סיפורים לא מושלמים

מעולם לא אהבתי דברים מושלמים. בעיקר מכיוון שתמיד הם הבליטו את הפגמים שבי.

כשהתבגרתי מצאתי את הטעם, הריח, הצבע והיופי שבפגמים – שריטה, צלקת, כתם שמעלה זיכרון, דברים ש"מלכלכים" את החיים בפצעים, אך גם מאפשרים התיידדות עם כאב. גם הסיפורים שנכתבו כאן אינם מושלמים, פשוט הנחתי את ליבי, עם כל פגמיו, על הנייר.

שם חם ויפת

א.

את אברהם קברו לפני עשרה ימים - בן תשעים ואחת היה, בריא, צלול, עם הרבה תוכניות לעתיד. מצא אותו שמריה, החבר היחיד שנותר לו - צעיר ממנו בשש שנים.

כמו בכל בוקר, הוא צעד עם עמוס, הכלב שלו, מקצה רחוב הוותיקים כדי לשתות כוס קפה ביחד. כשראה אותו מרחוק יושב מתחת לעץ הצאלון כבר עלה באפו ריח עוגת התפוחים ששרה נהגה לאפות בכל יום חמישי, והוא שחרר את עמוס מהרצועה. שמריה היה בטוח שאברהם נח אחרי שגמר לעשב את הגינה. הוא הניף את ידו וקרא: "בוקר טוב, חבר!" אברהם לא ענה והתנוחה שהיה שרוע בה נראתה קצת מוזרה, אבל שמריה חשב שהוא ודאי אינו רואה טוב וזירז את צעדיו. עמוס נבח באופן חשוד וככל ששמריה התקרב, הוא שם לב שאברהם לא זז. הוא גחן לעברו וראה שעיניו עצומות ועל פניו הבעה שאינו מכיר - משהו בין חיוך לעווית. שמריה נגע בכתפו ואברהם פקח את עיניו, גנח בכאב ואמר: "משהו עקץ אותי, אולי נחש... לא נורא, זה יהיה מהיר, בלי בעיות," חייך ("זה היה כמו חיוך של ניצחון", יספר שמריה מאוחר יותר), ונדם. הנביחות הבלתי פוסקות הזעיקו את שרה ושכן נוסף, והשאר כבר היסטוריה.

במשך ימי השבעה ניצלה שרה את הכבוד שרחשו לה בשל גילה ולא התאמצה יותר מדי. מדי פעם עצמה את עיניה, לעיתים הנהנה לאות תודה, התמסרה לחיבוק או לנשיקה, אך לא טרחה להשתתף בשיחות ובסיפורים. על פני השטח נראתה מנומנמת, אך תוכה רחש וגעש. היא רתחה. כמה פעמים ביקשה ממנו לקרוא לגנן כדי שיכסח את כל העשבים והעקשן הזה רצה לעשות הכול לבד?! ובכלל, התוכנית שלה הייתה למות לפניו.

ברגעים הבודדים שבהם התעייפה מלכעוס, וידאה שאף אחד לא שם לב והניחה לדמעות לזלוג על לחייה - בגילה, שמונים ותשע, לא בוכים על מוות, מחכים לו. לפעמים מפחדים, לפעמים מפנטזים, אולי אפילו מתרגשים לקראתו, כמו לפני התחלה חדשה.

היא רצתה שכולם כבר ילכו. מבין חרכי העיניים שדרכם הרשתה לעצמה להציץ סיווגה בדיוק רב את הנוכחים. את אלו שהגיעו לרחרח, את אלו שבאו מתוך כורח ואת הקרובים אליה בגילם, שבאמת הצטערו, או אולי באו להכיר את הריח של מה שקרב ובא. היא עקבה אחרי האורחים וראתה כיצד הם בודקים את התכולה, שמעה כיצד לוחשים שבגילה אי אפשר להחזיק בית נקי בלי עזרה, ואפילו זיהתה את הבן של גולדשטיין, שמעולם לא אמר לה שלום וכבר מזמן לא גר במקום, וידעה שבא להעריך את המחיר ובוודאי לא יחכה אפילו לסוף השבוע כדי להציע הצעות. רגע אחד היה נדמה לה שהיא יוצאת מגופה, מרחפת גבוה ואו־טו־טו עולה למעלה לפגוש אותו. מגרונה נמלט צליל צרוד והיא מיהרה להוסיף לו כחכוח... לאלה שעמדו בקרבתה זה נשמע כבכי כבוש והם מיהרו לצקצק ונדו בראשיהם ברחמים מתנשאים.

