הציניקנים

משנשאל איזה יתרון השיג מהפילוסופיה, השיב: "היכולת לחיות עם עצמי." [אנטיסתנס]

המידה הטובה צומחת ממעשים ואינה דורשת לא דיונים ארכניים ולא לימודים. [אנטיסתנס]

לאלה שאמרו: "ישיש אתה, נוח בשארית זמנך!" "מדוע?" השיב, "לו רצתי מרוֹץ ארוך, כלום לקראת סיומו היה עלי להאט במקום להתאמץ יותר?" [דיוגנס]

שאלו פלוני איזוהי השעה שבה צריך לסעוד סעודת צהריים: "אם עשיר הנך," השיב לו, "אימתי שתרצה; אך אם עני — אימתי שתוכל." [דיוגנס]

הוא הדליק פנס לאור יום ואמר: "אני מחפש אדם." [דיוגנס]

אלכסנדר שאלו, אם הוא חפץ שמולדתו תשוקם; השיב לו: "ומדוע יש צורך בזאת? הן אולי אלכסנדר אחר יחריבֶהָ שוב." [קראטס]

דיוגנס לארטיוס (המאה השלישית לספירה) הוא לנו בחינת חידה, אולם בלעדיו לא היינו יודעים דבר כמעט על חייהם של עשרות פילוסופים נודעים מן העת העתיקה. ביצירתו הגדולה חיי הפילוסופים, המונה עשרה ספרים, הוא מוסר פרטים חשובים על מוצאם של ההוגים הגדולים, אורחות חייהם, אופיים, אמרותיהם, משנתם, יצירותיהם ונסיבות מותם. לפנינו תרגום עברי ראשון לספר השישי ביצירה: הציניקנים (או הקיניקנים, על פי ההגייה הקלסית). במרכזו דמותו המאלפת של דיוגנס איש סִינוֹפֵּה, הפילוסוף הקיני המובהק, שחולל מהפכה של ממש ביחסו לאדם ולחברה. כן נסקרים קודמו, אנטיסתנס, אביהם של הקיניקנים, וממשיכיו, אשר ביניהם קראטס איש תבאי והפילוסופית היפּרכיה.

הציניקנים הוא הספר השישה עשר בסדרת "זמן לפילוסופיה" והארבעה עשר בתרגומו של אברהם ארואטי. זהו כרך נוסף בתרגום יצירתו הגדולה של דיוגנס לארטיוס; קדמו לו שבעת החכמים; סוקרטס וממשיכיו; אפלטון; יורשי אפלטון; אריסטו וממשיכיו.

א. אנטיסתנס

(1) אַנְטִיסְתֵּנֶס,[1] בן אנטיסתנס, איש אתונה. אך נאמר, כי לא היה אתונאי בייחוס ישיר;[2] לפיכך השיב למי שהקניט אותו על זאת: "גם אֵם האלים היא מפריגיה."[3] הן ככל הנראה היה בן לאם מתרקיה. ומכאן גם כשהצטיין בקרב בטַנַגְרָה,[4] נתן לסוקרטס הזדמנות לומר, כי אדם כה אציל לא יכול היה להיוולד משני אתונאים.[5] אף הוא עצמו לעג לאתונאים, שהתפארו בהיותם ילודי האדמה, ואמר, כי אין הם עולים בייחוסם על שבלולים וחגבים.[6]

בתחילה שמע אנטיסתנס תורה מפי הנואם גּוֹרְגִּיאַס;[7] משום כך נקט סגנון רטורי בדיאלוגים שחיבר ובייחוד באמת ובהטפות מוסר.[8] (2) הרמיפּוס מוסר, כי באספת העם במשחקים האיסתמיים התכוון אנטיסתנס הן לגנות הן לשבח את אנשי אתונה, תבאי ולַקֶדַיְמוֹן; אך כשראה את ההמונים שהגיעו מערים אלה, חזר בו מכוונתו.

אחרי כן חבר לסוקרטס והפיק ממנו תועלת כה רבה, עד כי עודד את תלמידיו להיות חבריו ללימודים אצל סוקרטס. הוא גר בפיראוס ומדי יום ביומו היה פוסע את ארבעים הסְטַאדִיָה[9] כדי להאזין לסוקרטס. ממנו קיבל חוסן נפשי, אף חיקה את ריסונו העצמי, ובזאת היה הראשון שפתח באורח החיים הקיני. ועוד, את היות הסבל דבר טוב הוא קבע באמצעות חיבוריו הרקלס רבא וכורש: את הדוגמא האחת שאב מן היוונים ואת השנייה — מן הברברים.

