ארון הברית

"לפתע נשמע רעש עמום ומאיים והכול סביבם החל לרעוד – אדמת המנהרה, הקירות מסביב דלת הפלדה... הכול רעד ושקשק בפראות, מלווה בשריקה צורמנית שהלכה והתגברה כאילו מישהו התניע מנוע סילון.

"אימא!" צעקה תפארת.

"אבא!" צעק דוד.

"זוזו לאחור!" צעק חמי, "משהו הולך לקרות כאן".

ישנן בעולם תיאוריות שונות על גורלו של "ארון הברית" שנעלם אחרי חורבן הבית הראשון.

אחת המוכרות מהן אומרת שהוא הובא על ידי מנליק, בנם של מלכת שבא ושלמה המלך, לאתיופיה, שם הוא שוכן ב"כנסיית מרים מציון" בעיר ההררית אקסום.

אלא שתקרית הזויה בטיול של תנועת נוער במדבר יהודה בארץ ישראל מגלה אמת אחרת לגמרי, ושולחת את גיבורי ספרנו למסע מרתק שבסופו מופע מדהים ומצמרר.

מאז שנהיה אב לילדים היה גדי גל מספר להם סיפורים על הלווייתן הצוללן, על כוכב הקרפוצוטניקים, על פיצי הצפרדע וריקו קוקוריקו ועוד. את הסיפורים נהג  לכתוב על פיסות נייר מזדמנות, ואחדים מהם אף העלה לאתר "סיפורי צוונציק" בפייסבוק.

יום אחד החליט לכתוב ספר על ארון הברית, וזה מה שקרה.

השחר עלה על שכונת נווה שאנן שבחיפה. בסניף תנועת הנוער "המחנות העולים" שררה המולה. ילדים וילדות עמוסים בתרמילים, שקי שינה מבצבצים מצידיהם, נעו במעלה השביל לכיוון הכביש, שם חיכה להם האוטובוס. הנהג, גבר גדול ממדים, הכניס את תרמיליהם לחלל האִחסון שבבטן האוטובוס.

"קדימה, להגיע לכאן, להזדרז", קרא חמי המדריך לעבר קבוצה אחת של ילדים שהשתרכה מאחור, "אנחנו רוצים לצאת".

גם דוד ותפארת היו בין המשתרכים מאחור. הם התקדמו בכבדות, גבם כפוף מכובד התרמילים, והתלחשו ביניהם כממתיקים סוד. כך היה מאז שנהיו חברים – דוד מספר לתפארת את סיפורי ההרפתקאות הפרועים שקרא, ותפארת מספרת לו את חלומותיה, שהיו פרועים לא פחות. בגלל אותן התלחששויות כינו ילדי החוג את השניים "ת" ו"ד", כמו שמכנים אנשי שב"כ.

באותו בוקר החל דוד לספר לתפארת על כתבה שקרא באינטרנט לגבי גורלו של ארון הברית, שנעלם בזמן חורבן בית המקדש הראשון, אבל הנהג שאיבד את סבלנותו והתניע את האוטובוס, קטע את הסיפור.

כל המשתרכים מיהרו להגיע. חמי המדריך סיים את מלאכת אִחסון התרמילים ועלה לאוטובוס.

הטיול השנתי יצא לדרך.

כל השנה ציפו ילדי "המחנות העולים" למסע של השכבה. הם אהבו את ההליכה בשבילי המדבר, את הנוף הפתוח ואת האוכל שהכינו בחניות. בדרך, בנסיעה, שרו את שירי התנועה.

בנסיעה איטית גלש האוטובוס אל מעמקי בקעת ים המלח. בחניון של עין גדי הנהג עצר ודומם את המנוע.

"קדימה, לרדת ולהתיישב ליד העץ הגדול", קרא חמי.

הילדים ירדו במהירות מהאוטובוס, שמחים לחלץ את שרירי הרגליים שהתקשו מהישיבה הארוכה. בינתיים הגיעו אל החניון אוטובוסים נוספים, ומהם נפלטו עוד ועוד ילדים, כולם בחולצות כחולות וכולם סוחבים תרמילים כבדים. עד מהרה התמלא החניון דיבורים, צעקות וצחוקים.

אחרי שעה קלה חזר חמי מהתדרוך של מפקדי הטיול והודיע שמתחילים לזוז. דוד ותפארת עזרו זה לזה להעמיס את התרמילים על הגב והצטרפו אל שאר ילדי החוג.

טור הצועדים החל לנוע אל תוך הוואדי. ראשי השכבה צעדו בראש ומאחוריהם החניכים. עשרות רבות של ילדים מכל רחבי הארץ הלכו בסדר מתוכנן, שהלך והתפורר עם כל קילומטר נוסף של הליכה.

דוד שלמד את מסלול המסע בעל פה, נהנה להסתכל במפה הטופוגרפית ולזהות כל גבעה או ואדי שנקרו בדרכם. במקרים שטעה הייתה תפארת מתקנת אותו, כי תפארת הייתה אלופה בטופוגרפיה.

ביום השלישי עצר המסע לחניית צוהריים במישור מחורץ למרגלות ההרים שלשפת ים המלח. השמש הכתה ללא רחם. רוב הילדים נמנמו תחת פיסות הצל המעטות של הסלעים שבסביבה, אך לא תפארת, היא הייתה סקרנית מכדי לנוח. היא התקרבה אל דוד ולחשה דבר מה על אוזנו.

דוד הנהן וקם והשניים פסעו אל תוך אחד הערוצים הסמוכים. הם ידעו שחמי לא מרשה להתרחק, אבל אמרו לעצמם שזה רק סיבוב קטן וכבר חוזרים.

דוד הלך בראש, מביט למעלה אל ראשי המצוקים, ותפארת הזדחלה מאחוריו, בוחנת כל שיח וגומה בקרקע. לפתע שמע דוד קול של דרדור אבנים, צווחה קצרה ו... – דממה.

הוא פנה לאחור ונחרד. תפארת נעלמה. דוד שב על עקבותיו בריצה ונעצר בשפת בולען שנפער תחת רגלי תפארת. הוא הסתכל למטה, תפארת הייתה מוטלת על קפל קרקע שנוצר כמטר מתחת לשפת הבולען, היא הסתכלה אליו כלפי מעלה וגנחה. נראה היה לדוד שלא נפגעה פגיעה רצינית. הוא החל יורד אליה בזהירות, נזהר שלא לדרדר אבנים, אחז בידה שהוּשטה אליו ועזר לה לקום על רגליה.

שניהם עמדו המומים על שפת הבולען. עומקו לא היה רב, אך די היה בו כדי לגרום פציעה חמורה למי שהיה נופל לתחתיתו.

בעודם בוחנים את הבולען הבחינו לתדהמתם במה שנראה כמו גרם מדרגות שנחשף בקיר הבולען ממש מתחת לרגליהם. היו אלה מדרגות אבן צרות שהובילו לתחתית הבולען ונבלעו בצילו. תפארת התעשתה ראשונה, סקרנותה גברה על הפחד, והיא החלה לרדת בצעדים מהוססים במורד המדרגות, ודוד בעקבותיה.

בתחתית המדרגות, באזור המוצל והחשוך יותר, התגלתה מולם דלת מתכת חלודה, נעולה בבריח.

"מה עושה פה דלת?" לחשה תפארת.

"תכף נראה", השיב דוד אף הוא בלחישה ומשך בכל כוחו את הבריח החלוד.