הבנים שלה הסתובבו בבית כמו מארחים. היא הביטה בהם בדאגה. שמי, המבוגר שבהם, חי לבדו על סירה - הילדים קוראים לה יאכטה. היא הייתה שם כמה פעמים ודווקא הופתעה לטובה. אלמלא ידעה שהיא על המים, הייתה חושבת שזו דירת שני חדרים צנועה ומסודרת לא רע. תמיד הוא אהב את הים. כשעברו לבית פרטי בשכונת אפרידר הוא היה בן שתים־עשרה. מהר מאוד התחבר אל אריק ואל דני - בניהם של "הדייגים של אשקלון", שהתפרנסו מדיג וממכירת דגים. היו להם סירות קטנות והם היו יוצאים לימים ארוכים הרחק מהמשפחה. כשהבנים התבגרו הם הצטרפו למסעות ולקחו איתם את שמי. היו אלו משפחות פשוטות, חמות, שקיבלו את שמי באהבה, והוא העדיף את חברתם על פני החיים בבית עם סיפורי שואה. הוא גם העדיף את הים על בית הספר. אחרי שנים של מאבקים חדלו אברהם ושרה, הניחו לו, והשלימו עם העובדה שאולי לא רק הוא בחר בים, גם הים בחר בו. כשהסתיימו המאבקים לקח שמי על עצמו את תפקיד הבן הדואג. הוא היה מגיע בכל סוף שבוע, קונה אוכל הביתה, מביא דגים ולא מפסיד אף ארוחת שישי משפחתית. שרה לא ידעה עליו הרבה. מדי פעם שמעה אותו מדבר בטלפון בטון מפתה, שלא הכירה. היה יוצא ולילות שלמים לא ישן בבית. לפעמים, כששאלה אותו לאן הוא יוצא או מתי יחזור, היה מחבק אותה ואומר: "אל תדאגי אימא, תמיד יש לי איפה לישון, אני יודע לדאוג לעצמי."

אחרי השירות הצבאי הוא לקח הלוואה גדולה, קנה סירה והפך את הדיג לאורח חיים. מעולם לא התחתן. פעם אברהם שאל אותו אם אינו רוצה ילדים והוא אמר משהו כמו, "כשאתה בוחר דבר אחד אתה מוותר על האחר." יותר הם לא שאלו. הילדים של חמי ויפת אהבו אותו מאוד. הוא היה דוד מיוחד שכמוהו אין לאף אחד, הוא לקח אותם לשוט בים, לימד אותם לשחות ולאהוב את המרחבים והסתפק בהם במקום בילדים משלו.

שרה הציצה בו מוקף במנחמים, וחשבה שהינה, תכף הוא יהפוך את האבל למסיבה. משלושת הבנים, הוא היה הדומה ביותר בחיצוניותו לאברהם. היא אהבה להתבונן בו - הוא תמיד הצליח להעיר בה רגשות ישנים של נערה וזיכרונות מהימים שפגשה את אברהם. היא לא שכחה שהוא כבר כמעט בן שישים ושש, אבל כל עוד היא בחיים והוא נראה בריא וחזק, לא היה איכפת לה שאין לו אישה - הוא נשאר שלה.

במשך השבוע, נשותיהם של חמי ויפת ארגנו הכול. הן בישלו וסידרו, נשארו לישון במשמרות ושחררו את הגברים לעבודתם. חמי, בן חמישים ותשע, היה בעל חברת הייטק והגיע מאוחר בכל ערב. הוא ישב שעה קלה, וידא שהיא בסדר לפחות כמו אתמול, חיבק אותה ואמר שהוא חייב ללכת הביתה לישון. הוא אסף את שלומית, אשתו, שבאה בכל יום בצוהריים, ואת מי מילדיו שהגיע באותו יום, והם נסעו.