(3) הוא ראשון הגדיר מהו מושג (logos): "מושג הוא זה אשר מביע מה היה או מה הנו דבר כלשהו." כן אמר דרך קבע: "הייתי מעדיף להשתגע מאשר להתענג." וכן: "יש להתייחד עם נשים, אשר תכרנה על כך תודה." כאשר בחור צעיר מפּוֹנְטוֹס, שהתעתד לבוא לשיעוריו, שאל לאילו דברים יזדקק, השיב לו: "ספרון חדש וקולמוס חדש ולוח כתיבה חדש," ובזאת רמז כי יזדקק לשכל.[10] לאיש ששאלו איזו מין אישה עליו לשאת, השיב: "אם יפה — לא רק שלך, אך אם כעורה — תקבל גמולך."[11] פעם אחת, לאחר ששמע כי אפלטון דיבר עליו רעות, אמר: "גורלו של מלך הוא לעשות טוב ולהיות מושמץ."[12]

(4) פעם, כאשר נכנס כחניך בפולחן המיסטורין של אורפאוס,[13] אמר הכוהן כי מנת חלקם של חניכים במִיסְטֵרִיוֹת אלה תהא טובות מרובות בשאול; "מדוע אפוא," אמר אנטיסתנס, "אינך מת?" ופעם הקניטוהו, על שלא נולד לשני הורים בני חורין; השיב: "הן אף לא לשני מתגוששים, אולם אנוכי מתגושש." כאשר נשאל, מדוע יש לו תלמידים מעטים, ענה: "כי אני מגרש אותם במטה של כסף."[14] שאלוהו מדוע הוא נוזף בתלמידיו בחומרה, "גם רופאים," אמר, "נוזפים כך במטופליהם." פעם ראה נואף במנוסה, "הוי אומלל," אמר, "יכולת להימלט מסכנה כה גדולה במחיר אוֹבּוֹל."[15] הוא היה אומר, כשם שמוסר הֶקָטוֹן[16] בחיבורו מעשיות, כי מוטב להיקלע ללהקת עורבים מאשר לחברת חנפנים,[17] כי עורבים טורפים פגרים, ואילו חנפנים — אנשים חיים.

(5) משנשאל מהו שיא הברכה אצל בני אנוש, השיב: "למות באושר." פעם התלונן באוזניו ידידו, כי איבד את רשימותיו; "הן צריך היית," אמר, "לחרות אותן על לוח לבך, ולא על פפירוס." כשם שברזל מתאכל על ידי חלודה, כך, היה אומר, מתאכלים קנאים על ידי אופיים הם. הוא טען, כי אלה החפצים להיות בני אלמוות צריכים לחיות באדיקות ובצדק. הוא אמר, כי מדינות נחרבות כל אימת שאין ביכולתן להבחין בין נקלים לבין מצוינים. כשפעם אחת שיבחוהו רשעים, אמר: "חרד אני שמא עוללתי איזו רעה."

(6) הוא אמר, כי חייהם המשותפים של אחים תמימי דעים חזקים יותר מכל חומה. לקראת מסע, טען, עליך להכין צידה כזו, אשר תצוף עמך גם אם אונייתך טבעה. פעם אחת הקניטוהו כי התרועע עם רשעים, "גם רופאים," אמר, "שוהים בחברתם של חולים, אולם אינם נתקפים בקדחת." מוזר, טען, כי אנו מנפים את המוץ מן הבר ובמלחמה — את מי שאינם כשירים לזאת, אך בסדרי ממשל איננו מסלקים את המנוולים. משנשאל איזה יתרון השיג מהפילוסופיה, השיב: "היכולת לחיות עם עצמי." אמר לו מאן דהוא בשעת משתה: "שיר!" "ואתה," השיב לו, "לווני בחליל!" כשדיוגנס ביקש ממנו כותונת, ציווה אותו לקפל את מעילו לשתיים.[18]

(7) משנשאל איזוהי הנחוצה מכל הידיעות, {"זו הפוטרת אותנו," השיב, "מלשכוח את מה שלמדנו."}[19] הוא עודד את אלה, אשר הוציאו את דיבתם, כי ישאו זאת ביתר חוסן מאשר לוּ רגמו אותם באבנים.

