יעדים ראשונים

ליילה בת ה־17 רגילה לחיים לא שגרתיים: מעבר דירה כל חצי שנה, לימודים בבית, ימי הולדת על מטוסים ובין סערות בלב ים. כשאחיה הגדול מציע לה לבוא עם כל הכיתה שלה אליו לאי הפרטי שלו כדי לחגוג את יום הולדתה, היא מחליטה לקחת את ההזדמנות הזאת בידיים ומנסה בפעם הראשונה בחייה לתת הזדמנות אמיתית לחיים עם חברים וחברות.

המפגש בין העולם ההרפתקני של ליילה ומשפחתה לבין העולם ״הרגיל והנורמלי״ של חבריה החדשים מעורר אצלה רגשות וחוויות חדשות שלא הכירה לפני וטיסה אחת סוערת ולא צפויה מביאה איתה רגש חדש לגמרי: התאהבות ראשונה ומהירה כמו הסופה עצמה.

"יעדים ראשונים" הוא רומן התבגרות סוחף, מלא הומור, לב והרבה נשמה על ילדות אחרת, משפחה יוצאת דופן והאומץ לבחור בחיים.

שירה־ש'י חורש, בת 40 מהדרום, מגדירה את עצמה כ"תולעת ספרים" — אבל זה לא תמיד היה כך. בילדותה התקשתה להבין את השפה של הספרים ונטשה כל קריאה אחרי דף וחצי.

היא פונה לקוראיה: אני כותבת בשביל כל מי שאף פעם לא מצא את עצמו בקבוצות המתאימות ובשביל כל מי שלא מצליח לקרוא ספרים בשפה ה״ספרותית״. אני מנסה ורוצה למצוא את הדרך לכל ילד וילדה שרוצים לקרוא ספרים אבל לא מצליחים להבין את מה שהם קוראים.

השפה של שירה היא שפה קלילה ומותאמת לבני הנוער של היום, עם מילים מדוברת ופחות ״ספרות למבוגרים״.

הדרך חזרה הביתה תמיד תהיה ארוכה יותר.

לא הצלחתי להבין למה זה קורה, אבל הדרך הביתה תמיד ארוכה יותר, מעייפת, וברוב המקרים גם יהיו בה סערות.

בשנה האחרונה, כל יום שלי דומה בדיוק ליום האתמול: אני קמה בבוקר, אומרת "בוקר טוב" לכולם בבית, ומתחילה יום שלם של מטלות בתוך הבית ובחוץ.

אנחנו 7 אחים - שתי בנות וחמישה בנים. כולנו גדלנו בחדר אחד, בכל מקום שגרנו בו.

ההורים שלי עזבו חיים עשירים, מלאים בידע ובהרפתקאות בתור מחפשי עולמות חדשים וחוקרים בשביל שנוכל להישאר במקום אחד לשם שינוי, כדי שנוני-אחותי הקטנה, תוכל לסיים את התיכון. היא תהיה הראשונה מבין כולנו, שמתחילה תיכון במקום אחד וגם מסיימת אותו באותו המקום.

בעוד 12 שעות אני אהיה בת 17. הבת האמצעית פחות או יותר, אבל אמא אומרת שאני הכי מבוגרת מכולם…

בערך כל חצי שנה אנחנו עוברים למקום חדש. רוב הזמן אנחנו לומדים בבית, כי הגענו למסקנה שזה קשה מידי להכיר חברים וחברות ולעזוב אחרי חצי שנה. קשרים אף פעם לא מחזיקים ככה מעמד, ולחזור על אותו חומר לימודים בכל מקום - בשבילנו זה כבר היה מוגזם. רצינו ללמוד כבר דברים חדשים בבית הספר ולא כל פעם להצטרף לכיתה באמצע שנת הלימודים.

