דף הבית > סול
סול
הוצאה: אוריון - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 2025
קטגוריה: פרוזה וסיפורת ספרי ביוגרפיה וזיכרונות
מספר עמודים: 180

סול

         
תקציר

"היא הכינה לעצמה כוס תה ויצאה להתיישב על ספסל העץ הישן שבגינה השכונתית. כעבור מספר דקות, הגיע אחיו של יואב עם חיוך שבצבץ תחת שפמו ובלי שתזמין אותו, התיישב על הספסל, צמוד אליה. עד מהרה, התנפל עליה ונישק אותה בכוח, כשידיו פלשו אל בין ירכיה. באחת ובלי מורא סול הדפה אותו מעליה, סטרה לו וחמקה מבין טלפיו. מבוהלת, היא רצה אל הבית הראשון שראתה. במקרה היה זה בית הוריו של המטרידן. הוא לא נכנע ורץ אחריה. היא נכנסה פנימה בריצה כשהוא רץ אחריה. אימו המופתעת נעמדה והביטה בהם בעיניים פעורות. ייתכן שניחשה את שקרה. למרות שזה עתה הוטרדה באגרסיביות, התעוררה בה תחושת חוסר נוחות, שמא תחשוב האם שהיא אינה הגונה ומשתעשעת עם בנה. אך האם לא אמרה מילה, כמו גם בנה החוטא. היא השפילה עיניה, שבה אל בית אחותה, נפרדה מעליה ויצאה אל בית הוריה, כשהיא שומרת את המקרה בסוד, בינה לבינה".

מי את, סול? אילו סודות צרובים בנפשך? מאילו תכתיבים פנימיים את מונעת, לאילו את מסרבת להיכנע?

עלילת הספר מבוססת על סיפור חייה של שולמית סול בן שמואל ועל המסע שעשתה בין קצוות מנוגדים של תפישות עולם ומקומות. מחד, גדלה וצמחה בסביבה שבה לאישה יש תפקידים ומעמד ברורים, בידיעה כי אל לה להתנגד לתכתיבים מסורתיים ומשפחתיים. מנגד, משהו בתוכה ביקש לזעוק, לבטא, לבעוט, להרגיש, לסלול את דרכה שלה, בידיעה שצעדיה עלולים לתבוע מחיר. דמותה של סול, על ערכיה ומידותיה, אשר עיקרן נתינה ועשייה למען הזולת, חמלה ואהבה אין סוף מציפה בכולנו שאלות עמוקות, ולא אחת, מחברת כל אחד מאיתנו אל ה'פצע' הפרטי, אל מקומות של שמחה, כאב, צמיחה.

זה סיפור המבוסס על חייה, אך הוא שזור דמויות ואירועים דמיוניים. לצד התוספות הבדיוניות והדרמטיות, לכאורה, תוביל את הרומן הדמות של סול, האותנטית, המאירה והמוארת.

זהו ספרו השני של יוסי בן שמואל, בנה של שולמית, צייר וגרפיקאי יליד הארץ. רומן הביכורים של בן שמואל, 'בבל הגדולה', יצא לאור בשנת 2024, בין היתר ייחודו בכך שכחלק מהעלילה, נעדרת ממנו האות נון. בשנת 2017, בעודו כותב רומנים, נובלות ושירה, החל בכתיבת ספר זה כדי לשתף בעוצמותיה של האישה שאותה הוא אוהב ומעריץ כל חייו, האם שהיא לו השראה ומקור שמחה.

פרק ראשון

פרולוג

כולנו נולדנו שווים, אך שונים אלה מאלה לחלוטין.

הוא הכאיב לה.

באותו ערב, למרות שהיא שתקה מולו כמו תמיד, הזעם שלו הלך וגבר. הוא צרח, התקרב אל גופה נוגע־לא נוגע, מנופף באגרופים מול פרצופה, מפספס במילימטר את עצמות הלחיים, את העין, את האף. היא שתקה. הינה זה בא, היא חשבה לעצמה, מקבלת את הגזרה בלי לשאול או להבין. הוא התרחק ממנה מעט והינה, התקרב בשנית כאילו החליט שהגיע הרגע המתאים להכות. לפתע, בנם הבכור אסי, שהיה חייל וגבר כמעט, נעמד ביניהם. "אם תיגע בה, אגיב לך". האב לא האמין שבנו עומד מולו פתאום. הייתה זו שעת צוהריים, כשהוא נח בחדרו ושמע מהחדר הסמוך של אחיותיו ויכוח בין אימו לאביו. צעקותיו הרמות של האב הקפיאו את דמו. הוא פתח את דלת חדרו בבעתה וראה את אימו שקטה, לא מגיבה אל מול אביו שהשתולל בצרחות ובאלימות לעברה. שפת גופו לוחמנית ומאיימת וכל מילותיו עלבון והשפלה. הוא התקרב אליה והשתולל סנטימטרים אחדים ממנה.

אסי אומנם היה מורגל לצעקות האלה, אך לפתע נתקף חרדה. ייתכן שעד כה הוא לא חיבר בין הצעקות לבין האלימות וההשפלה. אך כעת לפתע, משהו התחולל באישיותו והוא הבחין בהתנהגות האלימה והרעה כלפי אימו. הוא חש עלבון קשה מנשוא; הוא חש בעלבון בשביל אימו ומייד ביקש מאביו להפסיק ולהירגע. באחת וללא היסוס, הפנה האב את מבטו ובעיקר את זעמו כלפי בנו. "אל תתערב", צרח והפנה כלפיו אצבע מאיימת, "זה לא עניינך".

האב פנה מייד אל סול והמשיך להעליב אותה ולצרוח עליה, בלי כל כוונה להפסיק את המתקפה הברוטלית. באותו רגע, מתוך אינסטינקט, נעמד אסי ביניהם, כשפניו אל אביו, גבו אל אימו ושתי ידיו פרושות לצדדים, מגינות עליה.

"אבא", אמר, "לא עוד. אתה תתחיל לדבר אליה יפה. בלי צעקות ובלי השפלות. מעתה, אני אתערב".

מעולם אסי לא התכונן לתרחיש האימים שהתרגש עליו. כך, בהפתעה מוחלטת, חווה את אחד מהמראות המזוויעים והמתסכלים בחייו. אבא הפיל עצמו על רצפה, החל להכות את עצמו בראשו ובכל חלקי גופו, התפתל, השתולל ומלמל משפטים לא ברורים. היה זה אבא; הקשוח, הכול יכול והנערץ, שעבד קשה כל כך כדי לפרנס את משפחתו. היה זה הגבר בן ה־42, החזק, המוצק, בעל השיער המאפיר המסורק בקפידה לאחור; היה זה איש המוסר הדתי, שדגל ב"איש, איש באמונתו יחיה"; היה זה האידיאליסט, הארצישראלי, הפטריוט האמיתי. הוא מצא את בנו, אסי, במקום הבלתי אפשרי, שלא היה מסוגל להעלות בדעתו, כאשר המציאות טפחה על פניו. אסי לא נותר אדיש. מייד הוא נחפז אליו ומנע ממנו מלהמשיך ולהכות את עצמו. הוא עזר לו לקום מהרצפה. מאין שאב אותו נער־גבר את כוחו הרב, כך שיכול היה להניף את אביו מעלה ולהציבו על רגליו? כאב לו לראות את אביו בחולשתו. הוא פרץ בבכי וביקש מחילה וסליחה על שהתפרץ עליו, עת שמעל לראשו ריחף הדיבר החמישי: "כבד את אביך ואת אימך, למען יאריכון ימיך על האדמה, אשר ה' אלוהיך נותן לך".

גם לאחר שנים, כשיספר על המקרה, תתעורר בו התרגשות רבה וכאב עז; ריאותיו יתרוקנו מאוויר והוא ייאלץ להסדיר את קצב נשימותיו. הוא יכסה את פניו כשלחלוחית של דמע תבצבץ מעיניו כמסך, אותו מסך אפל שנפל על חייו עת ראה את אביו בבושתו. ממרחק הזמן, כשחלפו יותר מ־12 שנה מאז מות אביו, אסי עדיין חושב לעצמו שייתכן שהפריז בהתנהגותו; הוא חש אשמה על שהוביל את אביו למצב שבו הטיל עצמו על הרצפה, הכה את גופו בתסכול, בכאב ובצער. עם זאת, ברור לו כי נדרש לכך כדי להגן על אימו, ולהפסיק את הסחיטה הרגשית אפופת האימה שהפעיל עליה האב. הקונפליקט האיום לא נותן לו מנוח עד עצם היום הזה.

השקט שהפגינה סול, כמו גם תעצומות הנפש שאפפו אותה, מעידים על אישיותה החזקה, על מידות השליטה העצמית ועל האחריות שהפגינה. אלה היו טבועות בה עוד מילדותה במרוקו, שם גדלה, כמו גם במהלך מסעה לארץ, עם ימים וחודשים של תלאות במחנות עולים ובאונייה רעועה. אותן תעצומות נפש, שלוות נפש ויכולתה לשאת באחריות אפשרו לה להיות מי שצמחה להיות.

הוא דרש אוכל טרי מדי יום. "הכנתי את התבשיל הזה בתחילת השבוע ואחסנתי במקפיא", היא השיבה, "בעוד יומיים תוכל להפשיר ולחמם".

הזעם מילא אותו באחת, "לא", פסק בקול, "את תכיני לי עכשיו תבשיל טרי, עכשיו". כמו תמיד, היא לא התווכחה, הכינה והגישה לו.

"מה זה?" זעקתו טלטלה אותה שוב מייד עם הטעימה הראשונה, "זה חם מדי. את רוצה לשרוף אותי?"

היא השתדלה, "זה יתקרר בתוך דקה או שתיים", אמרה, בעוד היה ברור שדבר לא ישביע את רצונו.

"אני לא מבין", המשיך בכעס וקם מהכיסא בתנועות גסות ומרתיעות ופנה אל הסלון, "את לא מסוגלת להכין לי אוכל טרי וטעים בטמפרטורה שאני רוצה?"