יפת, צעיר ילדיהם, בן חמישים ושש, היה נגן קלרינט בתזמורת הפילהרמונית. הוא ישב איתה כמעט כל בוקר, שתה הרבה קפה והביט בה בדאגה בעיניים עצובות, כמעט בלי לדבר.

חמי ויפת, לכל אחד מהם היו שלושה ילדים. כולם כבר גדולים, חלקם סטודנטים, חלקם מטיילים. היא זכתה לראות אותם בעיקר בחגים, בארוחות משפחתיות ובאירועים. ילדים טובים. לעיתים היו מתקשרים לשאול מה שלומה, אבל בדרך כלל היו עסוקים בעניינים שלהם.

הקרובה אליה מכולם הייתה נעמה, הנכדה הצעירה ביותר, בתם של יפת וחגית. היא ישבה לידה שעות בלי לדבר, מדי פעם לקחה את ידה, הניחה עליה את לחיה, חייכה אליה ואמרה: "סבתוש, אני מתה עלייך." וחזרה לטלפון שלה. שרה שמה לב שהיא כותבת ללא הפסקה. היא ידעה שנעמה בשנה האחרונה של התיכון וכי היא לומדת למבחני הבגרות. היה לה נעים שנעמה יושבת לידה, היה לה נעים שהיא נוגעת בה והיא פחדה להפריע ולשאול שאלות כדי לא להבריח אותה. מדי פעם הייתה הוגה את שמה ברכות "נמהל'ה", מביטה אל עיניה השואלות שהתרוממו אליה ואז מלטפת את ראשה בלי לומר מילה.

כשנגמר השבוע התמלא הבית בחמצן טרי ושרה הרגישה שהיא חוזרת לנשום. אנשים הביאו אוכל בכמויות גדולות כל כך, כמו ניסו לכפר על עוונות לא ברורים. היא לא ידעה מה לעשות בכל מה שמילא את המקרר ומצאה את עצמה מדברת בקול: "טיפש שכמוך, אף פעם לא אהבת לשמוע עצה, גם אם הייתה טובה, ועכשיו השארת אותי לבד עם כל הערמות האלה שתכף אזרוק לפח כמו שאתה אוהב." היא הסתובבה בכל החדרים, לא מוצאת לעצמה מנוחה, עיניה התמלאו דמעות והיא הניחה להן לזלוג ולא ניגבה אותן, עד שבסוף התעייפה וחיפשה לה מקום לשבת.

היא שמה לב שמישהו הזיז את הכורסה של אברהם אל מול החלון הגדול שפונה אל הגינה והרחוב. היא מעולם לא ישבה עליה - זו הייתה הכורסה שלו. בכל פעם שנכנס הביתה, ולא חשוב מאיפה או מתי, התיישב עליה. שרה עצרה לרגע, היססה, התקרבה אט־אט ונשענה על גב הכורסה. היא הניחה את שתי ידיה כמו מנסה ליישר מפית ובלי להתכוון הרכינה את ראשה להריח. ריח חמוץ של בד ישן ומשופשף מהול בזיעה עלה באפה ואנחה כבדה פרצה מגרונה. ידה הימנית נעה אל בית החזה כמו לעצור את הכאב - לא ברור אם מלצאת או להיכנס. היא התישבה על הכורסה אל מול החלון הפתוח, ממלמלת בחצי קול, "מכאן אפשר להשגיח עליך, עם העבודה הטיפשית הזאת בגינה." השמש בחלון הנמיכה, כמעט לקראת שקיעה. האוויר התחיל לנוע ואיתו הווילון שליטף את ראשה ברכות. שרה עצמה עיניה וראתה בעיני רוחה את אברהם תולש עשבים בגינה. לרגע נדמה היה לה שהרים את פניו לחלון וחייך אליה את אותו חיוך קטן שכמעט מעולם לא גדל. מלבד באותו יום שחיבק אותה בפעם הראשונה.

ב.