אנחנו גם לא באמת חוגגים ימי הולדת כמו שכולם אולי רגילים.. לנו יש חפירות ארכיאולוגיות בתור ״מסיבות הפתעה״ או מלחמה עם סערה בלב ים בדרך מארץ אחת לאחרת. הייתה גם את הפעם ההיא, שאבא נתן לי להטיס את המטוס שלנו בפעם הראשונה ביומולדת ה-15 שלי. זו הייתה ההפתעה הכי גדולה שקיבלתי מהמשפחה שלי.

אחי הגדול אלכסיס, או כמו שאני קוראת לו- "רקסי", קיבל מההורים אי קטן ליומולדת 20. הוא הציע לי לבוא עם הכיתה שלי לסוף שבוע של חגיגות חצי-חוקיות. הוא לא האח הכי גדול, אבל הוא זה שאני הכי קרובה וקשורה אליו. כשעזב לאי שלו, נשארתי איתו שם קצת ועזרתי לו לבנות בית ומחסן.

היה לי ממש קשה לעזוב אותו, אבל ההורים הבטיחו לי שאוכל לחזור מתי שארצה - כל עוד אעמוד במשימות שלי, שכללו בין היתר לטפל בכל בעלי החיים שלנו- 99 בסך הכל. יש לנו תרנגולות, כבשים, פרות, עיזים, כלבים, חתולים, טווסים, וגם נחשים ועכברים שמסתובבים פה. כולם חופשיים בשטח שיש לנו.

הבית שיש לנו פה עכשיו נמצא בתוך עמק. אנחנו מוקפים בהרים ובעצים, ובמרחק של כמה צעדים מהבית, יש נחל שמגיע מהמפלים הגבוהים מהצד השני של העמק וממשיך אחרינו בין ההרים עד לאוקיינוס.

אמא שלי הבינה מהר מאוד שמטלת הטיפול בצמחים, בפרחים, בעצים ובשאר דברים כאלה שדורשים ידי גנן ולא ידיים של בנאית - לא תהיה בין המטלות שלי. אחרי צמח הרוזמרין השני שהצלחתי איכשהו להרוג, וביחד איתו גם את כל שאר ערוגת הצמחים הרפואיים שלנו, אמא החליטה להעביר לי את מטלת הטיפול בילדי הזנב. במילא דיברתי איתם כל הזמן, ואפילו יותר ממה שדיברתי עם המשפחה שלי…

מטלה נוספת שיש לי היא ללמד את שאר האחים ונוני שפות, רפואה, ויצירה - שאני מלמדת אותם בעיקר איך למחזר דברים ולעשות בהם שימושים נוספים... ארגון הארונות הוא גם התפקיד שלי כי אמא אוהבת איך שאני מסדרת הכל במקום, כמו חיילים במסדר.

סיימתי את כל המטלות שלי בזמן והתחלתי להתארגן לצאת לדרך.

"סוף שבוע של מסיבות יומולדת - היר איי קאם!" צעקתי לעצמי, "וווהוו! וווהוו!"

בזמן שהתלבשתי עם המוזיקה המקפיצה שלי ברקע, נוני נכנסה לחדר ושאלה אם היא יכולה לבוא איתי.

"לא הפעם שורט-סטאף. הפעם הזאת אני יוצאת עם כל הכיתה שלי. זה הזמן היחידי שיש לי להיות איתם באמת, כי עוד חודש אנחנו מסיימים את התיכון. אל תשכחי שאת רק התחלת אותו". חייכתי, חיבקתי אותה והוספתי, "פעם הבאה, נצא לשם רק שתינו, נעשה לנו זמן איכות של אחיות. הרבה זמן לא היה לנו כזה."

נוני ניגבה לעצמה את הדמעות שברחו, חייכה אליי בחזרה ואמרה לי, "סגור, נעול וחתום."

היא נשארה איתי בחדר וביקשה שאספר לה על הכיתה שלי. "מי הבן הכי חמוד אצלכם? מי מהבנות היא הנמסיס שלך? יש לך כבר חבר? מה אתם הולכים לעשות אצל אלכס בכלל? והחברה ההיא שלו, עדיין שם איתו, או שגם היא ברחה כי הוא מתעקש לחיות בלי חשמל?"

