אני איתך אמא

"אני איתך אימא" עוסק בשכול מנקודת מבטה של אם, שבנה אלון נרצח בבוקר ה-7.10.2023 בטבח הנורא בפסטיבל הנובה. מתוך האבל היא יוצאת למסע של ריפוי, שבמהלכו היא מבינה את אלון כפי שלא הבינה מעולם. היא מתארת תהליכי ריפוי עמוקים כמו מדיטציות, לימודי בודהיזם, השתתפות בקבוצות תמיכה וטיפולים בחומרים מרחיבי תודעה, המסייעים לה להתחבר מחדש עם בנה שכבר נמצא עם חבריו בעולם אחר.

הספר נע בין האם המנסה להתמודד עם השבר הנוראי ולהמשיך לחיות, לבין הבן שעוקב מלמעלה אחרי משפחתו, שולח לה מסרים ופוגש אותה לעיתים. זהו יומן אישי עמוק ונדיר בכנותו, המאפשר הצצה לעולם פנימי ואינטימי מאוד. הוא עוסק בקצוות החשופים של כאב ואובדן, געגוע ותקווה, ריפוי ושינוי תודעתי. הכתיבה ישירה, כואבת ואותנטית, ולכן גם מטלטלת. יש כאן אמת פנימית עמוקה, ללא ייפוי, צנזורה או הנחות, לצד כעס, בלבול רגשי, קבלה רוחנית וחיפוש אחר משמעות. בדרך זו מעבירה הכותבת מסר חזק של אהבה לחיים ותקווה לימים טובים יותר.

זוהי יצירה עוצמתית וחשובה, העשויה לעורר עניין רב בקרב משפחות שכולות, אנשי מקצוע מתחום בריאות הנפש ובציבור הישראלי כולו, שעדיין מתמודד עם ההלם המתמשך של אסון שבעה באוקטובר והאירועים שבאו אחריו. 

שמי מירטה ורבר, נשואה לדני, ואימא של תום, אלון וליאן, אהבות חיי.

ה-7/10

ופתאום... מכה בגוף. אני נופל הצידה, ובבת אחת עובר למקום אחר, שונה לחלוטין מכל מה שהכרתי עד היום. אני מרגיש מרחף, עטוף בתחושה נעימה ולא ברורה. אני רואה את גיא בוכה וצועק שנפגעתי. אני? איך נפגעתי? אפילו לא שמתי לב שנפגעתי. ראינו המון ערבים רצים ויורים לכל עבר, אבל איך פגעו בי? זה לא יכול להיות. כל כך מהר עזבתי את החיים האלה. אוף... איך זה קרה? לאן אני הולך? אני לא מוכן ללכת כל כך מהר. אבל זה כבר לא תלוי בי. אני עדיין ברכב של גיא, ואז אני רואה את עצמי מתנתק מהגוף שלי! גיא שובר שמאלה והרכב נעצר. הוא יוצא מהרכב ופותח את הדלת שבצד שלי. אני נופל החוצה. אני מת...

גיא מתמלא פחד אימים, תופס את הראש שלו בתדהמה. הוא בודק אם אני נושם, מנסה להבין אם אני באמת כבר לא שם. הוא מושך ממני את הטלפון שלי, ואז אני רואה שהוא פצוע ביד. הוא מתחיל לרוץ...

מלמעלה אני רואה את בני הזונות האלה רצים. מה, שוב יורים? הם באמת יורים בי שוב! אוף, איך הגוף שלי קופץ בכל פעם שכדור פוגע בי. מה אתם רוצים ממני? אני כבר מת, מטומטמים. עכשיו הם רצים אחרי גיא, יורים עליו. רוץ, גיא, רוץ! אני עולה למעלה ומתרחק משם, ואז אני רואה פתאום את ברלי שוכב על האדמה בצד השני של הג'יפ. גם הוא הלך, מסכן. והינה יוליה נכנסת במהירות לרכב של גיא מקדימה, מנסה להתחבא, אבל הם רואים אותה ויורים גם בה.