לקראת סוף מלחמת העולם השנייה הייתה שרה בת חמש־עשרה. חודשים ארוכים הסתובבה ביערות בפולין עם קבוצה של פרטיזנים שאימצו אותה אחרי שמצאו אותה ליד מדורה קטנה, בחורף המושלג, ללא נעליים, שוכבת ליד גופתו של אביה. רק היא והוא נותרו מכל המשפחה. במשך שבועות הם ברחו דרך היערות, הסתתרו בכפרים, עד שהוא חלה ולא עמד במסע. שנים מאוחר יותר גילתה שכל משפחתה הושמדה באושוויץ.

הפרטיזנים הצעירים עטפו אותה בשמיכות, השקו אותה ונתנו לה לאכול. היא לא העזה להתנגד. מפקד הקבוצה, מארק, היה אולי בן שמונה־עשרה. היו לו עיניים שחורות יוקדות, בלורית סבוכה ושיער ארוך שנקשר בצעיף מאחור על צווארו. באופן מפתיע, אחר שווידא ששרה מטופלת ומשתפת פעולה, הוא פקד על שניים מחמשת הבחורים שהיו בקבוצה לחפור ויחד הם קברו את אביה וכיסו את הבור באדמה. הוא ניגש אל שרה, ליטף את שערה ושאל אותה בפולנית איך קוראים לאבא. "אהרון", היא זוכרת שענתה, והוא לקח ענף קטן, הוציא סכין וחרט: אהרון. אחר כך חרט את השנה ותקע באדמה מעל הבור. היה ברור שהיא ממשיכה איתם. אחרי כמה ימים הצטרפו אליהם עוד שתי בחורות, שהיו כבר חלק מהקבוצה, וחיכו להם במקום שנקבע מראש.

הימים חלפו ושרה התאוששה. היא למדה מהר את דרך הדיבור של הפרטיזנים ואת ההתנהלות בקבוצה. בהתחלה נהגו בה בזהירות ובעדינות, אך אלו פחתו ככל שהפכה לחלק מהם. היא למדה לגנוב אוכל, לצוד ארנבים, לדוג בנחלים, ואפילו להכין מטענים ולהניח אותם מתחת למכוניות של גרמנים.

מארק שיבח אותה והיה מרוצה מבת טיפוחיו. היא חזרה לצחוק, לשיר מסביב למדורה - היה לה קול נהדר והיא הכירה שירים רבים מהבית. אף על פי שהיו אלה שירים חסידיים שלמדה בבית סבא, הם אהבו לשמוע אותה ואחרי ימים אחדים אפילו הצטרפו לשירתה בלי שהבינו את משמעות המילים. במשך הזמן מצאה שרה מקומות להתרחץ ולכבס את הבגדים שגנבה לעצמה. הברק חזר לשערה השחור, שארך, והיא למדה מהנשים האחרות בקבוצה על נשיות, על בחורים, ועל החיים המתרחשים ביער למרות המלחמה. היא תפסה את מארק מביט בה מדי פעם בעיניים שחורות ובמבט עמוק וזה ריגש אותה. שרה התבגרה. אומנם עברו רק כמה חודשים, אבל תחושות חדשות מילאו את גופה בתשוקה למשהו שלא הכירה.

מארק דאג שתישאר לצידו רוב הזמן. הוא ידע שהיא צעירה ופחד להבהיל אותה, אבל החוויות המשותפות, הסכנה, הפחד והצורך המשותף לשרוד חידדו את החושים, קירבו אותם בגוף ובנפש והפכו אותם לחיות רעבות וטורפות.

ואז הסתיימה המלחמה. הם גילו שהם לא יכולים לקיים את ההבטחות שהבטיחו זה לזו - החיים היו חזקים גם מהאהבה. מארק חזר למשפחתו בכפר הולדתו ושרה ניסתה למצוא מישהו ששרד מהעיירה שלה. היא לא מצאה שום אדם והצטרפה לקבוצה של צעירים יהודים, שאת חלקם הכירה עוד מבית הספר. רובם נותרו ללא משפחה ומצאו מקלט בבית הכנסת, שבדרך נס שרד, ואותו הפכו למעין אכסניה. הם חיו בקומונה. חלק מהם מצאו עבודות דחק, חלק הסתובבו בין ההריסות ומצאו שרידים של כלי בית, רהיטים, בגדים ולעיתים גם אוכל. הם אפילו למדו עברית. ואז החלו להגיע שליחים מארץ ישראל.