"נוני נוני נוניייי! תנשמי שנייה!" צחקתי, "את באמת חושבת שאני מצליחה לזכור בכזאת מהירות את כל מה ששאלת הרגע?"

היא התחילה לצחוק וניסתה להאט את הקצב. הכתפיים שלה השתחררו קצת ועברו לצידי הגוף שלה במנוחה, אחרי שבכל הזמן הזה הן השתוללו מולי באוויר ופעלו ביחד עם שטף המילים והשאלות שלה.

"אין לי חבר, גם לא יהיה לי חבר- לפחות עד שיהיה לי מקום אחד קבוע משלי... רקסי מתכנן לנו מסיבה, ובבוקר הוא ייקח את הבנים לדוג. הבנות יעשו דברים של בנות, אני מניחה... אין לי באמת מושג מה הולך לקרות. אף פעם לא הייתי במסיבה כזאת. מה עוד שאלת?"

שמענו התרחשויות מחוץ לבית, ונוני קפצה מהמיטה ישר לחלון לראות מה קורה שם. "הם הגיעו !הם הגיעו! את באה?? אני הולכת להכיר אותם!"

לפני שהספקתי לדבר, היא כבר הייתה בחוץ.

הצטרפתי לכולם בחוץ כשסיימתי להתלבש ויצאתי כבר עם התיק שהכנתי לי. אף אחד מהם לא יודע שהבית שלנו - הוא לא היעד שלנו. הם מאוד הופתעו לראות מטוס קטן חונה ליד הבית שלנו, וכשביקשתי מהם לבוא עם התיקים שלהם, אף אחד לא זז. כולם נשארו לעמוד במקום כמו עצים שתולים באדמה ורק בהוּ בי ובמטוס הקטן שחונה לידי, כשהמבטים שלהם זזים הלוך חזור ביני לבין המטוס.

זה היה אחי ניקו שצחק ראשון על ההלם שלהם וצעק להם, "היא מטיסה מטוס טוב יותר ממה שהיא נוהגת!"

פתחתי את הדלת האחורית של המטוס בשביל להכניס את התיקים שלנו וחיכיתי שהם יבואו.

הראשון שזז ובא לכיווני היה דניאל. הוא משחק רוגבי. אין לי מושג מה התפקיד שלו, עוד לא הצלחתי לקלוט את שמות התפקידים ואת חוקי המשחק, אבל מה שכן הספקתי ללמוד על רוגבי, זה שזה ספורט ממש אלים... הם כל הזמן מכסחים במכות אחד את השני! אפילו שחלק מהם משחקים באותה קבוצה!   

דניאל גבוה ושרירי... ראיתי אותו פעם אחת מרים את האוטו של המנהל מקדימה, והגלגלים התרוממו לשנייה באוויר, והמנהל נתן לו דף נייר כלשהו כתמורה על זה... לא הבנתי בדיוק מה ראיתי, אבל המנהל הסתובב משם המום וכועס באותו זמן.

דניאל התעקש להיות זה שיעמיס את התיקים, ושאני רק אכוון אותו איך לסדר אותם. לא עברה דקה והתחלתי לקבל ממנו שאלות... "אז כמה זמן את כבר מטיסה מטוסים?" הייתה השאלה הראשונה שלו.

"שנתיים. אבל אחי לא צחק, להטיס מטוס באמת יותר קל לי מלנהוג."

"וכמה זמן את נוהגת…?"

"אממ, אנחנו גדלנו קצת שונה ממה שאתם מכירים... אף פעם לא היה לנו בית. תמיד היה לנו או אוטובוס, או יורט גדול, או ספינה. בעיקר מגורים זמניים בחלל אחד משותף, וברוב המקומות שגדלנו בהם ילדים מתחילים לנהוג כבר ברגע שהם חזקים מספיק בשביל להחזיק את הרכב יציב."

