כמו זוג פיונים על לוח שחמט

מעולם לא הוצאו להורג בכיסא החשמלי זוג מרגלים, ועוד יהודים, בארצות הברית, זולת אתל ויוליוס רוזנברג. זה קרה בשיאה של המלחמה הקרה, בפרשה שהסעירה את אמריקה בשנים 1953-1951.

האם אתל ויוליוס היו באמת מרגלים? מדוע נענשו באופן שכזה? האם עובדת היותם יהודים הייתה להם לרועץ? האם הייתה להם בכלל נגישות לאזורים המסווגים בפרויקט הגרעין? כיצד ליבה השופט היהודי במשפטם את היצרים? ומה אנו יודעים היום שלא ידענו בעבר באשר לפרויקט הגרעין בלוס אלמוס? – זהו עניינו של ספר זה, המקיף והעדכני ביותר בנושא ריגול בתוככי פרויקט פצצת האטום האמריקאית.

עוז הרשלר, המחבר, הוא דוקטורנט לחקר יהדות ארצות הברית, המתמחה בסוגיית "הנאמנות הכפולה" של הקהילה היהודית בארצות הברית. הרשלר, בוגר תוכנית רודרמן לתואר שני ביהדות ארצות הברית מאוניברסיטת חיפה, שירת במשך למעלה משני עשורים במערכת הביטחון ובקהילת המודיעין במגוון תפקידי שטח, מטה, דסק ומפקדה, וכן עסק בעברו בשליחויות קצרות לקהילות יהודיות בארצות הברית.

ספר זה משלים טרילוגיה שעיקרה שלוש פרשיות דרמטיות, שהיוו אירועים משבריים יוצאי דופן בחיי הקהילה בארצות הברית: פרשת אתל ויוליוס – מרגלי הגרעין, הליגה להגנה יהודית מבית מדרשו של הרב מאיר כהנא, ופרשת פולארד.

פתח דבר

ראשוני היהודים החלו להגיע ל"ציון החדשה", היא ארצות הברית, למן 1612. היו אלה שרידים של אנוסי ספרד ופורטוגז, שהגיעו למולדת החדשה על־מנת להתרחק מעלילות הדם, מהרדיפה הדתית, ומהאנטישמיות.

אלא שהחיים החדשים במושבות זימנו אתגרים לא פשוטים, שכללו איסורים דתיים ופולחניים בחלק מן המושבות, איסור על לימוד באוניברסיטאות, וצורך להוכיח ללא הרף לפרוטסטנטים הלבנים, שתרומתה של הקהילה היהודית ונאמנותה אינן פחותות מאלו שלהם. שוב ושוב הועמדו למבחנים בנושא נאמנותם לאומה החדשה.

במאה וחמישים השנים האחרונות הוכיחו היהודים שתרומתם לאומה לא תסולא בפז. הוליווד וברודווי, הג'ז והסווינג, המסחר הקמעונאי, מפעלי פסטור החלב, המותג Levi’s, הקוסמטיקה מבית אסתי לאודר והלנה רובינשטיין, הצוללת הגרעינית "נאוטילוס" ופרויקט הגרעין בלוס אלמוס – כל אלו לא היו קורמים עור וגידים ללא טביעת אצבעם הברורה של בני הקהילה היהודית בארצות הברית. ולמרות זאת, סוגיית "הנאמנות הכפולה" מרחפת ללא הרף לפתחה של הקהילה, ראו דבריו של השופט הפדרלי היהודי, ג'וזף מאייר, שאמר: "מעולם לא הייתה לנו, לא יכולה להיות לנו, ולא תהיה לנו שום נאמנות פוליטית מלבד לאמריקה שלנו!"

זהו ספר שלישי מתוך טרילוגיה העוסקת בנושא זה, תוך התמקדות בשלוש פרשיות דרמטיות שטלטלו את הקהילה במאה השנים האחרונות: אתל ויוליוס רוזנברג, שכונו "מרגלי הגרעין" והוצאו להורג בכיסא החשמלי, הרב מאיר כהנא, שהקים את ארגונו בארצות הברית ופעל באמצעות טרור כנגד יעדים "אפרו־אמריקאיים" וסובייטיים, עד שגורש לארצנו הקטנה, ופולארד, שהיה יותר שלומיאל ממרגל.

בנושאים של כהנא ופולארד אתם מוזמנים לעיין בספריי הקודמים העוסקים בהם, אולם, בעניינה של משפחת רוזנברג לא נעשה דיון מעמיק, במיוחד לאור העובדה שבשנים האחרונות נפתחו ארכיוני מחלקת המדינה בארצות הברית וארכיוני הקג"ב, והתגלו חומרים הקשורים בפרויקט הגרעין ב"לוס אלמוס", אשר חושפים עבורנו מציאות אחרת מזו שתוארה בעבר בעניינם.

הספר לא נועד לעשות "צדק היסטורי" בעניינם, אלא לשקף את המציאות שהביאה בני זוג יהודים, קומוניסטים בהשקפת עולמם, בני מעמד סוציו־אקונומי נמוך, ללא השכלה רחבה, לתואר "מרגלי הגרעין" ולכיסא החשמלי, עונש חסר פרופורציות למעשיהם, עד כדי כך, שיש המכנים את הפרשה "משפט דרייפוס המודרני".