ג.

שרה שמעה את המפתח בדלת ופקחה את העיניים. יפת נכנס בדאגה.

"אימא, איפה את? למה כל כך חשוך כאן?" שרה קמה לאיטה מהכורסה, חיבקה אותו והניחה ראשה על חזהו.

"אימא," אמר ברכות, "את בסדר?" הוא עטף אותה והחזיק בה כך דקות ארוכות. כששרה שחררה עצמה וחייכה, הביט יפת בחדר כמחפש משהו חסר, ואז, בלי להסס, הזיז את הכורסה כדי להחזיר אותה למקומה הקבוע. אבל שרה עצרה אותו ואמרה: "דווקא טוב כאן מול החלון, זה נעים לי, בינתיים תשאיר כך." יפת עצר והביט סביבו באי־נוחות, תוהה אם זה בגלל הסידור החדש שאינו רגיל אליו.

"לך הביתה, ילד," אמרה לו בשלווה, "עבר יותר משבוע ואני מסתדרת. לך למיטה שלך. אני צריכה את השגרה שלי בלי לדאוג לאורחים שישנים כאן."

כל הלילה דימתה לשמוע את אברהם מתהפך במיטה ונאנח מתוך שינה. היא הסתובבה בין המטבח לשירותים, נכנסה לחדרי הילדים, הביטה בקירות ובתמונות, ועצרה ליד השולחן הקטן, שעליו הייתה מונחת התמונה שאהבה מכולן - שלושת הבנים מחובקים, פורצים בצחוק גדול. הייתה זו אחת השבתות הנדירות שהם הצליחו להגיע ביחד, ללא חברות או חברים - משפחה נטו. אז גם התברר שיפת עומד להצטרף לתזמורת צה"ל. הרבה אהבה יש בתמונה הזו. אברהם מִסגר לה אותה לכבוד אחד מימי ההולדת שלה לפני שנים רבות, וכתב בשוליים "שם, חם ויפת - יש חיים אחרי המבול".

זה היה הסוד הפרטי שלהם. אף אחד לא הבין מה פתאום בחרו לקרוא לילדיהם בשמות התנ"כיים האלה. החברים ובני משפחתו של אברהם מהקיבוץ ניסו לשכנע אותם לתת לילדיהם שמות ישראליים, צבריים, והתפלאו מאוד כשאברהם ויתר כל כך בקלות. שרה ואברהם מעולם לא שיתפו במניעים שלהם אף אחד, פשוט הניחו לכולם להתרגל לשמות, וכך היה. אומנם מהר מאוד מצאו לילדים שמות חיבה שריככו את הזרות, אבל גם היא וגם אברהם הרבו לקרוא להם בשמם המקורי.

היא זוכרת את היום שגילתה שהיא בהיריון כאילו היה זה אתמול. הם שכבו מרוגשים במיטה אחרי שתינו אהבים בפראות והיא פרצה בבכי. אברהם נבהל מאוד אבל היא הרגיעה אותו ואמרה שפתאום היא מתגעגעת נורא לסבא שלה. שנים לא התעסקה במשפחתה שנספתה. משפחתו של אברהם הפכה להיות המשפחה שלה. הם אהבו אותה מאוד והיא מצאה בהם הורים ובית.