הסתכלתי על דניאל ההמום, שבהה בי והסתכל עליי בהקשבה מלאה. חייכתי אליו והמשכתי- "אני חושבת שהפעם הראשונה שנהגתי ממש לבד הייתה כשהייתי בת 4, על אופנוע עוד לפני..."

דניאל היה בהלם. הוא קפא והחזיק באוויר את אותו התיק מאז שהתחלתי לדבר. כל התיקים כבר היו לידנו, ושאר החבר'ה מהכיתה עמדו והסתכלו עליו וחיכו שהוא יסיים. הוא נענע את הראש מהר, שקשק את עצמו מההלם וסיים להעמיס ולסדר את התיקים. סגרתי ונעלתי את הדלת האחורית מבחוץ ושאלתי אותו אם הוא רוצה לשבת איתי מקדימה, או שהוא מעדיף לשבת עם כולם מאחוריי במטוס.

"רגע, את רוצה להגיד לי שאף מבוגר לא מצטרף? את יושבת מקדימה לבד??" ההלם חזר לו לפרצוף, והצבע שלו התחלף שוב ללבן...

נבהלתי לרגע כי לא חשבתי על זה מנקודת ראייה כזאת...

לי זה כל כך מובן מאליו וברור, אבל להם זה ממש לא.

ניקו וההורים שלי עמדו בכניסה לבית, אז רצתי אליהם ושאלתי אותם מה לעשות. ההורים שלי בעצמם לא חשבו על זה, אז ניקו הציע לבוא איתנו, אם הם מעדיפים ליווי מבוגר.

הלכנו שנינו למטוס ושאלנו את הכיתה שלי מה הם רוצים ומעדיפים. הם התייעצו לרגע ביניהם ושאלו את ניק אם אני טסה הרבה לבדי ואם אני מטיסה את שאר המשפחה גם. הסתכלתי על ניק וחיכיתי לשמוע את התשובה שלו, כזאת שבטוח תהיה מלווה בעקיצה כלשהי עליי או שיתחיל לצחוק בקול ויגיד להם שאני טייסת גרועה... משהו. אבל ניקו שלי הפתיע אותי וענה להם תשובה רצינית, בלי שמץ של צחוק עליי ובלי ציניות. אני לא חושבת ששמעתי אותו מדבר בלי ציניות, אֶבֵר.

"תשמעו. אני לא זוכר הרבה מתקופת התיכון שלי. כשאני הייתי בשנה האחרונה שלי בתיכון, אתם עוד הייתם ילדים קטנים. מה שאני כן יכול להגיד לכם זה דבר כזה: נונה, שהיא האחות הקטנה שלנו, מטיסה עוד לפני שליילה התחילה להטיס. את ליילה היינו צריכים לשכנע להטיס. ההורים שלנו היו גם יחסית נוקשים יותר עם הבנות. הבנים... חח, אנחנו כבר בנינו לעצמנו מצודות עם דחפורים גדולים וסלעים בגודל של המטוס הזה כשהיינו בני 5... אני יכול לספר לכם שכשהיינו באפריקה לפני שנתיים, בפעם הראשונה שליילה הטיסה את המטוס הזה - היא תפעלה תקלה במנוע באוויר לבדה, הנחיתה אותנו בבטחה, וגם תיקנה בעצמה את התקלה כשנחתנו." הפרצופים של חבריי לכיתה השתנו ממצב של הלם ופחד, דאגה אולי...? ואולי אפילו מחשבות על לבטל בכלל את כל הרעיון הזה - לחיוכים זהירים... חיוכים כאלה שלא מגיעים עד האוזניים, אבל למי שיש גומות חן - רואים אותן...