היא שתקה. "המנה התקררה מעט. בוא לאכול", אמרה לו בחלוף שתי דקות.

הוא גלגל עיניו ופלט אוויר, כאילו התמודד עם חדלות אישים שאין כדוגמתה, קם מהספה בסלון ושב אל המטבח. "מה זה?" צרח לעברה, "עכשיו זה לא חם מספיק", אמר בעודו חובט בשולחן. הוא קם מהכיסא, התקרב אליה והחל להטיח בה מילים בוטות ומעליבות.

השפלה

היא הייתה מורגלת בכך. בין אם כשהיו לבדם ובין אם בנוכחות ילדיהם או אורחים אחרים. באחד מערבי הפסח, עלב בה מול כל בני המשפחה, בהם גם נכדיהם ובני הזוג של ילדיהם. "שמת הרבה מלח באוכל", ירה לעברה בטון מכוער. למרות שפגע בה מול כולם, היא לא הגיבה והמשיכה לחייך בשקט, כדי לשמור על אווירה שמחה ונינוחה. "מה, לא שמת לב לזה?" שאלה את בנה, אסי, כששוחחו ביום המחרת. "לא, לא שמתי לב", השיב, "הבחנתי בכך שמצב הרוח שלך הפך עכור מעט". היא נותרה לבדה עם העלבון והכאב, כשלצידה אך ורק מידת חוסן שאימצה לעצמה במהלך השנים.

מאז נישאו, עמרם עקב בשבע עיניים אחר צעדיה וצמצם אותם ככל יכולתו. הוא חנק.

"למה את יוצאת?"

"למה לא חזרת בזמן?"

"למה את עובדת?"

"אני לא צריך שתעבדי".

"אני לא צריך בלבולי מוח".

בחולשתו, ביקש להתחזק כשהחליש אותה יותר. דרישותיו הותירו אותה עם מטלות בית רבות ושעות ארוכות במטבח. היא נקברה תחת חולשתו, בעוד הוא הביס כל ניסיון שלה לבטא את רצונותיה או לממשם. אך באותו ערב, כשבנם, אסי, הביט באגרופיו של אביו מתעופפים מול פניה של אימו ומפספסים אותם במעט, משהו בו התעורר. הוא פעל בלי לחשוב ומתוך אינסטינקט כמעט, כשביקש להגן על אימו.

"אם אתה נוגע בה, יש לך עסק איתי", אמר לאביו בנחרצות, "אתה לא נוגע בה, אתה לא צועק עליה, אתה לא מתנהג אליה בצורה כזו שוב".

באחת, הבין האב שבנו גדל והתבגר, או במילים אחרות, שבנו התעורר ולא יהיה נכון לשתוק עוד. עמרם השליך עצמו על הקרקע והחל מכה בחזהו שלו. הבן לא ידע את נפשו. מה עשיתי, נבהל בתוכו פנימה, גרמתי לאבא שלי ליפול על הרצפה, איזו השפלה. הוא פנה אל אביו, שהותש מעוצמת הרגשות שהשתוללו בתוכו והשתבלל על הרצפה. אסי הרים את אביו המקופל כתינוק והניח את גופו על המיטה. "אני מתנצל שהתנהגתי אליך כך, אבל לא היית צריך להתנהג כך לאימא".

הידיעה שבנם יוצא להגנתה לא הובילה לשינוי בהתנהגותו של עמרם כלפיה, ואף לא הפסיקה את מקרי ההתעמרות וההשפלה.

עם זאת, כעת לא עמדה מולו לבדה והייתה זו תחילתה של תמורה פנימית. בנה הגן עליה וסייע ככל יכולתו. כך, באחד הימים, התכוננה לצאת כדי למלא את תפקידה כחברת מועצת העיר. עמרם, שמאז ומעולם ראה בה עקרת בית בלבד, נתקף חֵמה מסיבה לא ברורה, והחליט למנוע ממנה להגיע לישיבת המועצה, "את לא נוסעת. גם אלוהים לא יעזור לך", הטיח בה. "הוא נעל את הרכב בחניה, לקח איתו את המפתחות והלך", התקשרה לבנה בדמעות. אסי הגיע מייד, לקח אבן משחזת וחתך את מנעול דלת הכניסה לחניה.

"הינה אימא, סעי".

למעשה, לא היה דבר חריג בהתנהגותו של עמרם כלפיה, להפך. כך חונכו שניהם מינקות בבית הוריהם שבמרוקו ולאחר מכן, בסביבה בה גדלו בישראל. היה זה מקובל, נהוג, נכון, ראוי ותרבותי שגברים ינהגו כך בנשותיהם. אחרת, במה תיאמד גבריותם? היה זה אך טבעי שמשום היותה אישה, נגזר עליה לספוג צעקות ועלבונות. היא קיבלה את מעמדה בהכנעה ועם זאת, חיה בנשמתה גם אישה אחרת. אותה אישה נתנה לה חוסן. כשעמרם צעק ונהג בה באלימות, היא פירקה אותו לגורמים בשתיקתה. בכך, הפגינה כוח ועובדה בלתי ניתנת לערעור: היא חופשייה בתוכה פנימה, ואיש לא יוכל לקחת את זה ממנה. היא חופשייה לחיות בפתיחות מחשבה ולהבין אנשים.

בכל הזדמנות דאג עמרם לדכא את רוחה החופשית. אך השקט שבה הביס את ניסיונותיו. אט אט, הבינה את כוחו של השקט הטמון בה: הוא יכול להרוג. כך, שימש לה כלי נשק קטלני מולו.

כשנפתח הצוהר

תקיפת המצרים בצוהרי יום כיפור דרשה את גיוסם של רוב הגברים שיצאו לקרב. המתפללים הרבים שמילאו את בתי הכנסת החלו חוזרים אל בתיהם, נוטלים עימם שקית בגדים קטנה וממהרים אל האוטובוסים, שהמתינו כדי להסיעם אל הבסיסים הצבאיים, אל החזית שרחשה וגעשה. רוחות שינוי פשטו בכול ובתוך רגעים ספורים נדמה היה כי קיומה של המדינה עמד על סף תהום. השינוי שבחוץ העצים את התמורה שכבר נתנה אותותיה בתוכה פנימה ונתנה דרור לדחף שקינן בה משחר נעוריה.

"אני רוצה להתנדב", אמרה כשהגיעה אל מרכזי התמיכה שנפתחו בעיר לאחר כמה ימי לחימה. היא ביקשה לתרום את חלקה בעת קשה זו, נכונה לכל משימה שתוטל עליה. מייד, הופנתה אל מנהל סניף הדואר ושם התבקשה לקחת על עצמה את חלוקת הדואר. בשעות הערב, שנותרו פנויות מעבודה, התנדבה לחלק מזון לנזקקים. בנה, אסי, היה אז חייל בן 19 בשירות סדיר.

באותו יום כיפור של שנת 1973 הוא נשאר בבסיס ככוח חירום, לתורנות שבת וחג. מפאת המצב, לא הורשה לצאת הביתה. בתה, רוני, שהייתה תלמידת תיכון בת 18, השגיחה על אחותה הקטנה, דונה בת השמונה. זאת, עת שעמרם, ששימש נהג קטר, גויס למאמץ המלחמתי ולא שב הביתה גם בערבים. ייתכן שהיעדרו הוביל אותה לפנות באותם ימים קשים אל רכזת המתנדבים של משרד הביטחון ולהציע עצמה כמתנדבת. הרכזת סקרה את פניה בקפידה כשהציעה לה להתנדב למשימה שדורשת רגישות מיוחדת. "כן", ענתה בלי להסס. "ידברו איתך", ענתה הרכזת, בלי למסור פרטים על אופי המשימה. מיליון מחשבות רעשו והכו בראשה.

למחרת היום, עם שחר, העירה אותה התרגשות. היא התהפכה במיטתה, מתאמצת להשיב את השינה לחיקה, אך העלתה חרס וויתרה. בשעה תשע בבוקר בדיוק הגיעה אל נקודת האיסוף שנקבעה לה, כשהיא חסרת מנוחה לקראת המפגש עם הלא נודע. מדוע בחרו דווקא בי, חשבה לעצמה ונזכרה בדברים שאמרה לה הרכזת בשיחה הקצרצרה ביניהן. "אין לי ספק שאת האדם המתאים ביותר למלא את התפקיד, למרות שאת עדיין לא יודעת במה דברים אמורים".

חריקת בלמים קטעה את הרהוריה. משאית צבאית גדולה נעצרה בסמוך לשפת המדרכה, מרחק פסע ממנה. היא נרתעה לאחור בבהלה.

"היי, את סול?" נשמע קולו של גבר צעיר בעד לחלון הפתוח.

"מה?" השיבה בשאלה, נרעשת מעט.

הנהג רכן אל החלון שמעל מושב הנוסע ושרבב את ראשו החוצה. "את סול? את זו שאמורה להתלוות אליי?" הרים את קולו מעט, כדי לוודא שהיא שומעת.

"כן, זו אני".

"יופי, תעלי, יש לנו המון כתובות", אמר בפסקנות נמרצת.

כתובות, תהתה בינה לבינה, למה בדיוק הוא מתכוון. כהרגלה, נמנעה מלשאול שאלות מיותרות, הניחה רגלה על המדרגה ומשכה עצמה אל תוך המשאית, כשידה האחת אוחזת בזרוע המראה. בידה השנייה היא פתחה את הדלת והתיישבה. לצידה, כשחיוך קל על פניו, ישב חייל צעיר לבוש מדים ירוקים ולראשו כומתה חומה, לה הוצמד סמל של חיל תותחנים. שני פסים לבנים כחולים נתפרו על שרוולי חולצתו והעידו כי הוא רב טוראי. הוא בגילו של בני אסי בערך, אמרה לעצמה.

"שלום, שמי עידו", הציג את עצמו.

"אני סול", ענתה, וסומק עלה בלחייה.

"את יודעת מה עלינו לעשות?" שאל.

