סיפור על רוח

זהו סיפור על הרוח – רוח ההר פתקה, הרוח במפרשים, ורוח סיפור על רוח החברות.

מה גורם לאנשים בוגרים לעזוב הכול, לעלות על ספינה, ולצאת למ סע חוצה ימים?

שבעה גברים בגילאים שונים מתכנסים סביב חלום משותף: לחצות את האוקיינוס האטלנטי. מה שהתחיל כשיחת סלון בין חברים הפך לתשעה שבועות של הר פתקה אמיתית, מלאה ברגעי התעלות ואתגרים, חיבור עמוק אל הטבע ודגים טריים שעולים בחכה, ומעל לכול חברות שמתהדקת עם כל מייל ימי.

ההפלגה לוקחת אותם מהים האדריאטי דרך הים התיכון אל גיברלטר, אל האיים הקנריים, כף ורדה ולאחר מ כן חציית האוקיינוס האטלנטי עד לאיים הקריביים. לאורך המסע, בין שקיעות אטלנטיות, סערות אימתניות וארוחות גורמה מאולתרות על הסיפון, הם לומדים את שבחי האיטיות ואת יופייה של הדרך.

"מעבר לאהבה גדולה לים, מדובר בחבורה שיודעת שהדרך היא העיקר, ולא היעד."

כך כותב ערן לס, גולש קייט, סקיפר, גולש רוח, שחיין וצולל, שחצה ביחד עם חבורה יוצאת מהכלל את האוקיינוס האטלנטי, וחזר על מנת לספר. בספרו, מכניס אותנו הכותב לחוויה, החל מההכנות, ההצטיידות והאימונים, דרך ההתרגשות והפרפרים בבטן לקראת היציאה למסע, ועד לחצייה עצמה.

ערן מוכר כאיש היין של אילת אוהב ים והר פתקאות וזהו יומן המסע הראשון שלו.

תחילתו של החלום

התמונה של חברי הצוות על גבי היאכטה, בשקיעה אטלנטית בצבעי אדום בוער, הייתה למעשה נטועה בראשו כמעט מאז שהוא זוכר את עצמו כנער – החוויה של שגרת הפלגה בכחול האין־סופי.

החלום של הנער התגשם למסע ימי ארוך, מסע חיים. אותו הנער שחלם הוא הנער שחי בקרבם של כל אחד מחברי צוות החצייה.

הכול החל בשיחה שערכתי עם טל פריטל אי־שם בתחילת 2023, ימים רבים לפני שהחלה המלחמה. באותם ימים חלקנו חלום משותף: חציית האוקיינוס האטלנטי ביאכטת מפרשים.

לשנינו היה ברור שמסע ארוך שכזה דורש הכנה מדוקדקת, למידה של המסלול, תכנון לוח זמנים והצטיידות מרובה.

די מהר התגבש הגרעין של הצוות, שכלל את עוזי מסיקה, רועי ורצקי, אלי ורבורג, גור שרייבמן, טל פריטל ואני.

כצעד ראשון לקחנו קורס חצייה ב"דרך הים" במרינה בהרצליה, שם זה כבר היה ברור. נלכדנו מייד בקסם הבלתי מוסבר הזה של השיט הארוך, של האתגרים ושל החוויות הצפויות, כשכל זה כמובן מלווה גם בפרפרים בבטן מהתרגשות לקראת הרפתקה גדולה מהחיים.

לימים, אלי ורבורג פרש, ובמקומו הצטרפו אלי צוקרמן ויניב תורג'מן, ולמעשה, בכך התגבש צוות החצייה. טל, יניב ואלי בני כחמישים, רועי, הצעיר שבחבורה, בן ארבעים וארבע, עוזי בן שישים ואני זקן השבט, בן שישים וחמש.

כבר במפגש הראשון, שנערך בבית רחב הידיים של יניב, הרגשנו מייד את החיבור החברתי החזק שנוצר בינינו. ישבנו בחצר סביב מטבח החוץ של יניב, בעודו מגיש לנו ישירות מהפלנצ'ה מטעמים מעשה ידיו. מחדר היין יצאו כמה בקבוקי שאבלי ובקבוק מקאלן 12 שנים והאווירה הייתה נעימה. צחקנו ודיברנו בגובה העיניים ובעיקר חלמנו ביחד על המסע הימי.

אנשי "דרך הים" החלו לחפש עבורנו יאכטה שמסיימת עונה באירופה ותעשה את החורף באיים הקריביים, כך שנוכל לשכור אותה ולהעביר אותה את האוקיינוס. אף אחד מאיתנו עוד לא חצה את האוקיינוס, אבל היה בכך משהו נכון שעבור כולנו תהא זו חוויה ראשונית.

כשחזרנו לאילת, טל ואני המשכנו לעבוד במרץ על ההכנות המרובות לקראת המסע. ערכנו רשימות אין־סופיות של ציוד, השווינו מחירים, התאמנו ככל שיכולנו ותיאמנו פגישת המשך עם כל הצוות.

כחודשיים לפני היציאה למסע התכנס הצוות לתרגול בים, ליישור קו ולסגירת הפרטים האחרונים לקראת המסע. לקחנו יאכטה קטנה מ"סייל אילת" ותרגלנו תרגולות כמו "אדם בים". תרגלנו שרפה בספינה, ולראשונה תרגלנו שיט כצוות. באותה הזדמנות תיאמנו את העניינים הכספיים, הקמנו pay box קבוצתי ושוחחנו על בטיחות בהפלגה. בסוף המפגש תיאמנו ציפיות. כל אחד מאיתנו פרש את ה"אני מאמין" שלו ותיאר איך הוא רואה את המסע ומה הוא מצפה שיהיה. בכל אחד מאיתנו קיננה השאלה – האם נסתדר במרחב הקטן הזה של היאכטה, שבעה אנשים בלב האוקיינוס?

לשמחתנו, אותה הרגשה של חיבור בין־אישי שכולנו הרגשנו כבר במפגש הראשון רק התעצמה ביום וחצי שבהם היינו ביחד, וכשנפרדנו, כולנו המתנו בקוצר רוח ל־17 באוקטובר, התאריך שבו עמד להתחיל "המסע של החיים" עבור כל אחד מאיתנו.

וכך התכנסה לה חבורה של שבעה גברים שהחליטו לצאת למסע ימי בן תשעה שבועות על פני הימים, למרחק שיכלו לעבור בטיסה ביממה אחת. מעבר לאהבה גדולה לים, מדובר בחבורה שיודעת שהדרך היא העיקר, ולא היעד. ואולי זו אחת הסיבות שאני כל כך שמח להשתייך לחבורה הזו.

יצאנו לדרך, לקבל את הספינה ש"דרך הים" מצאו עבורנו, בעיירת הנמל קוטור (Kotur) שבמונטנגרו.