ברלי ויוליה עולים למעלה ומצטרפים אליי... אני מרגיש שמשהו מושך אותי גבוה ולמעלה. אני מנסה להתנגד ולא מצליח. אני לא רוצה לעזוב את העולם שלנו! אבל אין לי ברירה, הם הצליחו להרוג אותי. בסוף אני משחרר הכול, מפסיק להתנגד. אני מבין שאני בדרך למקום אחר, כנראה למקום של שקט ושלווה. הינה, אני כבר מתחיל להרגיש נעים, מרחף למעלה־למעלה. אני רואה את כל מה שקורה למטה והלב שלי מתכווץ, אבל אני לא יכול לעשות כלום. רק להמשיך ולהתקדם בכיוון האור שמנצנץ אליי וקורא לי: בוא, פה יהיה לך טוב.

אבל אני רוצה לראות מה קורה למטה. אני מציץ מתחתיי ופתאום מרגיש חבטה. ואז אני רואה את שחר לידי, מוצפת דמעות: "תראה מה עשו לי..."

ואני מביט בה, והיא כל כך יפה, כמו שתמיד הייתה. "את מושלמת", אני אומר לה.

"אויש, אלון... הרגו אותי. למה? למה? מה יהיה? היו לנו כל כך הרבה תוכניות..."

"נכון, שחר, אבל אין לנו מה לעשות עכשיו. בואי איתי, אני אשמור עלייך. נבדוק אם אלמוג כאן. וגם אם לא, את לא לבד, נישאר יחד, אל תדאגי".

"אלמוג לא כאן, אלון. הטרוריסטים האלה, ראיתי שהם חטפו אותו. מקווה שהוא יהיה בסדר. הוא אפילו לא יודע שאני מתה".

"גם אני מקווה שהוא יחזיק מעמד, שחר. אין לנו ברירה, אנחנו צריכים להמשיך יחד למעלה. האור הנעים הזה קורא לנו".

"אבל, אלון, חכה... חכה... בוא נראה מה קורה עם החברים שלנו".

"אנחנו לא יכולים לעצור עכשיו. בטח נדע בהמשך. בואי, תני לי יד. אני אעזור לך".

פתאום שוב חבטה. הפעם אחרק מופיע. לא ייאמן... כל כך הרבה חברים הצליחו המניאקים האלה להרוג.

"אויש, גם אתה כאן. בוא, אחרק, תצטרף אלינו. חייבים לעבור את הקטע הזה. נראה לי שיותר טוב שנישאר ביחד".

"אלון, אני רוצה לחכות לעוד חברים".

"אתה לא יכול, אחרק. אם באמת יהיו עוד, ואני מאוד מקווה שלא, הם יגיעו אלינו".

"אבל, אלון, אני יודע שכל מי שהיה ברכב שלי הלך, מת. חוץ מאלמוג".

"אז בטח תפגוש אותם כאן בקרוב. בוא, אסור לנו לעצור, אסור לנו להתעכב ולראות מה שקורה למטה. זה יהיה אסון. זה כבר אסון".

אין לי זמן לעכל ולחשוב מה קורה איתנו, רק הרגשה ברורה שאנחנו חייבים להתקדם ולעבור את השלב הזה. לעבור דרך האור, ושם יחכה לנו עולם מופלא. אני מציץ למטה ורואה את גיא, פצוע כולו, נחטף לעזה. כאב עצום ממלא אותי. אולי נחכה לו? אבל לא, חייבים להתקדם. אנחנו מתקדמים לאט - שחר, אחרק ואני. מדי פעם אנחנו רואים צלליות נוספות על ידנו. הכול נעשה כהה מסביב, והאור הרחוק גדל לאט־לאט וקורא לנו. אנחנו מתקדמים אליו, אבל לא פשוט להגיע אל האור.

המחשבות מתחילות להציף אותי: אוי... אבא, אימא, תום, ליאן - מה יהיה איתם? איך הם יֵדעו שאני מת? כואב לי לחשוב מה יעבור עליהם כשכל זה ייוודע להם. ומה עם שאר החברים? איפה הם? אני רואה את שחר בוכה לידי, מרחפת עצובה ובוכה, שקועה גם היא במחשבותיה. ואחרק, שתמיד הצחיק את כל מי שסביבו, עצוב עכשיו מאוד.

לאט־לאט האור הולך וגדל, אבל הוא עדיין לא מספיק קרוב כדי שנוכל לעבור אותו.

"אלון, אולי נחזור לאדמה?" שואלת שחר.

"איך נחזור? תנסי להסתובב ותגלי שכבר אי אפשר".

שחר מנסה לחזור לאחור, אבל לא מצליחה ופורצת בבכי. "אני לא רוצה ללכת. אני רוצה את ההורים שלי. את האחיות שלי. את אלמוג שלי".

