שומרת האבן

"אמה הניחה את ידה על התליון כשלפתע קרה משהו ממש מוזר – התליון החל לזהור. הוא הוציא עשן, ונראה כאילו משהו מנסה לפרוץ החוצה ממנו. אמה מיהרה להוריד את השרשרת, ולהחזיר אותה לתיבה אבל לא הצליחה לפתוח את הסוגר, היא תלשה את השרשרת בכוח וסגרה אותה בחבטה בתיבה.

'מה זה היה?' אמה שאלה את עצמה, 'האם זה באמת קרה? ואולי היא בכלל הזתה את זה?'"

אמה פלורס תמיד הרגישה בודדה. היא החנונית של הכיתה וקורבן ראשי לבריונות והצקות בבית הספר שלה. נקודת האור היחידה בחייה היא אימא שלה, ואפילו היא לא תמיד מבינה אותה.

הכול משתנה ביום הולדתה ה-13, כשאמה מקבלת מדודה המסתורי שמעולם לא פגשה, שרשרת מוזרה.

השרשרת מובילה את אמה לעולם חדש וקסום, בו היא מגלה את מקומה האמיתי, את כוחות הקסם שלה ולראשונה בחייה רוכשת חברים.

אבל החיים החדשים של אמה הם לא כמו שהם נראים, כוחות אפלים מחפשים אחריה, סודות מהעבר עולים ואמה נלכדת בין הרצון לחיות את החיים שחלמה עליהם לבין הרצון לדעת מה האמת – למה שלחו אותה לכדור הארץ מלכתחילה, איפה האישה שגידלה אותה כל חייה, מי חבר ומי אויב?

עופרי ארזי, בת 13 מרמת גן, "שומרת האבן" הוא ספר הביכורים שלה.

טעימה מהספר: 

פרק 1

אמה כיסתה את אוזניה בניסיון להעלים את קולות הילדים הצועקים בכיתה.

המורה עמד להיכנס לכיתה בכל רגע, אבל לא נראה שלמישהו בכלל אכפת. אמה הייתה מצטרפת בשמחה לשיחות של שאר התלמידים, אבל הסיכוי שמישהו מהם בכלל יפנה אליה, היה שווה לסיכוי שהנשיא ייכנס לכיתה ויגיד לה שזכתה במיליון דולר.

אמה למדה איתם כבר שנתיים, והפעמים היחידות שבהן מישהו פנה אליה, היו כשהוא רצה שתגלה לו את התשובה לשאלה, או כאשר רצה ללעוג לה ולהשפיל אותה מול כולם.

פעם, כשאמה הייתה קטנה יותר, היא הייתה נפגעת מאוד. אימא שלה תמיד אמרה לה שהם סתם מקנאים בה כי היא הרבה יותר חכמה מהם. אמה כמובן ידעה שהיא סתם אומרת את זה בניסיון לעודד אותה, מה שאף פעם לא באמת עזר. אבל עכשיו לאמה כבר לא היה אכפת. היא הייתה מתעלמת ממה שאמרו לה ומבלה את רוב זמנה בקריאת ספרים. לבד.

לפתע, אמה שמעה דפיקה חזקה על השולחן שלה. היא הייתה שקועה כל כך בקריאת הספר ואפילו לא שמה לב שמישהו נמצא שם. היא הרימה את מבטה וראתה את ג'קסון בראון ושני החברים המגודלים שלו עומדים מולה.

ג'קסון היה ילד מרושע שנהג להציק לאמה בלי הפסקה.

הוא תמיד הסתובב לצד שני החברים שלו שנראו כאילו הם נשארו כמה כיתות.

"היי חנונית," ג'קסון אמר, "אני די בטוח שזה המקום שלי."

אמה לא ענתה לו. היא לא התכוונה לתת לו את הסיפוק. היא הפסיקה להסתכל עליו וחזרה לקרוא בספר שלה.

ג'קסון דפק שוב על השולחן, והפעם הוא העיף גם את כל הציוד של אמה לרצפה.

"אני אמרתי שזה המקום שלי." ג'קסון אמר, ומבטו נראה מאיים.

אמה ידעה שאם לא תקום, הוא עלול להעיף לה עוד משהו, ואולי אפילו גרוע יותר. היא נאנחה ואספה בשתיקה את חפציה שהיו זרוקים על הרצפה.

אמה הייתה צריכה למצוא מקום חדש לשבת בו, אבל המקום היחיד שנותר פנוי היה השולחן הדביק והמלוכלך שבקצה הכיתה. בלית ברירה היא התיישבה שם – משתדלת לא לגעת בכל הלכלוך. בדיוק באותו הרגע המורה להיסטוריה, מר ג'ונסון, נכנס לכיתה.

 הוא היה אדם מבוגר ומריר. הוא הרכיב משקפיים עבים ותמיד לבש סוודר משבצות מכוער.

אמה לא חיבבה במיוחד את מר ג'ונסון. אפשר לומר שזה היה די הדדי.

שיעורי היסטוריה עם מר ג'ונסון היו השיעורים הגרועים ביותר. אמה כבר ידעה את כל החומר, והיא בכל זאת הייתה צריכה להקשיב להרצאות המשעממות שלו במשך שעתיים.