היא הנידה בראשה לשלילה והוא אמר, "הינה רשימת הכתובות בעיר לוד שאליהן אנחנו צריכים להגיע".

"להגיע, כתובות, מה זה? מה צריך לעשות?" מלמלה.

החייל הביט בה. החיוך נעלם מפניו הצעירות, והוחלף בארשת עצבות. דיבורו הנחוש התרכך לכדי לחישה כמעט. "סול, המשאית שלי מלאה במזוודות. תיקים, תרמילים, ציוד וחפצים אישיים של חיילים שנהרגו. התפקיד שלנו הוא להשיב את כל אלה למשפחות השכולות".

צמרמורת פשטה בגופה. גוש כבד חנק את גרונה, טיפות זיעה קרה נקוו על מצחה וזלגו על פניה, ובטנה התכווצה עד כאב. למשך רגע או שניים נעתקו המילים מפיה, עד שלבסוף הצליחה לפלוט משפט קצר, "עצור בצד לרגע, בבקשה". עידו ציית מייד והמתין בסבלנות. סול נזקקה לרגע פרטי משלה, כדי להסדיר את מחשבותיה ואת נשימותיה. לא היה לה קל להכיל את גודל המשימה ואת מורכבותה. עוד מעט יהיה עליה להיכנס לביתם של אנשים שעולמם חרב עליהם ברגע, לאחר שאיבדו את היקר מכול. היא לא הצליחה לדמיין איך ייראה הרגע שבו תעמוד בפתח בית שמעולם לא ביקרה בו קודם לכן, ותציג את עצמה לבני המשפחה שבורי הלב. כמה נורא יהיה המעמד שבו היא תמסור לידיהם את החפצים של יקיריהם שנפלו בקרב. ליבה נחמץ. חוסר האונים מילא אותה ועימו עצב תהומי.

מייד כשהגיעו אל הבית הראשון ברשימה, ברחוב אליפלט מספר 19, הבחינו שמשהו לא שגרתי קורה. מכוניות חנו בצפיפות בצידי הכביש, ועל המדרכה התקבצו אנשים רבים. הם דיברו ביניהם בשקט. עיני כולם היו נשואות אל עבר המשאית הצבאית שנסעה לאיטה. עידו החנה את המשאית, סול הביטה בבית ושניהם יצאו אל הרחוב. עידו ניגש אל חלקה האחורי של המשאית ונכנס לארגז המטען העמוס. במשך דקות ספורות, נבר בין החפצים שהיו מונחים שם. כל תרמיל, חפץ או ארגז סומן במדבקה שעליה הופיע שמו של החייל שנפל.

"הינה מצאתי", הוא לחש.

"הנח את המזוודה קרוב לפתח ארגז המטען", אמרה סול, "אנחנו עולים בלעדיה".

עידו עשה כדבריה. בשתיקה עשו שניהם את דרכם אל הדירה בבניין ישן בן ארבע קומות. הטיח שכיסה את קירותיו החיצוניים התפורר ונשר, והכתמים האפורים הקודרים שתפסו את מקומו הוסיפו עצבות למראהו המוזנח. הם פסעו לאיטם בשביל אריחים אפורים שהוביל אל מבואת הכניסה, שעוטרה בתיבות דואר מיושנות; לחלק מהן צוהרי פח הרוסים ונטולי מנעולים, ולחלק מהן פתח שחור וריק במקום צוהר. שמות הדיירים נכתבו או הודפסו בעברית או בשפה אחרת על מדבקות שחלק מהן התקלף או נעלם לגמרי.

סול ועידו נכנסו אל מבואת הבניין העגמומית שעמדה באור עמום ומכביד. ליבם הלם בחוזקה עת החלו לטפס במעלה המדרגות הצרות והאפלוליות אל הקומה השנייה, תוך שהם מפלסים את דרכם בין המבקרים הרבים, שלחששו בינם לבין עצמם, צובאים על פתח הבית וממלאים את חדר המדרגות עד הקומה שמתחת. כשהגיעו אל פתח הדירה, הציגה סול את עצמה ואת שותפה כשליחי משרד הביטחון. אחד הנוכחים, עיניו אדומות ופניו נפולות, הפנה את סול אל דודתו של החלל, וזו הובילה אותה ואת עידו אל בני המשפחה. האבלים ישבו לבושי שחורים על מזרנים. סול הושיטה את ידה לעברו של הגבר שנשא אליה את עיניו.

"אני האבא", אמר במבט חלול נטול חיים.

ניכר היה שעיניו עייפו מבכי ושהוא שרוי בחלום בלהות שממנו קיווה להתעורר. ממנו פנתה סול אל שתי אחיותיו הדומעות של החייל ההרוג ולבסוף, עמדה והרכינה ראשה אל מול האם הבוכייה והמקוננת שלא ידעה את נפשה מצער וכאב. בייאושה הגדול ידיה חבטו על ראשה ועל ירכיה. בידה הימנית אחזה בממחטה מקומטת ספוגה בדמעות יגונה ובשנייה לפתה את תמונתו של בנה, חייל צעיר, בעל פני ילד וחיוך מלא חיים, לבוש מדי צבא ההגנה לישראל.

סול הביטה במחזה קורע הלב ללא מילים, ואז התכופפה וחיבקה את האם השכולה בחום. דמעותיה זלגו בשקט על כתפה של האם. היא התעשתה. כשכל נים מנימי גופה איים להתפוצץ וזיעה קרה עטפה את מצחה, אזרה אומץ ואמרה לאם בקול רך ומרוסק, אשר הגיע גם אל אוזניהם של האב ושתי האחיות, "הבאתי עימי את חפציו של בנכם. תרצו לקבל אותם?"

"כן", השיבו פה אחד כמעט.

נראה היה כאילו פניהם אורו וכמו נמלאו תקווה שהינה בעוד רגע ייכנס בנם לחדר כשהוא נושא את תרמילו; שיחייך כהרגלו וישאל, "האוכל שאני אוהב מוכן?" כאילו בעוד רגע יסתיים חלום הבלהות והשמחה תשוב אל ביתם, עם הבן האהוב שישוב מן הקרב בריא ושלם. לא כך היה. המציאות המרה נותרה בעינה. עידו יצא מהדירה לדקות ספורות ושב כשהוא נושא איתו תרמיל גדול. הוא הניח את התרמיל על הרצפה, אל מול פניהם של בני המשפחה. הם מיהרו אליו, כמהים לגעת בחפצים האישיים שליוו את אהובם עד רגעיו האחרונים. בידיים רועדות פתחו את התרמיל הגדול ורוקנו את תכולתו על הרצפה: מכונת גילוח, משקפיים, עט, קופסת ביסקוויטים שאימו ארזה טרם צאתו לקרב, ארנק, לבנים ומגבות. כל אחד מבני המשפחה נטל את הפריטים היקרים ואימץ אל ליבו.

פרץ של נהי ובכי תמרורים פשט בכול וזעזע את אמות הסיפים של הבית הדל, עת שסול ועידו חמקו החוצה בשקט, מותירים מאחור את נהר הרגשות שלא הותיר עין אחת יבשה בקרב האבלים והמבקרים הרבים. גופם רעד מהחוויה שטלטלה אותם. עיניהם דומעות, קצב פעימות ליבם האיץ כשעידו הכניס את מפתח המשאית אל מתג ההתנעה. המנוע חרחר וקרטע מעט כאילו אף הוא חווה את הטלטלה שבה היו נתונים סול ועידו, שלחץ על דוושת הגז והזניק את המשאית אל נקודת הצער הבאה, כדי למלא אחר השליחות הקדושה שנטלו על עצמם.

חרף ההלם והזעזוע העמוק שחוותה, הרגישה סול שיש בביקוריה בבתי האבלים שליחות. היא לא ידעה מהיכן אזרה כוחות נפש עצומים כאלה. חשה כאילו אור שכינה ירד מהשמיים, אפף אותה והעניק לה תעצומות נפש שכלל לא ידעה שהיו בה. היא גמלה בליבה, כי תמשיך לעשות את שהוטל עליה, ותמשיך להביא, כמיטב יכולתה, ולו מעט מזור ונחמה לאותן משפחות, שהאור בבתיהן כבה וכעת ממלאים את הלב כאב מר ועצב נצחי שאין נורא ממנו.

עידו וסול עברו מבית לבית ומסרו ליושביהם את החפצים האישיים שנותרו כמזכרת אחרונה ויקרה. היו משפחות שנטלו לידיהן את התרמילים ופתחו אותם מייד, ללא המתנות; היו כאלה שביקשו להניחם בפינת החדר והמתינו עד לרגע שבו ירגישו מוכנים לגעת בהם; היו כאלה שבכו חרש, אפופים ביגון תהומי; והיו כאלה שישבו ללא ניע ובהו בהם משך שעה ארוכה. התרמילים העצובים, שעד לא מזמן היו צמודים לגוף הצעיר ומלא החיים, הונחו מיותמים מבעליהם. לא יישאו אותם יותר, לא יגררו אותם באבק הדרכים ובגשם הסוחף. אין בהם צורך ומעתה לא יישאו דבר פרט לזיכרון צורב.

סול הכירה את המבטים בעיניים, את הסירוב להבין ולהשלים. היא זיהתה את ניצוץ התקווה חסרת השחר. הינה, התרמיל הוא מן עדות והבטחה שהחייל האהוב ישוב עוד רגע קט. הוא לא פה כרגע, אבל הוא בדרך לכאן. עוד מעט תיפתח הדלת וקולו יהדהד בחדר, "היי, כמה טוב לפגוש את כולכם ולראות אתכם מחכים כאן. קפצתי לכמה דקות".