באותו לילה סיפרה לאברהם בפעם הראשונה על המקום שבו גדלה. על סבא שלה, שהיה רב גדול ולו חצר חסידית שאליה עלו לרגל ממחוזות רבים בפולין. היו להם בית גדול, מבשלת, כובסת ועץ ערמונים מפואר בחצר. כל הדודים שלה, אחיו של אביה, גרו בבית עם נשותיהם ועם בני הדודים שלה. מכיוון שאימא שלה נפטרה ממחלה כששרה הייתה בת חמש, סבא שלה פינק אותה יותר מאשר את כל הנכדים והרשה לה להיכנס לחדרו, שהיה בבחינת מקום קדוש. רק התלמידים שבאו ללמוד תורה ולהתפלל הורשו להיכנס אליו. היא הייתה היחידה שהותר לה להיכנס כל אימת שרצתה. היא שיחקה בבובות למרגלותיו והקשיבה לסיפורי התורה ולפלפולי התלמוד. בשעות שהיו שם לבד היה מושיב אותה על ברכיו, מזמזם לה ניגונים חסידיים ומספר לה את סיפורי התורה והבעל שם טוב. כשגדלה קצת החזירה לו אהבה ומילאה אותו גאווה כשחזרה כתלמידה מצטיינת על אותם סיפורים. סיפור המבול הטריד אותה. פעמים רבות היא ציירה את תיבת נח, את החיות, התעקשה ושאלה לפרטי פרטים - מי בדיוק נכנס לתיבה ממשפחתו של נח, איך קראו לאשתו, מה היא לבשה, במה שיחקו הילדים, האם היו דומים לאביהם או לאימם. סבהּ נאלץ להיות סבלני ויצירתי ולעזור לה לצייר בדמיונה עולם שלם. היא הצליחה להוציא ממנו רוך וצחוק, שאף אחד לא הכיר אצלו חוץ ממנה.

אברהם הקשיב לה בהשתאות, חיבק אותה חזק וניגב את דמעותיה, שזרמו כל זמן שדיברה. ואז היא נרגעה והשתתקה. דקות ארוכות עברו והיא נשאה אליו עיניים רטובות, ספק שואלות ספק מבקשות: "אני רוצה לקרוא לבנים שלי על שם הבנים של נח מהתיבה. שם, חם ויפת, תבטיח לי?"

אברהם צחק ושאל אותה: "ואם תהיינה בנות?"

"אז אתה תבחר," חתמה את ההסכם.

"את לא חוששת שילדים יצחקו מהשמות האלו?"

היא משכה בכתפיה והוסיפה: "אתה יודע ששם, חם ויפת נבחרו להיות הניצולים מהמבול כדי שיהיה המשך לעולם? אלוהים בירך אותם שיפרו וירבו ובעצם הם אבות האומה, מהם מתחילים לספור את האנושות. לפחות כך סבא יצחק שלי האמין," הוסיפה ברוך ובעדינות את שמו של סבהּ. "הם יהיו ההמשך לכל המשפחה שלי שנספתה בשואה."

שרה נזכרה שבאותו לילה נרדמה כמו תינוקת ובבוקר לא התעוררה בזמן לעבודה, ואברהם החליט לא להעיר אותה.

היא חייכה אל התמונה של הבנים והרגישה שרגליה כבדות. היא פסעה לאיטה אל חדר השינה והתיישבה על המיטה הגדולה שלהם. הפיג'מה שלו הייתה מקופלת על השמיכה. היא הניחה עליה את ידה וליטפה אותה. לפנות בוקר נרדמה.

ד.

שרה לא ידעה מה הייתה השעה כששמעה את מרסל, שבאה פעמיים בשבוע לעזור לה לנקות, פותחת את החלונות. היא לא העזה להיכנס אליה לחדר וחיכתה בסבלנות שתקום. כשיצאה לסלון ראתה שמרסל הציצה בה באנחת רווחה ומלמלה משהו לעצמה. שרה חישבה שאם תצא לשעה קלה עד שהבית יהיה ריק, לא תצטרך "להחזיק פאסון". היא חיפשה בראשה איזה תירוץ הגיוני, ולבסוף אמרה למרסל שחסר לה ירק למרק, ושאם תתעכב, שלא תחכה ופשוט תטרוק את הדלת בצאתה. על אף שאחרי כל כך הרבה שנים מרסל הייתה כבת משפחה, שרה דחתה את המפגש האינטימי איתה והרגישה שאינה יכולה היום לבכות, וזה מה שהיה קורה אילו הייתה נשארת איתה עוד קצת. כשחזרה מצאה בית נקי עם תריסים מוגפים. הפיג'מה של אברהם הייתה מונחת על השמיכה, בדיוק כמו תמיד.