אני מחבק אותה. "אני מבין, שחר, גם אני רוצה. אבל אנחנו מתים, שחר, אין שום סיכוי שנוכל לחזור".

"אבל לא נפרדתי מאף אחד..."

"גם אני לא נפרדתי, שחר. ויש לי כל כך הרבה דברים לא סגורים בחיים שלי. והינה אני פה... אין לנו ברירה, חמודה, בואי נשאיר את המחשבות לשלב אחר. עכשיו נמשיך להתקדם. אחרק, מה איתך, אתה איתנו?"

"כן, כן, מאחוריכם. באסה לי. אבל אני איתכם".

ואז פתאום אנחנו נשאבים בבת אחת דרך האור, דרך צינור ארוך מלא אור וחום. הרגשה נעימה עטפה וערסלה אותנו כמו במערבולת. מערבולת חיובית. אנרגיות מטורפות הציפו אותנו. במקום לבכות ולהיות עצובים, התחלנו לצחוק.

"שחר, את איתי? מה קורה פה?"

"אלון, איזו הרגשה מוזרה, מצחיקה. אני רואה אותך, אל תדאג".

"גם אני פה", צוחק אחרק.

אין לי מושג כמה זמן הסתובבנו במרחב האור הזה. הרגשנו כמו ילדים שמשתובבים, עפים ורצים אחד אחרי השני. לפתע הרגשנו טלטלה לא חזקה, כזו שמנערת את כל הגוף והראש. והטלטלה הזאת כאילו מנקה מאיתנו את כל הרגשות הכואבים והעצובים, מכינה אותנו לעולם חדש. וואו, מה זה צריך להיות? עוד לא הספקתי לעכל שאני מת, וכבר מתחיל לי עולם חדש. הכול קורה כל כך מהר, אבל רק רגע, יש עוד מה לעשות, לחשוב, לראות.

"אלון, אני לידך. תן לי יד".

"חכי, חכי, הינה, הופ..."

עכשיו אנחנו כבר מסתובבים ביחד. צחוקים. מזל שאני מכיר את שחר היטב ומרגיש איתה לגמרי טוב. ככה אנחנו יכולים לצחוק ולהשתולל ביחד.

אחרק מדדה אחרינו: "חכו לי, חכו לי".

פתאום הרגשנו מעין בעיטה חזקה, ואחריה נשפכנו מהצינור המצחיק, המנער והמטלטל הזה לעולם כחול אין־סופי ושקט מאוד מאוד. וכבר אנחנו מרחפים... כמה יפה ונעים כאן.

"בואי, שחר, נראה לי שאנחנו יכולים לשבת על הענן הגדול הלבן הזה".

"לא... אני מפחדת. ואם ניפול דרכו למטה?"

"לא נראה לי שזה יקרה, שחר. הרי אין לנו כובד עכשיו. בואי, ננסה. אחת, שתיים, שלוש, והופ! הצלחנו! אנחנו יושבים סוף־סוף. נראה לי שאפשר לעצור קצת כאן. בואי, נראה מה עושים עכשיו".

אבל לפתע הענן התחיל לשקוע מטה־מטה.

"איזה פחד", צעקה שחר.

"חחח... אל תדאגי, זה אני, אחרק. חשבתם שתברחו ממני? אז הינה, אנחנו ביחד עכשיו".

איבדנו כל ממד של זמן. אין לנו מושג כמה זמן לקח לנו להגיע לכאן. היינו מרוכזים כל כך בתוך המעבר הזה, עד שלא הספקנו להיפרד מהעולם שלמטה. ועכשיו, כאן למעלה, אנחנו שותקים ומכונסים כל אחד בתוך עצמו ועם מחשבותיו. עכשיו זה הזמן לנסות ולעכל את כל מה שקרה. אני בכלל לא מבין איך זה קרה כל כך מהר. רק לפני רגע הייתי למטה עם חברים, ועכשיו אני למעלה עם שחר ועם אחרק.

"שנראה מה קורה למטה?" שואלת שחר בשקט.

"את רוצה?" אני שואל.

"אני חייבת את זה לעצמי, כדי להבין..." היא אומרת.

ואנחנו מביטים למטה, שומעים את היריות הבלתי פוסקות ורואים את העשן המיתמר. שחר סורקת במבטיה את השטח, מחפשת את אלמוג ולא מוצאת אותו.