יום ארוך עבר על סול ועל עידו. הם לא דיברו הרבה, מבטיהם דיברו במקומם. בסופו של היום, כשהמשאית נעצרה לפני פתח ביתה של סול, הם נפרדו בשתיקה ובלחיצת יד איתנה. סול צעדה בכבדות על שביל האבן המוליך אל הפתח, דילגה בכבדות על שלוש המדרגות אל מבואת מרפסת הכניסה, שלפה את המפתח מתיקה, מיששה בידה את מתג החשמל שמעברו השני של המשקוף, לחצה והאירה באור נגוהות את המרפסת ואת ההול, בעודה בוכה חרש. בראשה הסתחררו שאלות שעליהן לא הייתה לה תשובה. איך תשוב אליה שלוות הנפש, כשזעקות השבר הנורא מהדהדות באוזניה ללא הרף; מה תאמר לעמרם; איך תצליח להסתיר את הסערה שטלטלה את נפשה; וילדיה, מה יהיה עליהם; האם תוכל לשוב ולהיות האישה והאימא שהייתה כשיצאה הבוקר מביתה?

העלימי את הדמעות, אמרה לעצמה וסידרה את שערה באצבעותיה. בבית את כמו שאת בבית, מלמלה לעצמה ולבשה ארשת רצינית על פניה. כלום לא השתנה, לחשה, כלום.

בינתיים, המלחמה לא פסחה על איש; המדינה כולה שינתה פניה.

פרק 1: תמורה

עם פרוץ המלחמה, מלחמת יום כיפור, במסגרת עבודתו כנהג קטר, סופח עמרם אל יחידת רכבת ישראל לשעת חירום. אסי החייל נשאר בתורנות בבסיס, וסול נותרה בבית עם בנותיה, רוני בת ה־18, דונה בת השמונה ומגי בת החמש. באותן שנים, במשפחות ממוצא מרוקאי, נהוג היה כי הנשים נושאות באחריות על מטלות הבית והטיפול בילדים. כולן חונכו לפי תפישה זו וקיבלו אותה בהכנעה מוחלטת. כך, מקובל היה שכל עולמן מסתכם בהולדת ילדים ובהתמקדות בארבעה קירות הבית; בניקיונות, בבישולים, בגידול ילדים ובדאגה לבעל כמובן. לעיתים, כשאישה העזה לפצות את פיה ולהתמרד, מייד נתקלה בהתנגדות נטולת רגש מצד בעלה. לא פעם, כשניסתה לעמוד על דעתה ולנהוג כבת אנוש עצמאית, לצאת אל העולם, לעבוד, להכיר אנשים ולהתפתח מנטלית ואינטלקטואלית, מייד פגשה בהתנגדות נוקשה כקיר בטון יצוק ובלתי חדיר. אישה שהעזה להעלות בדעתה מחשבה כזו, שלא להזכיר לממשה בפועל, ספגה עלבונות ולעיתים, אף מכות. גם סול חונכה כך וברוח זו חיה במשך 36 שנותיה.

היא התאמצה לדבר על ליבו של בעלה, אך מאום לא הסתייע בידה. תפישת עולמו בכל הקשור למקומה של האישה ומידת הקנאה שהייתה חלק בלתי נפרד מאישיותו, עוררו בו יחס משפיל כלפיה. בעיניו, היא הייתה נחותה ממנו והוא תמיד דאג להזכיר לה את מקומה. היו מקרים שקולו הרעים באופן מאיים ומשפיל מה שגרם לה להצטמרר מפחד, עד אותו יום שבו פרצה המלחמה. באותו יום, סול קיבלה החלטה: היא מוכרחה לממש את האישה שהיא ולתת דרור לאינטליגנציה, לדמיון וליצירה הטמונים בה. היא מוכרחה לעשות מעשה. משהו השתנה בה והשמחה על ההחלטה נמהלה בעצב משום המצב במדינה. מחד התרגשה עד מאוד ומאידך עטפו אותה בלבול ופחד. לפתע, פקדה אותה הארה והתעורר בה דחף בלתי ניתן לשליטה. באומץ ובלי לרדת לעומקם של דברים כדי לברר מהי אותה תחושה, נשאוה הרגליים אל הרחובות הצרים והשקטים עד להחריד של העיר לוד. רוחות מלחמה נשבו בשמיים. הגברים כולם גויסו לצבא וכל השאר נותרו ספונים בבתיהם.

סול פסעה לבדה ברחובותיה הדוממים של העיר. מדי פעם בפעם, הפר את השקט הדרוך רעש משאית צבאית שחלפה על פניה או נהמת מטוסי קרב שהפציעו מעל לראשה והרעימו במנועי הסילון שלהם. לשמחתה, הציפורים שהתעופפו בין צמרות עצי השדרה לא היו מודעות למתרחש והמשיכו בשלהן. הן צייצו ללא הרף, כאילו התחרו בתקתוק נעליה על הכביש שנמתח לאורך רחוב הרצל. סול צעדה מהופנטת אל מועדון הנוער, 'לזרוס', שבמערב העיר, שם פגשה כמה נשים וגברים. "מי האחראי כאן?" שאלה.

"הינה, היא", הצביעה אחת הנשים על אישה אחרת.

"מה עושים כאן?" שאלה סול.

"אנחנו מכינים כריכים לחיילים", השיבה האישה בחיוך.

"אני רוצה לעזור", קבעה נחרצות.

"יופי, בואי".

אחרי שסיימו, יצאו המתנדבים אל צמתים סביב לעיר לוד וחילקו כריכים, עוגות ושתייה לכל החיילים שצעדו במקום או לאלה שנסעו ברכבים צבאיים שחלפו על פניהם. ימיה הראשונים של המלחמה הביאו עימם בשורות איוב; חיילים רבים נפלו ונפצעו, בהם גם חיילים מהעיר לוד שאותם הכירו מי מהמתנדבים. עצב ושברון לב עמדו באוויר. המלחמה נמשכה ובשלב מסוים הוחלט לשלוח קבוצת מתנדבים אל 'מכון אדלר', כדי ללמוד כיצד לסייע למשפחות החללים. המרץ והרצון לתרום שקיננו בסול משך שנים הלכו וגברו, והיא הצטרפה אל קבוצת המתנדבים בקורסי הדרכה והכשרה שהעבירו עובדות סוציאליות. הן הדריכו כיצד להיכנס אל ביתן של המשפחות האבלות, מה לומר ואיך להתנהג. למרות ההדרכות וההשתלמויות המזורזות, במפגש עם אותן משפחות שכולות, סול הניחה להיגיון ולאינטואיציה להוביל אותה באותם רגעי אבל כבדים. כך עשתה כבר בהגיעה אל בית המשפחה הראשונה. באומץ רב, ידעה סול להוציא מנבכי נשמתה ומעמקי הרוח את המילים שבלתי אפשרי לומר לאם שכולה שבכייה קרע את הלב; לאישה צעירה שאך התחתנה וכשתינוק בידה, בעלה נפל; לאח, אחות, לאב, לבן, לבת, לדוד ולדודה. היא מצאה דרך אל כל אחד ואחת, באופן שגם מי שמדריכים קורסים או השתלמויות לא ידעו ללמד. אישיותה הנדירה, שהייתה חבויה פנימה במשך שנים, שהצטמצמה למטלות בית, דאגה לעמרם ולגידול ילדים בלבד, האירה באפלה כשהיא הציעה עצמה לאותם אנשים, שהפכו לשבר כלי כשאיבדו את היקר להם מכול.

היא נהגה להתיישב מול בני המשפחה שמיררו בבכי, עת שעיניהם אדומות ונפוחות מדמעות. בלי הגה, אפשרה להם להביט בה במשך דקות ארוכות, עד שאחד או אחת מהם שברו שתיקה נוכח האישה הזרה שבאה אליהם כדי לשתוק.

"מי את, בבקשה?"

"אני סול, תושבת לוד כמוכם. באתי לשבת איתכם. אני מתנדבת מטעם משרד הביטחון".

לא היו בפיה מילים רבות, אלא קשב רב בנשמתה, כמו הייתה מעין מכל מערסל, הקולט לתוכו בחמלה את מי שמולה, בלב נטול שיפוטיות. אט אט, התפתחה שיחה, סול השתלבה, והחלה לפעול כדי לסייע למשפחה ככל יכולתה. כך, טיפלה בעוד משפחה, בעוד אחת ובעוד.

להתמודד עם הכול ועם שכול

אחת האימהות השכולות, רוזה, סירבה לשוב לחיים לאחר הטרגדיה שפקדה אותה עם מות בנה הצעיר. היא סירבה לצאת את הבית, סירבה לפגוש אנשים, אכלה בקושי וכילתה ימיה בבכי על המיטה או על הספה.

"אני נחנקת ממילא", לחשה באוזניה של סול, "איני רוצה אוויר. איני רוצה לנשום. איני רוצה דבר". כאשר נולד לבנה הבכור בן, הוא הגיע עימו אל ביתה, אך היא סירבה לראות אותו. כאילו לא מצאה בתוכה את הכוחות בפרץ החיים החדשים והשמחה שמביאים עימם תינוקות באשר הם, שעה שהיא שקועה כולה באבל כבד נוכח המוות שפקד אותה. סול ניסתה לדבר על ליבה של האם המיוסרת, אך העלתה חרס, ובנה עזב כשליבו שבור. סול התאמצה לעצור את הדמעות, שאיימו לפרוץ בעוז, ואפשרה להן לזרום ממנה אך כשעזבה את הבית.

אצל מרבית המשפחות, הנשים שיתפו אותה בכאבן עת שהגברים התכנסו ושתקו. אחד האבות השכולים, אלי, אף ישב בשתיקה יום אחר יום, כשהוא מביט בתמונתו של בנו יחידו. זאת, להבדיל מאשתו, חווה, ששוחחה עם סול ופרקה ממשא האבל הכבד. באחד הימים, אמרה לה סול, "מחר כשאגיע שוב, השתדלי לצאת מהבית. כך אלי יישאר לבד, יפתח לי את הדלת ותיווצר הזדמנות נהדרת כדי שאדבר איתו", וכך היה. סול והאב השכול שוחחו, הוא נפתח בפניה וסיפר עד כמה הוא כואב.