אחרי שדחפה את הסל הריק למגירה הכינה כוס תה עם לימון, הניחה קובייה של סוכר בצלוחית, וכאילו מאז ומעולם כך עשתה, פנתה אל הכורסה, שמרסל בחוכמתה לא הזיזה חזרה. היא רק הוסיפה שולחן קטן לצידה והדום למרגלותיה. שרה הניחה בזהירות את הכוס והתיישבה כשאנחה כבדה בוקעת מתוכה. התריס היה סגור אבל היה נדמה לה שהיא רואה דרכו. לרגע נדרכה וקמה כדי לפתוח אותו בציפייה לחיוך שלו, אבל אז ראתה את הגנן של השכנים גורר את הכלים שלו, התעשתה, והתיישבה בחזרה.

אחרי הצוהריים הגיעו שלומית וחגית והיא ישבה איתן במטבח, הקשיבה לרכילות ולצחקוקים שלהן ושאבה מהן סיפורים על הנכדים. חלק מהמילים עברו מעל ראשה והיא רק חייכה, בלי להקשיב ממש. דווקא לסיפורים על הנכדים הקשיבה בעניין ושאלה הרבה שאלות. אחר כך התעייפה, השאירה אותן במטבח והלכה לנוח במיטה, עם הבגדים.

כנראה שנמנמה, כי כשפקחה שוב עיניים מצאה לצידה את נעמה מכורבלת בשמיכה של אברהם, ראשה על הפיג'מה שלו ועיניה בטלפון. כשראתה ששרה התעוררה היא חייכה ואמרה בהשתאות: "סבתא, את יודעת שהריח של סבא עוד כאן? אני כל כך מתגעגעת אליו." היא התקרבה אל שרה והניחה ראשה על הכרית שלה, גופה העטוף בשמיכה שלו מתחכך בגופה העצוב של שרה, צורב כמו כוויות בעורה.

"כמה זמן הייתם יחד?" המשיכה בסקרנות, כאילו הייתה זו שיחת נשים רגילה.

"יותר משבעים שנה נמהל'ה," ענתה לה חרישית לפני שהצליחה להרגיש בעצמה את משמעות התשובה.

נעמה חיבקה אותה ואמרה: "אוי, סבתא, זה המון זמן! לא שמעתי על אנשים שחיים כל כך הרבה זמן יחד, איך אפשר?"

התמימות של נעמה והדרך הטבעית שבה דיברה עוררו בשרה התרגשות נעימה, והיא התרוממה מעט, ישרה את הכרית הגדולה, הביטה בנעורים המתפרצים וחייכה.

"הינה, את רואה, אפשר!" אמרה.

"אבל סבתא, כל השנים האלה אהבת רק את סבא? איך בכלל הכרת אותו?"

"כשנגמרה המלחמה באו שליחים מארץ ישראל להציל פליטים מכל רחבי אירופה. חלק מהפליטים היו ניצולי מחנות ריכוז והשמדה, חלק חברי תנועות נוער. היו הרבה נשים בודדות, ילדים ובני נוער שנשארו בלי הורים, כמוני, וגם אנשים מבוגרים שאיבדו משפחות ובני זוג. היו באירופה כמה נקודות איסוף. כדי להגיע לאחת הנקודות, בדרום איטליה, העלו אותנו על משאיות מכוסות ברזנטים ונסענו ימים רבים, בעיקר בלילות. שם העלו אותנו בחשאי לאונייה שעגנה קצת רחוק מהנמל. לקחו אותנו בחושך בסירות גומי, כשבכל אחת כמה עשרות אנשים. השלטונות האיטלקיים העלימו עין. באונייה עצמה מצאנו אולם גדול של משטחי עץ כדי לישון עליהם, היה מקום לאכול, מטבח, אזור של מקלחות ובתי שימוש. עבדו שם הרבה אנשים - טבחים, מנקים, סדרנים... היה מפקד וגם קבוצה של אנשי פלי"ם, שהיו הזרוע הצבאית של הפלמ"ח. כמובן שלא ידעתי את כל הדברים האלה אז.

