בקורבן אחד אלא יחזרו לפגוע במשפחה עד שישבעו"...

בתגובה החלו להישמע מסביב רעיונות בדבר עזיבת הכפר והאזור בחיפוש אחר ביטחון והגנה. עד שיום אחד, בהחלטה פתאומית ודרמטית, החליט דוד אדהנן שאם כבר נגזר לעזוב, מוטב שיהיה זה למקום שאליו ייחלנו להגיע – ארץ הקודש וירושלים.

על־פי דברי אסגד, אדהנן הפציר באימי ואמר לה שעל אדמקה, אחי הבכור, להצטרף אליו למסע, היות שגם מעל ראשו "מתנוססת חרב".

דווקא באותו יום יצא אבי בשעות הבוקר המוקדמות אל השוק בגונדר, מרחק של שלוש שעות הליכה מביתנו, וטרם שב. עול ההחלטה נפל על כתפיה הצנומות של אימי.

המהומה בחצר הייתה גדולה, אך בתוך כל חוסר הוודאות והצער שאפפו את כולם מצאתי אני הזדמנות. פתח. ידעתי שגם זמני לעזוב הגיע!

רצתי אל אימי שעמדה על מפתן הבקתה, ופניתי אליה בתחנונים למען תרשה לי להצטרף למסע עם אחי "על מנת שנוכל לעזור זה לזו", הוספתי כדי לנחמה. היו לי סיבות נוספות, אולם אותן לא יכולתי לומר אז בפניה.

אימי הופתעה עד מאוד מבקשתי עד שנאלמה דום ועמדה קפואה במקומה, מתבוננת בי כאילו ממתינה שמישהו יראה במצוקתה ויציל אותה.

אחר כך החלו מבטיה נעים בין פניי המתחננות לכפות רגליי היחפות, שוב ושוב, כמנסה לומר משהו אך שותקת. הבנתי. כיצד אוכל ללכת יחפה במדבר הלוהט, במסע מפרך שאיש מאיתנו לא יודע מה סופו? מיהרתי לפתור את הבעיה בטרם יהיה מאוחר.

"אנעל את נעלייך!" הצעתי לאימי.

"הנעליים שלי גדולות במידתן ולא מתאימות לך", מיהרה אימי להשיב, כאילו בכך נמצאה גאולה למצוקתה. "אי־אפשר לצאת למסע ללא נעלי הליכה", פסקה מתוך רצונה להשאיר אותי סמוכה אליה. אולם אני נותרתי כה נחושה בדעתי ולא פסקתי מלדבר ולהתחנן ולהציע עד שאימא הבינה כי אינה יכולה לעצור אותי. ידעתי, עם נעליים או בלעדיהן, אני מסוגלת ומוכנה לנסות למצוא את גורלי בדרכי לארץ החלומות שסקרנה אותי כל כך.

לאחר שזה הובהר, פנתה אימי לדון בסוגיה הבאה – מה יהיה על וויזרו? האם תצטרף גם היא למסע או תחזור אל בני משפחתה החיים בכפר רחוק מאוד. ואיך נספיק להודיע להם בזמן שהיא יוצאת לדרך? כיצד תיפרד מהם?

אבל היא החליטה להצטרף למסע. אימא הבינה שלא תצליח לשנות את העתיד לקרות באותו ערב, וכי הכול הולך ומסתבך לנגד עיניה. בעל כורחה היא נאלצה לברך את ילדיה לשלום ולהתפלל.

אימא הפקידה בידיו של אחי סכום כסף שהיה ברשותה, כדי שישמש אותנו לרכישת מזון, מימון של מורי דרך, ככל שנחוץ, ועוד, שהרי מי יודע מה יילד יום במסע המסוכן הזה. ניכר היה שאימא פועלת באי־רצון ומתוך בלבול. היא חלצה את הנעליים שהיו לכפות רגליה ונתנה לי אותן, אף שמידתן הייתה גדולה משלי. היא ידעה שעדיף שאיהלך בנעליים גדולות מאשר יחפה, ומתוך דאגה אימהית נכנעה למצב.

מיהרנו להצטייד בכמה בקבוקי פלסטיק כדי שנוכל למלא מים בכל מקום שרק יתאפשר לנו בצידי הדרך, ונפרדנו פרידה חטופה ונרגשת מאימא שלנו האהובה ומסבתא נני שהייתה אצלנו באותם ימים.

היכן כל אחיי הקטנים? חיפשתי אותם בבהילות!

אסגד עמדה בצד ולא הצליחה לעצור את דמעותיה, יָנְגוֹסה, אחותי בת השנתיים, הייתה תלויה על זרועותיה של אימי וכלל לא הבינה על מה המהומה. שאר האחים כנראה נבהלו וברחו להסתתר היכן שהוא. סָטֶה, צָ'לֶה, אסנקאו, אנקוי... לא הספקנו להיפרד מהם. פשוט לא היה זמן. התחלנו עושים את דרכנו אל העיר הקטנה הסמוכה, שם אמור היה להמתין לנו מורה הדרך, עם דודי אדהנן ושאר בני משפחתו.

האם אנחנו באמת עושים את זה? צועדים אל העולם הלא־מוכר ומותירים מאחור את כל אשר אהבנו?

צעדנו באיפוק מתוח. תחילה עוד הבטתי לאחור וראיתי את דמותה של אימא הולכת וקטנה עד שנעלמה מעיניי. היא רק עמדה שם ולא זזה ממקומה, וינגוסה הקטנה מצחקקת נבוכה בזרועותיה. האם אראה אותן שוב?! פרצתי בבכי ולחשתי לגיסתי שאני רוצה לחזור הביתה.

היא התכנסה בשתיקתה. לא היינו מוכנים לאירוע שכזה. הכול בחטף, ומה יאמרו הוריה כשישמעו את הבשורה? אולי עליי להודות על עצם העובדה שהספקתי להיפרד גם אם לא מכל בני משפחתי האהובים? ניסיתי להיאחז במחשבות אלו. מחשבות של הודיה ומחשבות של התגברות על געגוע שכבר החל מטפס במעלה הבטן ותופס אחיזה בגרוני, והינה הפחד שמתדפק על כותלי ראשי. ואולי בכלל כל זה חלום ותכף אתעורר לקול צחוקה של אנקוי? קיוויתי בתוך תוכי שזו רק הליכה קצרה. תכף נפגוש בחברים ובבני משפחה, מייד לאחר מכן נחזור חזרה, עודדתי את עצמי.