אחרים היו משה ורותי שעלו ארצה מטוניס. משה סירב לשלם מס בריאות עבור אשתו ומנע ממנה גישה לקצבת ההורים השכולים, שקיבלה המשפחה ממשרד הביטחון. לתפישתו, הוא המושך בחוטים והוא בלבד ייתן לאשתו כספים כראות עיניו. רותי שטחה בפני סול את מצבה ותיארה בפניה את יחסו המשפיל של משה כלפיה. "אני צריכה להתחנן על כל לירה", מיררה בבכי, "הוא בטוח שאנחנו עוד בטוניס ושאני מריונטה בידיו". סול עדכנה את הממונים עליה, ויחד הם ניסו למצוא פתרון כדי להקל על רותי. בצעד חריג הוחלט לפתוח לרותי חשבון בנק, שאליו הועברה מחצית מקצבת ההורים השכולים, כמו גם תשלום חודשי עבור מס בריאות. כך, שב האוויר לריאותיה ומעט אור אל פניה המיוסרות.

משפחת מורי התפרקה לחלוטין לאחר נפילת בנם. האב הנכה עבד בעיר לוד והתמכר לטיפה המרה. האם התמימה, מעוטת ההשכלה והמיושנת בדעותיה, הקדישה את חייה לטיפול בשלושת בניה. בשל כאבה על מות אחד מבניה, הפכו חייה לקשים מנשוא. היא נותרה מנותקת ושקועה באבלה. סול טיפלה במשפחה וליוותה אותה מאז נפילתו של הבן. היא עמדה בקשר מתמיד עם בני המשפחה המורחבת, בהם בני הדודים, אשר כולם ביקשו להיות במחיצתה ולהיוועץ בה בכל נושא. בינתיים, החלו סכסוכים בין האב לבין האם השכולים והבית הלך והתמלא בצעקות ובמריבות. בנועם ניסתה סול לגשר ביניהם ולפשר, כדי להשכין שלום. הבעל העקשן הקשה את חייהם של כל בני הבית. במהלך השנים, האצילה סול כמה מכישרונותיה לאישה.

"רותי, מה דעתך שנסרוג יחד?" שאלה.

"אני לא יודעת לסרוג", השיבה בקול ענות חלושה.

"אלמד אותך".

"באמת?" עיניה של רותי נפערו וזיק של שמחה עלה פניה.

בחלוף הימים, החלה רותי לסרוג פריטי לבוש עבור נכדיה ובני ביתה, והגדילה את המעגל אל אחייניה ואף לשכניה. רותי הצליחה במלאכת הסריגה ומלאכת היד הסבה לה נחת. היא שמחה בכך ופיתחה נכונות ללמוד עוד, וכך היה כשסול לימדה אותה לארוג שטיחים, לסרוג במסרגה אחת ובארבע. לא איחר היום שבו החלו לצאת תחת ידיה שטיחים יפים ופריטי לבוש צבעוניים ורכים לכל מטרה. לא היה גבול לתשוקתה ולשמחתה של רותי להמשיך וליצור. כך, הצליחה סול להסיט את מחשבותיה של רותי מאפלת השכול והאבל אל אפיקים אחרים, חדשים, המרעננים את הגוף והנפש. כוח האומנות הובילה את רותי לשוב ולתקשר עם בני המשפחה, השכנים והחברים.

למרות השיפור במצבה של רותי, הבעיות עם בעלה נותרו כשהיו והם עמדו במריבה מתמדת. הוא התעלל בה נפשית. כך, למשל, לאחר שאכל מהאוכל שהכינה, זרק לפח את שאר התבשיל שנותר בסיר ואמור היה לשמש את יתר בני המשפחה. לא פעם, נהג לנעול את עצמו באחד החדרים בבית, לישון ולהתעלם מהמתרחש בבית. בשלב מסוים, הפסיק הבעל לשלם את דמי קופת החולים עבור רותי. היא חשפה בפני סול עד כמה המצב עם בעלה מעיב על השיקום שלה ואף מנע ממנה לקבל את קצבתה כאם שכולה ממשרד הביטחון. מבדיקה מהירה שערכה סול התברר שכל הקצבה מועברת לכיסו של הבעל ושהוא השתמש בכסף בעיקר לרכישת משקאות אלכוהוליים. סול דיווחה על המקרה, אך רק לאחר שהפעילה לחץ ונאבקה בעקשנות ובנחישות, הצליחה לגרום למשרד הביטחון לבצע מהלך תקדימי: לשלם את הקצבה ישירות לרותי שנזקקה לכך לפרנסת ילדיה ולכלכלת הבית.

המלחמה תמה, שעה שסול בשיא פעילותה כמתנדבת, נוכחת בכל מקום שבו נזקקו לעזרה. מדי יום, נסע עמרם לעבודה ובחזרה ברכב היחיד שהיה בבעלות המשפחה. סול מצאה עצמה מכתתת רגליה אל מועדוני העירייה שבהם התנדבה ובחזרה הביתה.

"הכול בסדר"

אותם ימי תמורה חשפו בפניה עולם חדש, מלא אפשרויות למימוש יכולות שהיו חבויות בה והינה הגיעה העת לתת להן ביטוי. כמו פרפר אל האש, היא נמשכה אחר כל הזדמנות לתת מעצמה במסגרות שונות ובפעילויות עבור שלל עמותות וארגונים. לרגעים נדמה היה לה שהיא עצמה אינה יכולה לשלוט ברצונה העז לעשות למען הקהילה. אין ספק שלא מדובר היה ברצון, אלא בטבעה ובמהותה. אש הנתינה שבערה בה הלכה וגדלה, ומעולם לא כבתה. היא ליוותה אותה במשך כל שנותיה, בין אם מדובר היה באגף השיקום של משרד הביטחון, בין ביד שרה, באגודה למלחמה בסרטן, בארגון יד לילד ועוד. סול מצאה את דרכה להותיר חותם נכבד במפעלי התרמה והתנדבות למען מטרות חשובות ונעלות. הררי אותות ההצטיינות ותעודות ההוקרה לא עניינו אותה, אלא שהיא חתרה בכל כוחה לשנות לטובה בכל מקום שבו התאפשר לה.

באחד הימים, צלצל הטלפון ומעברו השני של הקו הציגה עצמה מזכירת סניף עמותת 'נעמ"ת' בעיר לוד. "אני מציעה לך עבודה מאתגרת ומעניינת במועצת פועלי לוד".

נשימתה של סול נעתקה מפיה והאוויר לא בא אל ריאותיה. "לא הבנתי", אמרה בקול מקוטע.

"מה לא הבנת?" אמרה המזכירה בקול מעודד ומעורר תקווה, "לאור פעילותך והתנדבותך, ההתרשמות של כל מטופלייך ושלנו כאחד, הוחלט להציע לך תפקיד בכיר וחשוב בניהול העיר שלנו. את ראויה לכך ואין אחרת. הצטרפי אלינו לעבודה בהסתדרות?"

סול לא ידעה את נפשה מרוב אושר. לראשונה בחייה, תוכל לעבוד בשכר ותסייע בפרנסת הבית. היא ביקשה להיוועץ בבעלה כדי לחשוב יחד איתו ובכובד ראש.

"עמרם, קיבלתי היום הצעה נהדרת", היא אמרה בקול רגוע, מדכאת כל נימה של שמחה שתבטא את מידת ההתרגשות שאפפה אותה מאז שיחת הטלפון המפתיעה.

"הצעה?" הוא התרווח על הספה בסלון והושיט יד אל עבר שלט הטלוויזיה.

"כן. מתברר שכל מה שעשיתי עד עכשיו בהתנדבות הרשים כמה אנשים, שרוצים לשלם לי על תפקיד בניהול העיר", היא המשיכה בקול מונוטוני כדי שלא לעורר בו חשד או קנאה.

הוא אחז בשלט והביט במסך הטלוויזיה הכבוי בלי להדליק, "ניהול העיר?" שאל, ספק מזלזל בהבנתה ספק חושד במידת האמינות של דבריה.

"כן", היא השיבה בשקט. "הציעו לי עבודה במועצת פועלי לוד. זה אומר שארוויח כסף ואוכל לעזור בפרנסה. אנחנו הרי צריכים כל לירה כדי לממן את כל ההוצאות שדורש הטיפול ברוני והפעילויות שהילדים צריכים".

הוא הניח את השלט על השולחן ונראה שוויתר על צפייה במסך, "לא הבנתי", הפנה אליה עיניים מכווצות וחשדניות והרים מעט את קולו, "את תצאי לעבוד?"

היא הרגישה בהתנגדות ובוויכוח המתקרב, אבל בחרה להמשיך בשלווה, "כן. יהיה לנו יותר כסף. זה יעזור ויקל עליך. אנחנו צריכים את זה".

"את יכולה לשכוח מזה", פסק ורכן שוב אל עבר השלט, "אשתי לא תצא לעבוד. יש לך מספיק מה לעשות בבית ורוני צריכה טיפול צמוד".

הבטן התהפכה בתוכה פנימה. היא הרי תמיד שותקת מול פסיקותיו ומעולם לא מתווכחת איתו כדי לשמור את השקט בבית. מה תעשה כעת, תהתה.

המחשבות התרוצצו בראשה; הינה נפתח בפניה השער אל החופש. כל שעליה לעשות הוא להתגבר על המנטליות של עמרם המקפיד לבחון את דרכיה. אך כיצד תחמוק מהאש שירק מפיו; כיצד תמנע מעמרם לזעום ולכעוס.

"עמרם, אני מבקשת ממך", היא התאמצה להתגבר על הסערה שהתחוללה בתוכה והעזה לומר, "אין שום סיבה שלא אצא לעבוד וארוויח כסף שיעזור לנו. אמשיך לעשות את כל מה שאני עושה בבית כרגיל".

הוא עדיין לא הדליק את מקלט הטלוויזיה ובעודו אוחז בשלט הפנה אליה את פלג גופו העליון, הביט בה בעיניים רושפות וצעק בזלזול, "כן? את גם תטפלי בכל הבית, גם תדאגי לילדים, גם תבשלי וגם תתעסקי בשטויות שלך בעבודה המומצאת הזו מחוץ לבית?"