הוא לעג לאפלטון, כי לדעתו היה יהיר. כשראה אפוא בשעת תהלוכה סוס חם מזג, אמר לאפלטון: "דומני, שאף אתה יכולת להיות סוס גאוותן!" זאת משום שאפלטון היה כל העת משבח את סוסו.[20] ופעם אחת בא אצל אפלטון, שעה שזה היה חולה; כשהבחין בסיר שלתוכו הקיא אפלטון, אמר: "את המרה רואה אני, אך את הגאווה אינני רואה."

(8) הוא ייעץ לאתונאים להחליט על פי הצבעה, כי חמורים הנם סוסים;[21] וכשהללו סברו שאין היגיון בדבריו, אמר: "ובכל זאת אצלכם מִתְמַנִּים מצביאים, אף על פי שלא למדו שום דבר, אלא רק זכו להיבחר בהרמת יד." לאיש שאמר לו: "רבים משבחים אותך," השיב: "איזו רעה אפוא עוללתי?" כשסובב את חלקו הקרוע של מעילו,[22] כך שהיה גלוי לעין כול, הבחין בזאת סוקרטס ואמר: "רואה אני את אהבתך לתהילה מבעד למעילך." כאשר שאל אותו מאן דהוא, כשם שמוסר פַיְנִיאַס[23] בחיבורו על הסוקרטיים, מה עליו לעשות כדי להיות טוב ונאה,[24] השיב: "עליך ללמוד מיודעי דבר, כי אפשר לך להימנע מן המגרעות שיש לך." לאיש אשר שיבח מותרות, אמר: "לוּ בניהם של אויביך יחיו חיי מותרות!"

(9) לבחור צעיר, ששימש דוגמן לפַסָּל, אמר: "הגד לי, לוּ ניחנה הנחושת בכוח דיבור, במה, לדעתך, הייתה מתפארת?" וכשהלה השיב: "ביופייה," אמר לו: "האינך מתבייש אם כן לשמוח באותו הדבר כמו חפץ דומם?" צעיר מפּונטוס הבטיח כי ידאג לו בנדיבות, אם תגיע ספינתו העמוסה בדגים מלוחים. לקחוֹ אנטיסתנס עם שק ריק ובא אצל מוכרת שׂעורים; לאחר שמילא את השק, פנה ללכת. כשדרשה המוכרת תשלום, "הצעיר," אמר, "ישלם לך, אם תגיע ספינתו העמוסה בדגים מלוחים."

דומה שאנטיסתנס עצמו היה אחראי לגלותו של אַנִיטוֹס ולמותו של מֶלֵטוֹס.[25] (10) הן כשנתקל בבחורים מפונטוס, אשר הגיעו עקב תהילתו של סוקרטס, הוליך אותם אל אניטוס ואמר, כי במוסריותו חכם הלה מסוקרטס. משום זאת עלתה חמתם של העומדים סביב אניטוס, והם גירשו אותו מן העיר. אם ראה אי בזה אישה מגונדרת, הלך אל ביתה וציווה את בעלה להוציא את סוסו ונשקו; ואם היו ברשות הבעל דברים אלה, כי אז יכול להתיר לה להתהלך בהדרהּ, שהרי בעזרתם יגן עליה; ברם אם לא היו ברשותו, אזי הורה לו להסיר מעליה את קישוטיה.

אלה הדעות שהיו מוסכמות עליו.[26] הוא נהג להוכיח, כי המידה הטובה[27] ניתנת להוראה, וכי אצילים הם רק אלה שניחנו במידות טובות. (11) די במידה הטובה עצמה כדי להשיג אושר, כי אין היא נצרכת לשום דבר פרט לחוסנו של סוקרטס.[28] המידה הטובה צומחת ממעשים ואינה דורשת לא דיונים ארכניים ולא לימודים. החכם מסתפק בעצמו, שהרי כל רכושם של היתר שייך לו.[29] שם רע הוא בחינת טוב, ממש כמו העמל.[30] כאזרח יתנהל החכם לא על פי החוקים הקיימים, אלא על פי חוק המידה הטובה.[31] הוא יתחתן לשם הולדת ילדים ויתייחד עם נשים נעלות באופיין. הוא גם יפגין אהבה ותשוקה, כי החכם לבדו יודע מי הם אלה שיש לֶאֱהֲבָם.