היה דבר טוב אחד בלשבת ליד השולחן המלוכלך שבקצה הכיתה – המורים בכלל לא הבחינו בה, והיא יכלה להמשיך לקרוא במשך כל היום.

ברגע שנשמע הצלצול המבשר את סוף יום הלימודים, אמה אספה את חפציה ויצאה במהירות מהכיתה כדי שתספיק לעלות לאוטובוס או שתצטרך לחכות עוד חצי שעה עד לאוטובוס הבא.

בית הספר היה רחוק מביתה של אמה, והנסיעה ארכה כמעט שעה ולפעמים אפילו יותר. היו בתי ספר הרבה יותר קרובים, אבל לילי, אימה של אמה, רצתה לשלוח אותה לבית ספר פרטי.

לילי גידלה את אמה לבדה, ואמה ידעה כמה היא עובדת קשה כדי שתוכל לשלוח אותה לבית הספר הזה, אז היא החליטה שתסבול בשקט ולא תתלונן.

כשאמה ירדה בתחנה שלה, השמש כבר החלה לשקוע. בחוץ החל לרדת גשם, ורוח קרה של אמצע נובמבר נשבה. אמה רצה במהירות הביתה לפני שהטפטוף יהפוך למבול.

כשהגיעה, הבחינה אמה שהמכונית של אימה נמצאת שם. מה שלא היה אופייני כיוון שבימי עבודה אימה לא חזרה לפני שמונה בערב. אמה עברה בשער החלוד שהיה מחובר לגדר עץ לבנה שצבעה דהה עם השנים. אימה אמרה כל הזמן שתתקן זאת, אבל אף פעם לא היה לה זמן. היא צעדה בשביל האבנים וחלפה על פני הגינה, שנראתה כאילו אף אחד לא טיפח אותה במשך שנים.

כשהגיעה לדלת, הוציאה אמה את המפתח מכיסה וניסתה לסובב אותו במנעול שנתקע כל הזמן. לבסוף הצליחה אמה לפתוח את המנעול ולהיכנס הביתה.

הבית לא היה גדול במיוחד. קומה אחת ועליית גג שבה היה החדר של אמה. לפעמים נזכרה אמה בבית הענק שבו גרה לפני שעברו לכאן. אמה ואימה גרו בווילה גדולה בשכונת חוף בפלורידה עד שהן עברו בפתאומיות לבית קטן בפרוורי פורטלנד, כשאמה הייתה בת שבע, נדמה לה שבגלל העבודה של אימה, אבל היא לא הצליחה להיזכר בכך בבירור.

לפתע שמעה אמה רעשים חזקים מכיוון המטבח. היא הלכה לשם בצעדים מדודים ובחשש, ולמרבה ההפתעה היא מצאה שם את אימה. היא בדיוק הכינה את ארוחת הערב, והריח הטוב של האוכל החל להתפשט בכל הבית.

"היי מתוקה." אימה קראה כשהבחינה בה ומיהרה לחבק אותה.

"היי אימא." אמרה אמה וחיבקה אותה בחזרה. "חזרת מוקדם היום."

"כן. חזרתי לפה להפסקה לפני משמרת הלילה." היא אמרה.

"איזו משמרת לילה?" אמה שאלה.

"לקחתי משמרת לילה כדי שאוכל לחזור מוקדם מחר ולהיות איתך." הסבירה.

רגע, מה יש מחר? שאלה אמה את עצמה. ואז היא נזכרה – יום הולדתה השלוש־עשרה.

אמה שנאה ימי הולדת. מבחינתה זה היה סתם יום מיותר שסימן את העובדה שגדלה בעוד שנה. רוב התלמידים בכיתה של אמה ארגנו מסיבות ענקיות, שאמה כמובן לא הוזמנה אליהן. לא שהיה לה אכפת. אבל היא ידעה כמה אימה מתאמצת בשבילה, ולכן היא גם תעשה מאמץ ותנסה ליהנות מחר.

לאחר שאמה אכלה עם אימה את ארוחת הערב, היא עלתה לעליית הגג כדי להכין את שיעורי הבית שלה. גם אחרי שנים בבית הזה, עליית הגג עדיין הייתה מלאה בקופסאות שחיכו שמישהו יפרוק אותן.

אמה נכנסה לחדרה. לא היו שם הרבה דברים – מיטה, כמה מדפים ושולחן כתיבה שעליו היו מונחים עשרות ספרים. היא לקחה את כל הספרים והחזירה אותם למדפים שבחדרה ולארון הספרים הגדול שניצב בעליית הגג.

אמה סיימה את שיעורי הבית שלה בתוך זמן קצר, ולאחר מכן היא התארגנה לשינה. השעה כבר הייתה מאוד מאוחרת. אמה קראה ספר על המיתולוגיה היוונית, שמצאה יום קודם לכן באחד הארגזים שבעליית הגג.

היא הסתכלה על השעון הדיגיטלי שלה שניצב על השידה ליד המיטה. השעה הייתה שתיים־עשרה בלילה. "זהו זה, אני באופן רשמי בת שלוש־עשרה." אמרה אמה לעצמה. ולפני שהיא נרדמה, היא דמיינה בראשה עוד יום הולדת סתמי שבו אימה מנסה לשמח אותה, והיא מנסה לשמוח כדי לא לפגוע בה.

כמה היא טעתה.