הוצאתם להורג זעזעה את העולם היהודי, אך רבים ביקשו להשכיח את הזיכרון מחשש לאנטישמיות, או מחשש להפגין הזדהות עם הקומוניזם, דווקא בשעה שבארצות הברית התנהלה מלחמת חורמה נגד "האדומים". היהודים ביקשו להזדהות הזדהות מלאה עם האומה ועם ביתם, שהפך להיות בשפתם "ציון החדשה" והעדיפו להשכיח את הפרשה.

ההדים שעשתה הפרשה בקרב הציבור האמריקאי קיבלו ביטוי בהיבטים שונים. למשל, הרומן "פעמון הזכוכית" מאת סילביה פלאת', שהתפרסם בשנת 1963, נפתח במילים: "היה זה קיץ משונה, חם ומחניק. הקיץ בו חשמלו למוות את הרוזנברגים, ואני לא ידעתי מה אני עושה בניו־יורק." הריגתם באווירה ציבורית של ציד מכשפות, ובשיא המקראתיזם יצרה תחושת מחנק בחוגי השמאל והאינטלקטואל האמריקאי.

ההוגה והאינטלקטואל הצרפתי ז'אן פול סארטר, המשורר הגרמני ברטלוד ברכט, האומנית המקסיקנית פרידה קאלו, המשורר הצרפתי ז'אן קוקטו ואחרים, הגדירו את המשפט כ"ציד מכשפות מודרני", או "פרשת דרייפוס" ואף "לינץ' חוקי". המדען אלברט איינשטיין והאפיפיור פיוס השנים־עשר, דרשו מנשיא ארצות הברית דאז, הארי טרומן, לחוס על חיי הזוג. הצייר הספרדי פבלו פיקאסו אמר כי גזר הדין הוא פשע נגד האנושות. אך כל זה לא עזר להם.

אם בעבר היה מסופר סיפורם בקול אחד בלבד, והם תוארו כזוג צעירים חדורי תודעה קומוניסטית, שהתגרו בגורל, ובשיאה של המלחמה הקרה העזו לרגל עבור ברית המועצות, ולפיכך באו על עונשם, הרי שכיום, לאחר נפילת ברית המועצות ולאחר נפילת חומת ברלין, ניתן להציג על הפרשה עובדות וממצאים חדשים, אשר מציגים את בני הזוג כזוג פיונים על לוח שחמט, במאבק הבין־גושי במלחמה הקרה ובמרוץ החימוש הגרעיני בין מעצמות העל.

בעבר נכתבו מספר ספרים אודותיהם: בשנת 1953 יצאה חוברת מטעם מפלגת מפ"ם, אשר סקרה כרונולוגית את האירועים מרגע מעצרם ועד תלייתם, ג'יליאן קנטור כתבה רומן היסטורי בשם "כל שעה חשובה", רומן שנבנה על בסיס אירועי המעצר והמשפט, ואילו בנם בכורם הוציא בסוף שנות התשעים ספר המסכם את זיכרונותיו מהוריו ומהפרשה. אולם, אין בנמצא מחקר עדכני השופך אור על הפרשה ואשר מתבסס על כלל הגילויים המודיעיניים העדכניים, למן נפילת חומת ברלין והתמוטטות ברית המועצות ועד ימינו אנו.

האם אתל ויוליוס היו באמת מרגלים? מדוע נענשו באופן שכזה? האם עובדת היותם יהודים הייתה להם לרועץ? האם אכן הייתה להם נגישות לאזורים המסווגים בפרויקט הגרעין? כיצד השופט היהודי במשפטם ליבה את היצרים? ומה אנו יודעים היום שלא ידענו בעבר באשר לפרויקט הגרעין ב"לוס אלמוס"? – זהו עניינו של ספר זה ואני תקווה שיהיה בו כדי לשפוך תובנות חדשות על הפרשה, ולספק נתונים חדשים וכלים חדשים להתבוננות בסיפורם הטראגי של אתל ויוליוס.

בשנת 1983, בירחון אמריקאי, כתב על הפרשייה הסופר והמחזאי היהודי האמריקאי המפורסם, ארתור מילר, את הדברים הבאים:

"לא יכול הייתי להיות בטוח שהרוזנברגים היו חפים מפשע מאשמת מסירת מידע על פצצת האטום לרוסים, אבל לא היה לי ספק כי הלך הרוחות בעיתונות ובבית המשפט חרץ את גורלם: האווירה הייתה כזאת שכל גזר דין פחות מעונש מוות לא בא בחשבון. הדברים הוצגו כך, שבגלל הזוג רוזנברג איבדנו את המונופול שלנו על הנשק הגדול בהיסטוריה לטובת הרודנות הגרועה ביותר בהיסטוריה."

דומני שהדברים המהדהדים שכתב שופכים אור על מאחורי הקלעים של משפטם.

קריאה מושכלת,

עוז.