(12) דִּיוֹקְלֵס אף מייחס לו את הדברים הבאים. עבור החכם שום דבר אינו זר או חריג. אדם טוב ראוי להיאהב. בעלי מידות הריהם ידידים.[32] את עזי הרוח והצדיקים עשה לבעלי בריתך. המידה הטובה היא נשק שלא ניתן לקחתו מבעליו. עדיף להילחם עם מעט אנשים טובים נגד הרשעים כולם מאשר להילחם עם רשעים רבים נגד טובים מעטים. יש לשים לב לאויבים, כי הם ראשונים מבחינים בשגיאותינו. יש להעריך איש תם וישר יותר מקרוב משפחה. המידה הטובה אחת היא לגבר ולאישה. הדברים הטובים נאים, הרעים — מבישים. את העוולות כולן חשוב כזרות לך. (13) התבונה היא חומה בצורה, שהרי לא תימוט ולא יוליכוה שולל. יש להקים ביצורים על גבי הגיונותינו אלה, שאותם לא ניתן להפריך.

הוא קיים שיחותיו בגימנסיון קִינוֹסְאַרְגֵּס, מרחק קצר מן החומות, ויש אומרים כי מכאן אף נקראה האסכולה 'קינית'. אנטיסתנס עצמו נתכנה 'כלב תועה'.[33] הוא היה גם הראשון שקיפל מעילו המרופט לשתיים,[34] כשם שמוסר דיוקלס, וזה היה לו בגדו היחיד. הוא אף נטל מטה ותרמיל. גם נֶאַנְתֵּס[35] מוסר, כי הוא ראשון קיפל מעילו לשתיים[36] (ברם סוֹסִיקְרָטֵס, בספר השלישי של חיבורו שושלות הפילוסופים, טוען כי היה זה דִּיוֹדוֹרוֹס איש אַסְפֶּנְדּוֹס[37]), צימח זקן פרוע והשתמש במטה ובתרמיל.

(14) אותו לבדו מבין הסוקרטיים כולם משבח תֶּאוֹפּוֹמְפּוֹס[38] ואומר, כי היה מוכשר מאוד ויכול באמצעות שיחותיו הנעימות להשפיע ולשכנע כל אדם באשר הוא. דבר זה ניכר מחיבוריו ומהמשתה לקסנופון.[39] דומה גם שהוא הניח היסודות לאסכולה הסטואית, בהיבטה הגברי ביותר. לפיכך אַתֵּנַיְאוֹס,[40] מחבר האפיגרמות, כותב עליהם[41] בזה הלשון:

הוֹי הַבְּקִיאִים בְּדִבְרֵי הַסְּטוֹאָֽה, הוֹי אַתֶּם שֶׁבְּחֶרֶט

עַל דַּפֵּי קֹדֶשׁ כְּתַבְתֶּם אֶת מִשְׁנַתְכֶם הַמּוֹפְתִית:

יֵשׁ טוֹב אֶחָד — סְגֻלָּתָהּ שֶׁל הַנֶּפֶשׁ; לְבַד הִיא שׁוֹמֶרֶת

גַּם עַל חַיֵּי בְּנֵי אָדָם גַּם עַל עָרִים נוֹשָׁבוֹת.

בְּרַם עִנּוּגֵי הַבָּשָׂר, תַּכְלִית אֲחֵרִים יִשְׁאֲפוּ לָהּ,

זֹאת נָחֲלָה רַק אַחַת, בַּת אֲשֶׁר מְנֵֽמֵה[42] יָלְדָה.

(15) אנטיסתנס סלל את הדרך לאדישותו של דיוגנס, לריסונו העצמי של קְרָטֵס ולקשיחותו של זנון; הוא עצמו הניח את היסודות למדינה.[43] קסנופון אומר, כי לא היה איש שיחה נעים ממנו,[44] ובכל יתר העניינים היה בעל ריסון עצמי שאין שני לו.