ניקו עשה לרגע הערכת מצב, בחן את המבטים של כולם, חייך אליהם חיוך כזה שמבין אותם, והמשיך. "והדבר האחרון שאני אגיד לכם זה, שבתור מישהו שעבר את גיל 17 והיה בשמחה חוזר אליו עכשיו - אני לא הייתי רוצה יותר מידי מבוגרים בסביבה שלי במסיבה האחרונה שלי לפני סיום התיכון... ואל תשכחו שאחי הגדול כבר מחכה לכם שם, ככה שלפחות מבוגר אחד אחראי וגם יותר אחראי ממני - יש לכם."

דניאל ושאר הבנים קפצו עליו עם "היי פייב'ס", חיבוקים, לחיצות ידיים בצורות שונות שכללו אגרוף לאגרוף, מרפק למרפק, ובמשך כמה דקות אמרו לו משפטים נחמדים כמו ״איזה אח מגניב אתה!״, ״הלוואי ואח שלי היה כמוך!״ ועוד זרם של משפטים דומים שגרמו לי לעצור ולהסתכל עליהם ועל אחי עם יותר התלהבות. זה גם גרם לי לעצור ולחשוב לרגע על המשפחה שלי ועל האחים הגדולים שלי...

 זה נוראי מצידי לחשוב על דברים כאלה כמובן מאליו.

אני שוכחת לפעמים כמה ברת מזל אני, כמה ברוּכה אני במשפחה שלי ובצורה שחינכו אותי וגידלו אותי... אני שוכחת שרוב הצעירים בגיל שלי לומדים בדרך כלל באותו מקום כל החיים וגדלים ביחד קבוצות של חברים וחברות. אני שוכחת שקיים כמעט יקום מקביל ליקום שאני גדלתי בו...

אחרי שכולם נכנסו למטוס, ואחרי שניקו ואני וידאנו שהחגורות של כולם תקינות ועשינו סיבוב בדיקה אחרון לפני טיסה, עצרתי את אחי הגדול לרגע ליד הדלת. "אני צריכה מידי פעם להזכיר לעצמי, ולך - אני אוהבת אותך אח שלי. אתה לא באמת מובן מאליו, ואני מודה שיש לי אותך. תודה על מה שאמרת.

חיכיתי לפאנץ' הציני אבל זה היה הדבר הכי רציני וכנה ששמעתי ממך."

חיבקתי אותו ומרחתי על החולצה שלו את הדמעות שהתעקשו לצאת לי מהעיניים.

ניקו לחש לי- "את יכולה לקנח בחולצה שלי, ליל' טילי. אני לא אספר אם את לא תספרי." וחיבק אותי חזק בחזרה.

הוא תמיד מצחיק אותי כשהוא אומר לי לקנח בחולצה שלו. הוא אף פעם לא ישכח לי את זה. "ניקקקק… הייתי בת שנתיים... will you let it go…?" למרות שבתכל'ס, אף אחד במשפחה שלי לא מוותר על ניגוב עיניים או אף בחולצה של מי שמחבק אותנו. אנחנו כבר קוראים לזה "נוהל קפלן".

צחקנו שנינו לרגע והוצאתי מהכיס טישיו מוכן מראש.

"את מוכנה לזה אחות קטנה?"

"עד כמה שאני יכולה להיות... תאחל לי בהצלחה."

"חחח נההה. קטן עלייך. תהני, תבלי, אולי תנשקי צפרדע או שניים. את יודעת, תהיי בת 17 לשם שינוי.. אההה! ותמסרי לאלכסנדרה שהוא חייב לי סירה!"

חחחח! רקסי הטביע לו את הסירה שלו שנה שעברה אחרי שהחליט ״לשדרג״ לה את המנוע... הוא לא לקח בחשבון דבר אחד קטן ומהותי: המנוע המשודרג גדול פי 2 מהמנוע הרגיל, מה שאומר בעצם שהמנוע כבד יותר מהסירה עצמה...

דניאל עמד עדיין מחוץ למטוס, ליד הדלת הקדמית.

"דניאל? הכול בסדר?"