"הייתי בת שבע־עשרה, ידעתי קצת עברית מבית סבא ולמדתי עוד קצת אחרי המלחמה. אנשי הפלי"ם עזרו לנהל את החיים על האונייה וסבא שלך היה שייך אליהם. אחרי יומיים של הפלגה הייתה סערה קשה בים והרבה אנשים הרגישו רע - הקיאו והתעלפו, עד שרב החובל מצא מחסה לאונייה במקום מוגן צמוד לאחד האיים. התחבאנו שם יומיים, ובזמן הזה אנשי הקבוצה מהארץ טיפלו בכל המתרחש על האונייה. הם ראו שאני חזקה ושאני יודעת גם פולנית וגם קצת עברית וביקשו ממני לעזור. לאט־לאט הכרתי את רוב הבחורים. סבא היה ביישן מאוד ותמיד הסתכל עליי מהצד, בלי לדבר, עם חצי החיוך הידוע שלו.

"הוא לא היה כמו כולם. במשך היום הוא עבד קשה מאוד, סחב, תיקן, ולפעמים לקח על הידיים ילדים שבכו או אנשים חולים שהיה צריך להעביר לחדר החולים. הוא עשה הכול בלי לצעוק, כמעט בלי לדבר, רק עם חיוך קטן וידיים חזקות. אחרי כשבוע הגענו למצרים והמלחים הזרים ירדו מהאונייה שלנו. שם היינו צריכים לפגוש אונייה אחרת, שהייתה אמורה לקחת אותנו לארץ ישראל, אבל הבריטים גילו את התוכנית והפעולה התבטלה. הם שלחו משחתת ודרשו מרב החובל להפליג לחיפה. "בהתחלה לא שיתפנו פעולה - ימאים מהמשחתת עלו לאונייה ואנחנו זרקנו עליהם קופסאות, בקבוקים, אוכל, מה שהיה לנו, אבל נאלצנו להיכנע. אחרי עשרה ימים בים גררו את הספינה שלנו לחיפה ושם העלו את האנשים לאונייה אחרת וגרשו אותם למחנות בקפריסין. מפקדי האונייה ואנשי הפלי"ם הסתתרו במחבוא שהכינו מראש. הלבישו אותם בגדי עבודה של פועלים, ציידו אותם באוכל ליומיים ואז, אחרי שהאונייה התרוקנה מהפליטים, ופועלי ניקיון יהודים - עובדי נמל חיפה - עלו לנקות אותה, אנשי הפלי"ם נטמעו בהם, וכך ניצלו חברי הקבוצה מגירוש וירדו לחוף.

"כשהחל הגירוש, סבא תפס אותי ביד, לקח אותי איתו למחבוא, נתן לי בגד של פועל, עזר לי לגזור את השערות ולהתחפש לבחור, ומאז לא נפרדנו. כשהוא גזר את השיער השחור והיפה שלי פרצתי בבכי, ואז הוא חיבק אותי בפעם הראשונה וחייך אליי חיוך גדול ומרגיע."

נעמה לא דיברה, רק מיששה את השמיכה של אברהם ביתר שאת והביטה בדאגה בלחיים הרטובות של שרה. היא לא ניחשה שהלב שפועם קרוב אליה חף עכשיו מכל מועקה.

"סבתא, את יודעת, יש לי חבר. קוראים לו איתן."

למוחרת, אחרי שסידרה את המיטה וקיפלה את השמיכה גם בצד של אברהם, עמדה שרה מול המראה בחדר השינה והביטה בדמותה המשתקפת. אחרי רגעים ארוכים פתחה את דלת הארון ובחרה חולצה לבנה מעוטרת תחרה עדינה וסוודר כחול ורך מאנגורה. היא זכרה שאברהם, שמעולם לא התעניין בבגדים, אמר לה לא מזמן באחד הערבים, כשרק התחיל הקיץ, שככה היא יפה מאוד. אף על פי שהידיים שלה היו כבר נוקשות וכואבות, היא פשטה את הבגדים ששעה קודם לכן נאבקה לכפתר, והתלבשה מחדש. היא הברישה את שערה הלבן, היטיבה בתוכו שתי מסרקות עם פנינים קטנות וצעדה לאיטה אל הכורסה. החלון היה פתוח לרווחה ועל ענפי הצאלון הפורח שוחחו בהמיה שתי יונים. על גב הכורסה הניחה מרסל מפית רקומה כדי לכסות על הבד המהוה ואולי גם על ריח הזיעה הישנה. שרה התיישבה, יישרה את הסוודר, הניחה רגליה על ההדום ועצמה את עיניה בהמתנה.