"כן", השיבה, מנסה לייצב את קולה. "אני מבטיחה לך שהכול יישאר כמו שהיה; אדאג לבית ואטפל בילדים בדיוק כמו תמיד. יהיה לך כל מה שאתה צריך, כולל כל האוכל שאתה אוהב. אני מבטיחה ששום דבר לא ישתנה".

"לא", קבע והדליק את הטלוויזיה.

ליבה החסיר פעימה. היא הבינה שכעת כל מילה שלה תרגיז אותו עוד יותר, משום שהיו אלה הרגעים שבהם מצא מנוחה מול המסך, בתום יום העבודה המתיש שביקש להותיר מאחוריו. למרות החשש, היא לא ויתרה. היא לא יכלה להעלות בדעתה מצב שבו תפסיד את ההזדמנות לשנות את חייה ולחלץ את עצמה ממקומה כעקרת בית וכאם. לא ייתכן שתפספס אפשרות לצאת מן השער אל האור. "עמרם, אני מבטיחה לך", אמרה בקול שקט אך בוטח, "אני מבטיחה לך ששום דבר לא ישתנה. מתי הבטחתי לך משהו ולא קיימתי?"

הינה היא הצליחה להזיז משהו בתוכו. "אין קשר להבטחות", הרעים בקולו, כשמבטו אל תשדירי השירות ששידרו לפני מהדורת החדשות, "אני לא מוכן שאשתי תצא לעבוד. אנחנו לא באים ממקום כזה. ממתי הנשים שלנו עובדות?"

היא ידעה שברגע שיתחילו החדשות חלון ההזדמנויות שלה מולו ייסגר משום מידת זעמו שעלולה להחמיר. "עמרם, אנחנו כבר לא במרוקו. אנחנו בישראל. בשנים האחרונות, יותר ויותר נשים בישראל יוצאות לעבוד. זה מקובל ורק עוזר בפרנסת המשפחה. אני מבטיחה לך שלא תרגיש בשינוי בכל מה שאני עושה למענך. הכול יישאר כמו שהיה. אני מבטיחה", נימה קלה של תחינה בקעה מקולה.

הוא שתק. תשדירי השירות הובילו את מחוגי השעון אל השעה שמונה ומהדורת החדשות החלה. זהו. אבוד.

היא קמה אל המטבח. המחשבות הלמו בתוכה עד שראשה כמעט והתפוצץ מתנועתן. מה אעשה, מה אעשה, שאלה את עצמה פעם אחר פעם, כשאינסטינקט פנימי הניע אותה לבשל משהו. רבע שעה לאחר מכן, הוא הופיע במטבח, נמשך אל הניחוחות המשכרים שבקעו משם. היא ידעה שהינה הגיע הרגע שבו עליה להגיש לו את הארוחה הטרייה והחמה, להרדים אותו וכך לצאת מהשער. הוא התיישב אל השולחן והמתין, והיא הגישה לו את האוכל בלי מילה. הוא טעם.

"בסדר", סינן.

"טעים? יופי", השיבה וכמעט פספסה את האישור.

"אני מוכן לתקופת ניסיון, נראה כמה תרוויחי".

היא לא האמינה למשמע אוזניה. אלמלא היה כלוא בבית החזה, ליבה ודאי היה קופץ ממקומו מרוב אושר. היא אצרה בתוכה את תחושת ההתעלות והשמחה וצמצמה את הרגשות שגאו בה למילה אחת, "בסדר".

ימים לבנים ארוכים

כעבור יום אחד בלבד, נעתרה סול להצעה ולקחה אחריות על מועדון הנשים במחלקת התרבות של העיר. התברר שבמחלקה הכינו תוכניות ענפות שעיקרן חיזוק מעמד האישה בעיר, אך הן מעולם לא הוצאו לפועל. הודות למידת חריצותה ולעוצמת תשוקתה לפעול למען הקהילה ולמען נשים בפרט, זכתה כל עשייתה של סול להצלחה כבירה. ההדרכות, ההרצאות ושלל הפעילויות והאירועים שארגנה, היו לניצחון של ממש. נשות הקהילה נהנו מטיולים, מחוגי העשרה שונים, בהם גם פעילות גופנית, ומהרצאות בנושאים שונים, כמו ניהול כלכלת בית, טיפוח, ומודעות עצמית. כך הוביל פועלה לחיזוק מעמד האישה בבית ובקהילה. עבור אימהות שהיו מטופלות בילדים קטנים ארגנה גננת או מטפלת בתשלום, שהשגיחו על הילדים שעה שנשים עשו למען התפתחותן. הודות לתפקיד שבו אחזה, התאפשר לסול לסייע גם לאחותה, ז'ולייט. היא ובעלה, יואב, נאבקו במצב כלכלי רעוע וז'ולייט שיוועה לעבודה. כשנודע לסול שבאחד מגני הילדים העירוניים דרושה עוזרת לגננת, היא עשתה כל שביכולתה על מנת שאחותה תשתלב בעבודה. סול עודדה את אחותה ללמוד ולהשתלם בכל הקשור במקצוע כדי שתוכל לקבל לידיה את ניהולו של מעון לילדים מטעם 'נעמ"ת', וז'ולייט אכן הצליחה בכך.

הימים העמוסים לא פגעו ביכולתה של סול לחלק את זמנה בין משפחתה לבין עיסוקי ההתנדבות, ההעשרה, הטיפול, הארגון והעשייה. היא לא פסחה על השתתפות במבצע 'גג לילד המפגר', ומצאה זמן לעשות כל שביכולתה כדי לקדם מטרה נעלה. גם האגודה למלחמה בסרטן זכתה להיעזר בכישוריה המגוונים, בכוח השכנוע וברוח ההתנדבות הסוחפת. מדי יום, בשעת צוהריים, מיהרה לצעוד את הדרך ממועדון הנשים שבו עבדה אל ביתה, כדי להכין ארוחה, לבצע את מטלות הבית ולסייע לילדיה בהכנת שיעורי בית. בשעה חמש אחר הצוהריים, בלי שנחה כלל, שבה אל מועדון הנשים להמשיך בעבודתה. כשלוש שעות לאחר מכן, שוב עשתה דרכה הביתה, שם המתינו עמרם והילדים, כדי שתכין להם את ארוחת הערב. לצד השגרה השוחקת, היא נאלצה להתמודד עם התנגדותו של עמרם לפועלה; התנגדות שקיבלה ביטויים חוזרים ונשנים בהתפרצויות זעם, במילים קשות, ולעיתים המצב הגיע לכדי פסע מאלימות פיזית. דבר מכל אלה לא שבר את רוחה. היא לא נכנעה לרגע, להפך. היא נמשכה יותר ויותר אחר העשייה למען הקהילה ולא ויתרה ולו על הזדמנות אחת לתת דרור לטבעה.

לא חלפו ימים רבים והינה, סול מונתה לאחראית על 13 מעונות יום שהפעילה 'נעמ"ת'. בתוקף תפקידה, ביקרה במעונות, הדריכה את הגננות ואת העוזרות, בחנה את טיב פעילותו של כל מעון וכך הלאה. את הדרך ממעון אחד למשנהו עשתה כמובן ברגל, לא לפני שבתחילתו ובסופו של כל יום עבודה הגיעה אל משרדי ההסתדרות על מנת להחתים את כרטיס הנוכחות שלה. עבודתה של סול במועדון הנשים לא הסתיימה והיא המשיכה בעשייתה שם בשעות הערב. היא ארגנה פעילויות והרצאות בנושאים שונים. לא פעם, נמשכו ההרצאות עד השעה עשר בלילה, לאחר שתמו שעות עבודתה, אך מתוקף תפקידה תמיד הייתה אחרונה לעזוב. רצונה בשיפור החיים בקהילה לא ידע גבולות, והיא פעלה גם למען קירוב בין נשים ערביות ונשים יהודיות. מסירותה להשגת מטרה זו הרשימה את כולם ושמה יצא בכל העיר, עד שגם במקומון הערבי בחרו לסקר את פעילותה.

לא אחת, היא נשאלה על רמת השכלתה. היו אלה נסיבות חייה שאילצו אותה לסיים ללמוד בתום שנותיה בבית הספר היסודי. בימיה של סול כתלמידה הייתה מדינת ישראל צעירה מאוד, סבלה ממחסור בכיתות ובמורים וחינוך ניתן במשורה. גם נישואיה של סול בגיל צעיר מאוד ולידת בנה כשנה לאחר מכן, לא סייעו בעדה. למרות רמת השכלתה הצנועה, הצלחתה הרשימה מפקחים ומבקרים שבאו להיווכח מקרוב. עד מהרה, הודות לפועלה, הוקם בלוד מערך מעונות ומועדוני נשים יעיל כל כך שהביא הנאה רבה לנשות העיר, עד שרבות מהן התדפקו על דלת משרדה של סול כדי לקחת חלק בפעילויות. למרות שמספר המשתתפות הוגבל, הצליחה סול לשתף כל פונה, ולתת מענה לכל אישה.

סול עזרה לאחותה להשתלב ולקבל ניהול גן משלה מטעם נעמ"ת, שם היא הצליחה יפה מאוד. סול ומשפחתה גרו בבית פרטי בעיר לוד, על קרקע שעמרם והיא רכשו עוד בתחילת נישואיהם. היה זה בית ישן עם שני חדרים גדולים ופרוזדור, מטבח עם גג עשוי פח, שדלף בימי גשם ולהט בימי הקיץ. לימים, הם החליטו לבנות בית חדש בחלקה השנייה שעליה צמחו עצי פרי ונוי, אשר לרגליהם התפרש כר דשא נרחב. בקצה החלקה בואך הכניסה, ניצב פנס בודד שדלק באור אדמומי ושיווה מראה רגוע לגן השקט. על כל אלה ויתרו סול ועמרם לטובת הקמת בית מרווח וטוב יותר עבור משפחתם. במהלך השנים הם שיפצו את הבית הישן שבו נולדו וגדלו ילדיהם. כשהוקם הבית החדש ומשפחתה עברה לגור בו, בנה, אסי, אשר נישא בינתיים, עבר לגור בבית זה.