גיא אבד לי... אבל אז אני רואה פתאום את אביב ושלו רצים עם נועם ועם יובל. ארבעתם נכנסים לאיזה יישוב, ונכנסים בריצה לאיזה בית. יופי, איזה מזל, הם ניצלו - אני חושב לעצמי.

אני רואה דמויות מתקרבות לאחרק. אלה חברים שלו שהיו איתו ברכב. זה מטורף, גם הם כאן! עוד ועוד דמויות מסתובבות על ידנו. אני מכיר רק את חלקן. יש כאן המון בנות יפות, בוכיות ועצובות, אבל אני לא מרגיש פנוי רגשית לעזור להן. שחר צריכה את התמיכה שלי, וגם אני עצמי ממש מבולבל: איפה אני? מה אני עושה כאן?

יורדות לי דמעות... כן, לי, שלא בוכה אף פעם. כאן הדמעות זולגות בלי סוף, הדמעות שלי ושל שחר, ונוצר מהן ענן חדש על ידנו. התחלנו לצחוק... הינה, ככה נוצרים עננים ולא כמו שלמדנו בבית הספר.

"בואי, שחר, ננוח קצת. צריך לעכל את מה שקרה ולהבין מה עושים כאן. אני גם רוצה לראות את ההורים שלי, הם בטח משתגעים מדאגה".

יש לי הרגשה שכאן, במקום החדש הזה, אנחנו יכולים לעוף. אני מנסה, וזה מצליח לי בקלות.

"בואי, שחר, תעופי איתי".

"אני מפחדת..."

אני מושיט לה את היד שלי, והיא נאחזת בה. וואלה... גם היא מצליחה לעוף כמוני. אנחנו עפים לנו ממקום למקום, והכול כל כך נעים.

"שחר, אני מכוון את עצמי לבית שלי, אני רוצה לראות את כולם. רוצה לבוא איתי?"

שחר עונה לי שהיא רוצה להגיע לבית שלה בחולון. אני פוחד להיפרד ממנה, איך נמצא אחר כך אחד את השני? אבל לבסוף החלטנו להיפרד, מאמינים שניפגש. אנחנו קשורים זה בזה, אין מה לעשות.

אני עוזב אותה וצולל למטה, עד שאני מגיע הביתה. נכנס דרך החלון לסלון, בדיוק כשנציגי הצבא מודיעים למשפחה שיש זיהוי ואני כבר לא כאן. אוי, כמה כואב. אימא בוכה, וכולם בוכים ומתחבקים אלה עם אלה. איזה עצב בבית... ואני לא יכול לעזור. נמצא איתם, מנסה שיראו אותי, אבל ללא הצלחה. אני כאן, איתכם, משפוחה, תסתכלו עליי, אל תהיו עצובים! אבל הם לא שומעים אותי.

אני מחליט להישאר בבית, לראות איך הם מסתדרים. אבא מייד הולך לחדר שלי בכאב עצום ועם דמעות. הוא אוסף את כל הבלגן שהשארתי אחריי לערמה אחת ומכסה אותה בבד גדול. אבא, אם הייתי יודע... הייתי מסדר יותר. אימא יושבת בסלון, שבורה, כולם סביבה. תום אחי, ליאן... אוי, אחותי הקטנה, אני מצטער.

כל בני המשפחה כבר שם. חמודים. לא עוזבים לרגע. רוני, הדוד שלי, יוצא יחד עם תום. לאן הם הולכים עכשיו? אני מחליט ללכת אחריהם. מה, לחברה קדישא? וואלה, נכון, צריכים לקבור אותי. אני מקווה שזה לא יהיה טקס דתי. לא מוכן לזה. אבל מתברר שהם בסדר, מארגנים טקס חילוני בחלקה האזרחית של כפר נחמן. איזה יופי. מקום מיוחד. מזל שאימא ביקשה קבורה בארון. אני מחליט ללוות אותם עכשיו, בתקופה הקשה הזאת, אולי הם יצליחו להרגיש אותי.

אני מרגיש פתאום משב רוח. "שחר, מה את עושה כאן?"

"מצטערת, אלון. לא יכולה להתמודד עם הכאב שיש למטה. כל כך עצוב אצלי בבית. לא ידעתי מה לעשות שם, אז באתי אליך".

טוב, בואי נחזור למקום שלנו. אני אחזור לכאן להלוויה שלי".

"ההלוויה שלי מתחילה אחריך, אלון. מסכנים החברים, מהלוויה להלוויה".