"אההה? מהה? כ-כ-כן, כן. את בטוחה שזה בסדר שאשב פה לידך? זה לא יפריע לך בריכוז?"

"כל עוד לא תצרח לי באוזן ותבהיל אותי, אנחנו אמורים להגיע בחתיכה אחת." חייכתי אליו ונעלתי את הדלת שלו אחרי שנכנס והתיישב.

נתתי לו אוזניות כדי שיוכל לשמוע אותי ואני אותו, הסתובבתי לחבר'ה מהכיתה שלי - שלשמחתי חייכו, התלהבו ועודדו אותי להמריא... ביקשתי מהם כמה דקות של שקט כדי שאוכל להתרכז בכל הלוחות מוּלי: בדיקה של תקינות המחשב, מנוע וכו'. גם וידאתי רדיו עם אבא שלי, שהחזיק את מכשיר הקשר שלנו, וביקשתי מדניאל שיגיד דברים למיקרופון כדי שאוכל לנעול את התדר. אבל הוא כנראה לא שמע אותי כי לא ציפיתי לשמוע את זה: "לה לה לה לה אני טס איתה, לה לה ליילה...אני לא מאמין…!"

הרגשתי את הלחיים שלי פתאום בוערות. אני חושבת שקצת הזעתי, כי הרגשתי כמו שמרגישים כשלוקחים ביס גדול מדי של פלפל חריף, או אפילו ביס קטן, אם זה הפלפלים שניק מכין... מי שלא רגיל אליהם עלול למצוא את עצמו במחלקה הפסיכיאטרית באשפוז.

השתעלתי לתוך המיקרופון, כחכוח כזה בגרון כדי שדניאל ישמע אותי. "דניאל? שומע אותי?"

הוא סובב את הראש בבת אחת, כאילו שהבהלתי אותו... "אני צריך לענות ב-'שומע, עבור'?"

חייכתי אליו בחזרה, שאלתי אותו אם הוא מוכן.

"וול, זו פעם ראשונה שלי במטוס קטן שכזה, פעם קודמת שטסתי הייתה הפעם הראשונה בכללי שטסתי, וזה היה במטוס בואינג גדול…אני אשקר אם אגיד שאני לא מפחד לגמרי, אבל אם מישהו שואל אותך- בבקשה אל תספרי להם אם אצרח או אתעלף...בבקשה...?"

"סודך יהיה שמור איתי," אמרתי לו עם חיוך, "עד מצולות האוקיינוס או הר געש, תלוי לתוך מה נתרסק קודם..." הוספתי לחיוך שלי קריצה קטנה והתנעתי מנועים.

יש לנו במשפחה טקס המראה ונחיתה קבוע. לא משנה מי מטיס את המטוס - כל המשפחה עומדת ביחד מחוץ לבית, וכולם פורשים ומותחים ביחד בד ענק עם ציור של לב גדול באמצע. כזה שאפשר לראות בקלות מהמטוס, מכל חלון. לאמא עלה הרעיון הזה של הבד אחרי הטיסה הראשונה שדין אחי טס לבדו. הוא אמר לנו שהיה יכול להיות קל יותר למצוא את הבית והמנחת - אם היה לנו איזשהו סימון גדול וברור, כי כרגע המנחת נראה כמו אדמה רגילה, ובקושי רואים את הבית בין העצים כשהמטוס באוויר. אז אמא גזרה חתיכות גדולות של בד יוטה, וציירה ממש במרכז של כל בד כזה לב אדום גדול.

הפעם ראיתי חתיכת בד נוספת פרושה ליד הלב שלי. לא הצלחתי לראות בדיוק מה היה מצויר שם, אז סובבתי את המטוס ועשיתי ״פרסה״ בשביל לראות שוב.

ניקוווווווווו!!! חשבתי לעצמי עם גיחוך, הנה הציניות שלו במיטבה!

על הבד הנוסף היה כתוב: "התרסקות קלה חברים! נתראה בסיבוב הבא! "