לאחר שצברה ניסיון כגננת באחד הגנים בלוד, הודות למעמדה ולחשיבותה של סול בעיר, ביקשה ז'ולייט להתקדם ולהקים גן ילדים פרטי. היא סברה, כי לאחר שסיימה קורסים והשתלמויות בהמלצותיה של סול ולמדה את רזי הטיפול בילדים הקטנים ואת מהלכי ניהולו של גן ילדים, היא תוכל לנהל גן משלה. למעשה, היה לה הכול פרט למקום להקים בו את גן הילדים. ז'ולייט פנתה לסול בבקשה לקבל את שני החדרים הנוספים שנבנו בעבר בבית הישן שבו התגורר כעת בנה, אסי, עם אשתו הטרייה. סול הפנתה את ז'ולייט אל אסי, כדי לקבל את הסכמתו. ז'ולייט ביקשה את רשותו להשתמש בחדרים המדוברים, תוך הבטחה כי תשמור על השקט ככל הניתן, משום שאשתו הייתה בחודשי היריון מתקדמים ואף נזקקה למנוחה לשם שמירת היריון. לאחר שהתייעץ באשתו, היא לא גילתה התנגדות ואף שמחה לעזור. כך, הקימה ז'ולייט את הגן בעזרת כספיה, בעידודה ובתמיכתה של סול.

כעבור כמה חודשים, אסי ואשתו חבקו את בכורם שאך נולד והחליטו להעתיק את מגוריהם לעיר אילת ולבנות שם את עתידם. כעבור כחמש שנים של עבודה מאומצת במעונות היום לילדים בעיר לוד, צברה סול ניסיון רב ובשל כך גמלה בליבה החלטה להקים גן פרטי משלה. היא הציעה לאחותה להקים גן ילדים בשותפות על כל שטחו של הבית הישן. סול נרתמה כל כולה לביצוע המשימה וערכה את כל המהלכים הדרושים מול המוסדות כדי לקבל אישורים מתאימים. היא הקדישה את כל זמנה, מרצה וכספה כדי לרכוש ציוד מתאים לילדי הגן. לאחר פרסום הגן ברחבי העיר ובסביבתה וטרם תחילתה של שנת הלימודים, החלו הורים לרשום את ילדיהם לגן של סול. שמה של סול כגננת הלך לפניה בכל רחבי העיר ופרבריה.

למרות ההצלחה, כבר בתחילת דרכו לא עמד הגן בדרישות הכלכליות. בשלב מסוים, חלתה ז'ולייט ונזקקה לטיפולים ולאשפוזים תכופים וממושכים בבית החולים. סול המשיכה להפעיל את הגן. במקביל, מדי יום, בתום העבודה בגן, הגיעה אל ביתה של ז'ולייט, כדי להכין אוכל לבני משפחתה וכדי לדאוג לצורכיהם. לאחר מכן, נסעה אל בית החולים כדי לסעוד את ז'ולייט וכששבה הביתה, טיפלה בביתה שלה, ודאגה לעמרם ולילדיה.

בתחילת כל חודש טיפלה סול גם בניהול החשבונות של הגן, בתשלומי שכר וחשבונות, ברכישות וכך הלאה. אומנם לא היה צורך בתשלום דמי שכירות, משום שהגן פעל בבית הישן שהיה בבעלותה. עם זאת, היא מעולם לא חשבה לגבות מאחותה דמי שכירות כמקובל. כשישבה לצד מיטתה של אחותה בבית החולים, דאגה סול להציג באוזניה את מצבו הכספי של הגן בשקיפות מלאה. אחת לכמה חודשים התאוששה ז'ולייט ושבה לעבוד בגן, כשהיא אינה בריאה לחלוטין. מצבה אפשר לה לעבוד שבועות ספורים עד ששוב חשה ברע ואושפזה בבית החולים למשך כמה חודשים נוספים. למרות המצב העגום, סול מעולם לא התלוננה, לא תהתה מדוע ונותרה נאמנה לאחותה. מדי פעם, העירו לה ילדיה על מידת הנאמנות הטוטאלית שהייתה בה כלפי אחותה. אך סול הסבירה להם באופן שגרם להם לנסח מחדש את מחשבותיהם.

"נאמנות היא ערך מוסרי שבסיסו דבקות ומסירות לבני אדם ולערכי החברה והתרבות שאליהם אנחנו משתייכים", אמרה בתגובה והוסיפה, "מושאי הנאמנות רבים הם; החל בנאמנות לזולת הקרוב, כגון לבני זוג, לילדים, להורים ולבני משפחה אחרים, וכלה בנאמנות לזולת הקרוב פחות, כגון מקום מגורים, קבוצת התייחסות, ארץ, לאום, עבודה, מפלגה, אלוהים וערכים חברתיים. נאמנות למישהו או למשהו מובילה אותנו להקריב זמן, כסף ולעיתים, גם את החיים. במקרה של קונפליקט בין נאמנויות, עלינו לבחור בעדיפות הנאמנות הגבוהה ביותר. נאמנות באה לידי ביטוי בתחושת מחויבות, שהיא מעין הסכם של תלות על בסיס סיפוק צרכים בעבר. מחויבות זו נובעת ממודעות לציפיות ולתפקידים שהסביבה הקרובה מטילה עלינו. בהיעדר מחויבות, נאמנות אינה רלוונטית. לכן מטרת הנאמנות היא אי פגיעה במחויבויות ובקרובים". כך ניהלה סול את חייה ואת מערכות היחסים עם הסביבה, כמו גם עם אחותה, ז'ולייט, שנזקקה לה בימים קשים של מחלה. בינתיים, המשיכה סול להפעיל את גן הילדים והבינה שזו צפויה להיות השגרה, בעוד ההכנסות אינן מספיקות לפרנסת שתי משפחות. בסופו של דבר, לאחר קיזוז הוצאות שוטפות, נותרו בקופת הגן כמה מאות שקלים בחודש.

כעבור כמה שנים, כחודש לפני סוף שנת לימודים, פרסמה סול בידיעת ז'ולייט כי ההרשמה לשנת הלימודים הבאה החלה. להפתעתה, מספר ההורים שרשמו את ילדיהם לגן היה קטן וקצב ההרשמה איטי. קבוצה של הורים ביקשו לעזוב את הגן ולהעביר את ילדם או ילדתם לגן חדש שייפתח בשנת הלימודים הקרובה. הם הודו לסול וביטאו הערכה רבה על השנים שבהן ילדיהם למדו וגדלו בגן של סול. חלק מההורים הסבירו שעלות ההרשמה לגן החדש נמוכה יותר וחלק מהם שאלו, "לא שמעת על הגן החדש?"

"לא", השיבה סול.

"מה לא, איך את לא יודעת שאחותך פותחת גן עם הבת שלה?" סיפרה לה אחת האימהות.

הדברים התנגשו בה כמו קטר רכבת. היא לא האמינה, ואף הייתה בטוחה שמדובר במתיחה. באצילותה, שמרה על קור רוח ולא חשפה את שהתרחש בליבה. בתום יום ההרשמה, התקשרה לז'ולייט, ששכבה במנוחה והחלימה ממחלתה ושאלה אם השמועות שהגיעו לאוזניה נכונות.

"כן סול, עוד לא מצאתי הזדמנות לספר לך", אמרה באדישות.

"חודש לפני תחילת שנת לימודים חדשה, כשההרשמה לשנה הבאה נפתחה, ואת לא מצאת זמן להודיע לי?" סול לא האמינה למשמע אוזניה, "ידעת ואישרת את פרסומי ההרשמה לשנה הבאה במקומון ועזרת בכתיבת המודעה על לוח המודעות שבגן", הזדעקה סול בכאב מהול בכעס, "אני לא מאמינה שאת עושה לי את זה, אבל לכי לדרכך ואני בדרכי אלך".

איך ייתכן, שאלה סול את עצמה ושחזרה בראשה את כל השנים שבמהלכן היו ביניהן יחסים אוהבים וחבריים כל כך, כשעברה ז'ולייט עם משפחתה לגור בסמוך לאחותה הצעירה ממנה, שתמיד דאגה לה. לצד הסיוע שהעניקה לאחותה בהשתלבות בעבודה כגננת, ביתה היה פתוח בפני ז'ולייט וילדיה, שאהבו לשהות שם ופיתחו יחסים קרובים עם ילדיה שלה. בעלה, יואב, השתלב בעבודה בחברת 'סולל בונה', הודות לעזרתו של עמרם. סול לא הצליחה להבין מדוע אחותה פעלה מאחורי גבה בצורה כזו, לאחר שנים שבהן תמכה וסייעה לה בכל מצוקותיה; לאחר שאימצה את ילדיה של ז'ולייט כאילו היו שלה. היא סירבה להאמין שאחותה הטובה מסוגלת להתנהל כך כלפיה.

הבגידה וחוסר הנאמנות הבוטה שביטאו מעשיה של אחותה העצימו את מידות נחישותה של סול, והיא החליטה להמשיך ולפעול למען הילדים בכל כוחה, גם אם לבדה. ז'ולייט עוררה כעס רב במשפחה. הפילוג לא איחר לבוא ולאחריו אט אט נוצר ניתוק מוחלט גם בין האחיינים. בינתיים, הגן של סול פרח כבעבר; ילדים הלכו ואחרים באו. הורים ששלחו את ילדיהם לגן של ז'ולייט, הוציאו אותם משם בתום כמה חודשים ורשמו אותם לגן של סול. הם סיפרו שבתה צועקת על הילדים ומתווכחת עם כל הערה של ההורים או עם כל ניסיון בירור. הם סיפרו כי השהייה בגן הפכה למאוסה ולבלתי נסבלת, הן עבור הילדים והן עבור הוריהם. כך, הגן של סול פרח, בעוד סול ניהלה גן חינוכי, שמח ומלא חיוכים לתפארת. הילדים, כמו גם ההורים, שמחו להגיע למקום, ולעיתים אף סירבו ללכת. לצד הפעילות המבורכת באה גם הפריחה הכלכלית, וסול נותרה נאמנה לעקרונותיה.