"בואי, שחר, תראי, כאן יפה ונעים. נראה לי שנישאר כאן עד שמשהו אחר יקרה".

"אלון, אני כל כך שמחה שאנחנו ביחד. לא הייתי יכולה להתמודד לבדי עם המצב שלי".

חיבקתי אותה. האמת שזה גם היה המזל שלי. אני שוב מציץ למטה ורואה אמבולנס מגיע לבית העלמין ברעננה. "יאללה, אין כאן תחושה של זמן, הכול קורה מרגע לרגע. אין שום משמעות לרגע", אני אומר לשחר כשאני עף למטה. היא עונה שתחכה לי כאן. "אם תצטרך אותי, אלון, רק תקרא לי ואגיע".

אני רואה את כולם מגיעים לבית העלמין. אלפים. הינה אבא ואימא, האחים שלי תום וליאן, ובני הזוג שלהם ג'וליה ועדן. הם עומדים ליד האמבולנס, צריכים לזהות אותי. אימא מנסה להתקרב. לא, אל תתקרבי, אימא. זה מראה לא טוב, וזה לא אני כבר. אבל אני כאן לידך, ואת לא מרגישה אותי, אימא'לה. ואני רואה שאת וליאן פותחות את החבילה שהגיעה באמבולנס. זה הפאוץ' שלי, הוא חזר אליכם, כמה שאני שמח. הוא מאוד מסריח ומוכתם בדם. ואתן מתחבקות ונופלות על האדמה. זה מה שנשאר ממני, מאותו יום נורא. סליחה שזה מסריח, אבל זה באמת כבר לא אני. ותום, אין עליו. אני יודע שזה לא פשוט בשבילו, אבל אני רואה איך הוא מתגבר וניגש לזהות אותי. וגם אבא. גברים הם הוֵרְבֵּרים. אוהב אתכם.

וכולם הגיעו. איך כולם יודעים? וואו, כמה עצוב. מה מישל עושה שם? מסכן, הוא עוד לא יודע מה עם גיא. איזה דברים הוא כתב עליי, דיבר יפה. ועכשיו תום מדבר וקשה לו. ורוני וארבל, חברי הטוב. מצטער, ארבל, אוהב אותך. היה לנו קשר מדהים. היית חבר אמיתי. וכולם שבורים. אביב, נועם - אוי, נועם - וג'ינג'י. כמה עצוב הכול. אני כל כך מצטער, לא התכוונתי לכל זה, רציתי להיות איתכם. עכשיו אני רואה הכול מלמעלה. איזו הלוויה יפה, צנועה, אמיתית וכואבת. שווה ללכת ולראות את כולם בוכים עליך. אוי, רונן, האבא השני שלי. כמה אני מצטער. ואנה, אל תבכי, את חברה כל כך טובה. היה לי כל כך טוב להיות איתך ולעבוד איתך.

מטורף לראות כמה אנשים הגיעו. אימא, אל תתמוטטי. תחזיקי מעמד. זה לא פשוט. אני איתך, אימא, ואת אפילו לא יודעת. טוב שהם קראו קדיש. באמת צריך היה לקרוא לפחות תפילה אחת. אין על המשפחה שלי. יודעים את המינון הנכון.

אריאל ואורן שומרים על אימא, איזה דודים! אני צריך "פייסל" עכשיו. מצחיק, אה? כי לא מעשנים כאן. איזה באסה. נראה לי שאחזור לשחר, אני חייב להירגע. אחזור יותר מאוחר.

"שחר", אני אומר לה כשאני מוצא אותה, "זה מטורף מה שקורה למטה. קשה להתמודד עם ההלוויה של עצמך, אבל זה מעניין בכל זאת".

"כן, אלון, זה כל כך עצוב לי. ראיתי את המשפחה שלי כל כך שבורה. מחר ההלוויה שלי. לא בטוחה אם אני רוצה לראות".

אני מציע לשחר להיות איתה בהלוויה שלה, אבל היא עונה: "תודה, אלון, אתה צריך להיות בשבעה עם המשפחה שלך".

"אבל הם לא מרגישים אותי, שחר, וזה כואב לי".

"זה לא משנה, וֶרְבֶּר. לך תראה מה קורה שם, ואל תדאג לי. אם אצטרך, אדע למצוא אותך".

אני אומר לשחר שאנחנו יכולים להישאר יחד, כי אין לנו בעיה לקפוץ ממקום למקום.