כתביו כלולים בעשרה כרכים: הראשון, אשר בו:

על סגנון הדיבור או על סגנון הדיבור לסוגיו

אַיְאַס או נאומו של איאס

אודיסאוס או על אודיסאוס

נאום ההגנה של אוֹרֶסְטֵס

על הכותבים נאומי משפט

אִיסוֹגְרָפֵס ודֶסִיאַס או איסוקרטס[45]

תגובה לנאום ללא עֵד מאת איסוקרטס

כרך שני, אשר בו:

על טבעם של בעלי חיים

על הולדת ילדים או על נישואין: דיון על תשוקה

על הסופיסטים: דיון על פיזיוגנומיה

(16) על צדק ואומץ: דיון שתכליתו תוכחה,[46] חלק ראשון, שני, שלישי

על תֶּאוֹגְנִיס: חלק רביעי, חמישי[47]

כרך שלישי, אשר בו:

על הטוב

על האומץ

על החוק או על המדינה[48]

על החוק או על הַנָּאֶה והצודק

על חירות ושיעבוד

על כנות

על המשגיח או על הציות

על הניצחון: דיון על כלכלה

כרך רביעי, אשר בו:

כורש

הרקלס רבא או על החוסן

כרך חמישי, אשר בו:

כורש או על המלכוּת

אַסְפַּסִיָה

כרך שישי, אשר בו:

אמת

על הדיון במתכונת שאלות ותשובות

סַתּוֹן[49]

על הסתירה, ספרים א-ג

על השיחה

כרך שביעי, אשר בו:

(17) על החינוך או על השמות, ספרים א-ה

{על המיתה

על החיים והמוות}

על השימוש בשמות או דיון באריסטיקה[50]

על חקירה ומענה[51]

על דעה וידע, ספרים א-ד

על המיתה

על החיים והמוות

על אלה שבשאול

על הטבע, ספרים א, ב

שאלה על הטבע, ספר א; שאלה על הטבע, ספר ב

דעות או דיון באריסטיקה

על הבנת בעיות[52]

כרך שמיני, אשר בו:

על המוזיקה

על הפרשנים[53]

על הומרוס

על עוולה וכפירה[54]

על קלכס[55]

על הצוֹפֶה

על ההנאה

כרך תשיעי, אשר בו:

על האודיסיאה

על הַמַּטֶּה

אתנה או על טֵלֶמָכוֹס

על הלנה ופֵּנֶלוֹפֵּה

על פְּרוֹטֶאוּס[56]

קיקלופּ או על אודיסאוס

(18) על השימוש ביין או על השִכרות או על הקיקלופּ

על קִירְקֵה[57]

על אַמְפִיאַרָאוֹס[58]

על אודיסאוס ופּנלופּה

על הכלב

כרך עשירי, אשר בו:

הרקלס ומידַס

הרקלס או על תבונה וחוסן

האדון[59] או האהוב

האדון[60] או הצופים

מֶנֶקְסֶנוֹס או על השלטון

אַלְקִיבִּיאָדֵס

אַרְכֶלָאוֹס או על המלוכה

אלה אפוא היצירות שחיבר.

טִימוֹן[61] מגנה אותו בשל ריבוי כתביו ומכנהו 'פטפטן בלתי נלאה'. הוא גסס מחולי ומחולשה, ובאותה עת בא אצלו דיוגנס ואמר: "כלום אין לך צורך בידיד?" ופעם אחת בא אצלו ובידו פגיון. כשאמר אנטיסתנס: "מי ישחררני ממכאובַי?" הראה לו דיוגנס את הפגיון ואמר: "זה". (19) אך אנטיסתנס השיב: "ממכאובַי אמרתי, לא מחיי." הן נדמה היה, כי במידה מסוימת נשא את חוליו ברפיון בשל אהבתו לחיים. כן ישנם החרוזים הבאים מפרי עטנו על אודותיו:

כֶּלֶב הָיִיתָ בִּימֵי חֶלְדְּךָ, אַנְטִיסְתֶּֽנֵס, גָּדַלְתָּ

כָּךְ כְּדֵי לִנְשֹׁךְ לְבָבוֹת לֹא בְּשֵׁן פֶּה, בְּמִלִּים;

בְּרַם בְּשַׁחֶפֶת גָּוַעְתָּ, אוּלַי אִישׁ יֹאמַר: "מָה הַפֶּלֶא?

בֶּטַח זְקוּקִים לְמַדְרִיךְ אֶל עוֹלָמָם שֶׁל מֵתִים."

היו גם אישים אחרים בשם אנטיסתנס, שלושה במספר: אחד, מחסידי הֵרַקְלֵיטוֹס;[62] שני, איש אֶפֶסוֹס; ושלישי, איש רודוס, היסטוריון.[63]

היות שסקרנו את תלמידיהם של אריסטיפּוס ושל פַיְדּוֹן,[64] הבה נצרף עתה את ממשיכיו של אנטיסתנס, הם הקיניקנים והסטואיים. ויהא הסדר כדלהלן.