הגן שהקימה ז'ולייט נחל כשלון חרוץ ונסגר כעבור כשנה. מחלת הסרטן התפרצה שוב בגופה. "אחותי, אני רוצה לבוא לבקר אותך", טלפנה אליה סול לאחר שנודע לה על ההחמרה במצבה הבריאותי.

"מי זו, סול אחותי?" שאלה ז'ולייט המופתעת מעברו השני של הקו. השתיים נפגשו כבר ביום המחרת, וסול הציעה להקדיש יום בשבוע כדי לסייע לה בכל דבר שתזדקק לו. כשלוש שנים לאחר מכן, ליוותה סול את אחותה בדרכה האחרונה. על ערש דווי הורתה ז'ולייט לבני משפחתה, בנותיה, בנה, בעלה, אחיותיה ואחיה, למנוע מסול לשבת את שבעת ימי האבל בביתה. סול נאלצה להתאבל ולבכות את מות אחותה בשבעת ימי האבל בביתה שלה, לבד וללא נוכחותם של אחיותיה ואחיה, פרט לבני משפחתה; ילדיה ובעלה.

כבוד חברת המועצה

בשנת 1987 פורסמה בעיתון המקומי של העיר לוד כתבה שסיקרה את טקס החתימה על הסכם ברית ערים תאומות עם העיר באד סטפלשטיין, שבגרמניה. על שני מסמכי ההסכם המדובר, אשר אחד מהם נחתם בישראל והשני בגרמניה, הופיעה, בין יתר חתימות המכובדים, גם חתימתה של סול. הייתה זו פסגה נוספת שכבשה במסע האדרת יכולותיה והעצמתן, כאדם וכאישה. לאחר הפצרות ושכנועים בלתי נלאים, הצליחו חברי מפלגת העבודה שבה הייתה חברה סול שנים ספורות, לשכנע אותה להצטרף לרשימת המתמודדים מטעם המפלגה שירוצו בבחירות של שנת 1983 לראשות העיר. באותן בחירות נבחר לתפקיד ראש העיר יצחק אוליאל מטעם מפלגת הליכוד. חברי מפלגת העבודה במועצת העיר הצטרפו לקואליציה שהקים אוליאל. סול נבחרה מטעם מפלגת העבודה כנציגת המפלגה בעיר, אך חסרו כמה קולות כדי שתיכנס לקואליציה שהקים ראש העיר הנבחר. כחודש לאחר הבחירות התפטר חבר מועצה ממפלגתה וכך התאפשרה כניסתה של סול כחברת מועצת העיר מטעם מפלגת העבודה.

בנחישות היא ניפצה תקרה נוספת מבין הרבות שהוצבו מעל לראשה מעצם היותה אישה, עת הפכה לשותפה בתכנון תוכניות בעיר ובהוצאתן לפועל. בתקופת כהונתה כחברת מועצה היא השתתפה בעשרות קורסים וימי עיון, שאילצו אותה להיעדר מהבית ליומיים ולעיתים גם לשלושה ימים. בכל פעם, נערכה לכך באופן מושלם ובלתי מתפשר מבחינה מקצועית אך בעיקר מבחינת אחיזתו הלופתת של עמרם שלא הרפתה ממנה. היא דאגה שהוא והילדים ימשיכו בשגרת חייהם בלי שירגישו בחסרונה כלל. גם בכך נחלה הצלחה רבה ושמרה על איזון עדין בין פעילותה הציבוריות לבין מילוי תפקידה כאישה וכאם משפחה. היא הייתה להוטה להצליח למרות מחאותיו של עמרם, שהפך מריר ומתוסכל ככל שרשמה הישגים נוספים. עם זאת, הוא הצטרף אליה לימי עיון ולכנסים, שנערכו בבתי מלון, ושבמסגרתם אפשרו לבני ולבנות זוג להצטרף ולהתארח.

הרגע שכמעט העביר את עמרם על דעתו הגיע בחודש נובמבר של שנת 1986, כשהיא נבחרה לטוס לעיר באד סטפלשטיין שבגרמניה, עם משלחת נציגים מטעם מועצת העיר לטקס חתימה על אמנת ברית ערים תאומות. אך המצב שנוצר לא הותירו בידו כל ברירה אלא לקבל את המציאות ולשאת עיניו מעלה ולהביט בה פורשת כנפיים ועפה. העיירה הקטנה באד סטפלשטיין, שבאזור בוואריה בגרמניה, מונה כעשרת אלפים תושבים. היא ממוקמת כ־150 קילומטר צפונית לנירנברג וכ־350 קילומטר מערבית לפרנקפורט ומשתרעת על שתי גדות נהר המיין.

המשלחת שכללה את ראש העירייה, יצחק אוליאל, התקבלה בבאד סטפלשטיין ברוב הוד והדר. לקראת הטקס ביקש ראש העירייה לשוות לשערו מראה מהודק ומכובד. הוא פנה אליה משום שהיה סמוך ובטוח שאין מקום אחר להשיג מייבש שיער אלא אצל האישה היחידה במשלחת הגברים שהגיעה עימו. "אין לי", אמרה, "אני לא צריכה", והשיבה פניו ריקם. כך, נאלץ אוליאל ללכת למספרה הקרובה. למרות זאת, כאילו לא ויתר על הזדמנות להזכיר לאישה את מקומה למרות הכול, הוא ביקש ממנה להכין לכולם חמין לשבת. המוצרים נרכשו: ביצים, תפוחי אדמה, שעועית, חומוס, בשר ותבלינים כמובן, וכך שוב מצאה עצמה במטבח. הפעם, היה זה מטבח בית המלון, שם הוקצה לה אזור מיוחד להכנת התבשיל, שהלך והשתבח על אש נמוכה בתנור. כמיטב המסורת, ליקקו כולם אצבעות בעונג מהחמין מעשה ידיה והרעיפו מחמאות חמות ואוהבות. היא חייכה בדממה. בינה לבינה חשה שהיה לה די ממסורת זו, שרדפה אותה בלי הרף בכל מקום שאליו הגיעה והינה, היא לכדה אותה גם אי שם בגרמניה הרחוקה. לפתע, הרגישה כאילו ידו של עמרם אוחזת בה חרף המרחק. גוש כבד הצטבר בגרונה, אך היא סירבה להיכנע והביסה אותו בלגימה מכוס המים שניצבה מולה על השולחן.

בתום הביקור אצל הגרמנים נותרו מעט כסף וזמן וחברי המשלחת החליטו להמשיך לטיול בפריז. לעומתם, בחרה סול לוותר ושבה ארצה בגפה, משום שדאגה לילדי הגן שניהלה, כמו גם לילדיה שלה. מייד עם שובה, ציינו בארץ את יום הזיכרון לשואה ולגבורה, לזכרם של ששת מיליוני היהודים שנרצחו בידי הנאצים במהלך מלחמת העולם השנייה. באותו יום זיכרון היא סיפרה לילדי הגן, שהיו בני שלוש וארבע, על אודות אותה שואה שבמהלכה העם היהודי הושמד כמעט. היא סיפרה גם על חווייתה בגרמניה, עת נחתם הסכם ברית ערים תאומות עם באד סטפלשטיין.

"למה נסעת לגרמניה?" קם לפתע אחד הילדים ממקומו ושאל, "עכשיו סיפרת שהגרמנים הרגו את היהודים".

"נכון, בואו ואסביר לכם", השיבה. "היחסים עם גרמניה החלו מייד לאחר הקמתה של מדינת ישראל, כאשר נבנו יחסים דיפלומטים, כלכליים, פולטיים ואחרים. היחסים היו לא רגילים וטעונים מאוד בגלל רצח העם היהודי והשואה שבצעה גרמניה הנאצית. לאחר שהסתיימה מלחמת העולם השנייה קמה במערב גרמניה מדינה דמוקרטית. היחסים התחממו ושני העמים החלו להתקרב, הגרמנים אף הציעו לשלם פיצויים למדינת ישראל. בתקופה ההיא נוצר בלבול בין רגשי כעס עד כדי רצון לנקום לבין הרצון לקיים קשר עם גרמניה, כדי ליצור ידידה תומכת למדינת ישראל. ככתוב בתפילת הקדיש: "עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְּרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל". לכן בערים בישראל וגם בעיריית לוד מנהלים קשרים עם ערים בגרמניה כדי להכיר את התרבות שלהם, את המקומות, דרך החיים, השפה ועוד, וכך הם, אותנו".

בסוף אותו יום, לאחר שהשיבה לשאלותיהם של ילדי הגן, הרהרה סול במקומה בעולם כעת. היא עלעלה בדפי זיכרונה מהשנים האחרונות, במהלכן חלו תמורות רבות בחייה; תמורות שמאפשרות לה להשפיע על אנשים, מבוגרים וילדים. היא נזכרה בשינוי שחל בה בתוך שנים אחדות בלבד ותהתה בינה לבינה, אם היא זו שהשתנתה או שאולי זו הסביבה, שכעת מאפשרת לה לבטא את מה שהיה בתוכה מאז ומעולם. לפתע, נזכרה שיש מקום שבו דבר לא השתנה: הבית. שם הזמן כאילו נע בקצב אחר, איטי יותר, והיא עדיין האישה שמותר להצר את צעדיה, בדיוק כפי שקרה לאחר חתונתה.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 93 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 93 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 104 ₪
עוד ספרים של אוריון - הוצאה לאור
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי34 ₪ 27 ₪
מודפס 68 ₪
דיגיטלי 49 ₪
מודפס99 ₪ 89 ₪
דיגיטלי44 ₪ 39 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס88 ₪ 79 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il