שחר צוחקת: "אתה צודק, ורבר, כמו תמיד".

"חחח... אצלנו במשפחה אומרים שהוֶרְבֶּרִים צודקים תמיד", אני עונה.

הלמטה מאוד מסקרן אותי. אני מציץ ורואה המון אנשים, מאות, מגיעים אלינו הביתה. הגג מפוצץ. עישונים חופשי.. חחח... ואימא, איפה היא? למה היא לא עולה לגג? אני יושב על ידה בסלון. היא לא רוצה לעלות כדי שלא תחזור לעשן. אין עליה, חזקה אימא, אבל מתפקדת כמו רובוטית. לא מעכלת. וכל המשפחה אצלנו. לא עוזבים עד הלילה. ג'וליה המסכנה, אשתו של תום, חשבה שהיא באה לחופשה מברוקלין, והינה היא תכף חוזרת ומשאירה את תום בבית. ועדן, בן הזוג של ליאן, כמה שהוא תומך בה. אלוף! אני רואה אותו בלילה מנקה את המטבח וסוגר את הבית. איזה איש! טוב, ליאָנוּש, את מצאת לך את הגבר הנכון. לכי עליו בכל הכוח.

אני רואה אותך, ליאן. רואה כמה קשה לך. את צודקת, לא דיברנו בתקופה האחרונה. היו כעס ועצבים בינינו. עוד נמצא את הזמן, אל תדאגי. אוהב אותך, קטנה שלי.

תום, אח שלי, כמה אתה דואג לכולם. תשמור על עצמך. אתה חזק, יש לך כוחות. חיבוק, אח שלי.

עובר שבוע, קמים מהשבעה ושוב עושים אזכרה - הפעם יותר קטנה, ואני נמצא איתכם גם עכשיו. אימא מדברת כל כך יפה. אוהב אותך, אימא'לה, תהיי חזקה. את אלופה.

ואבא והחברים והמשפחה. זה מטורף, אני כאן, אני כאן, תרגישו אותי. אבל אני אוויר, כלום. כואב לי להבין את זה. אני עוזב את כולם וחובר לשחר. גם היא עצובה.

"די, שחר. בואי נחזיר לעצמנו את השלווה והנועם שיש כאן".

"כן, אלון, זאת תקופה לא פשוטה, אבל אין לנו מה לעשות אלא לקבל את זה שאנחנו מתים ולא יכולים לשנות כלום. הדבר היחידי שאנחנו יכולים לעשות, זה לנסות ולהעביר להם מסרים שאנחנו איתם".

"שחר, מה איתך? בואי איתי. תראי, אנחנו יכולים לקפוץ ממקום למקום. תסתכלי למטה, אנחנו באפריקה. וואו, הסוואנות האלה, תמיד רציתי להגיע לשם, והינה עכשיו אני רואה הכול מלמעלה. כמה חיות, איזה כיף!"

"אלון, תפסיק להיות כל כך שמח. אתה מעכל שאתה מת? וגם אני..." דמעות יורדות מעיניה של שחר.

"כן, שחר, אין ברירה. בואי ננסה להכיר את העולם שאנחנו נמצאים בו, ואז נראה איך נוכל לעזור מהמקום הזה".

"אני דואגת לאלמוג. ומה עם גיא?"

"גיא פצוע, שחר. זה לא מבשר טובות, ולנו אין מה לעשות", אני עונה.

מחשבותיי נודדות. מצד אחד כיף לי ונעים לי למעלה, ומצד שני למטה כואב ועצוב. איך אני יכול לעזור שם? אני מפנה את מבטי למטה, ושוב רואה טקס בבית העלמין. מה, כבר עבר חודש? איזו מצבה מרשימה. רואים אותה מרחוק. וספסל. כיף לשבת שם. החברים שלי שותים ומעשנים סביבה. אחלה מוזיקה. אני מרגיש אותם איתי, קולט שהם אומרים שזה מה שהייתי רוצה. כמה נכון. הם ממש מרגישים אותי, החמודים.

"תראי, שחר, בואי. כולם כאן, חוץ מאלמוג ומגיא".

לשחר קשה מאוד. היא אומרת שהייתה רוצה להיות יחד איתם.

"שחר, מותק, אין צ'אנס. אף אחד לא חזר מכאן. אבל אנחנו מעבירים מסרים, וחלק מהם מרגישים אותנו. ויש ביניהם כאלה שכל כך עצובים..."