בין הצללים של אז לאור של היום, משתרע המסע שלי כאישה, כילדה.
אף על פי שהלכתי בעמק צלמוות, אף על פי שחציתי מדבריות של אובדן ונהרות של כאב, מעולם לא איבדתי את האמונה העמוקה והיוקדת שיום אחד – יום אחד – אצא אל האור.
והינה, יצאתי לאור. אני עומדת בו, מתחממת לאורו, רוחצת בזוהרו. ובאור הזה, הבהיר והמופלא, אני מגדלת את ילדיי, מלמדת אותם להאיר לאחרים, לדעת שהם אור, לזכור תמיד – שגם אחרי הלילה החשוך ביותר, כשכל קרן אור נראית רחוקה ובלתי־אפשרית – תמיד יעלה השחר.
שמי קנצ'יוודיה, בת 47, אם לחמישה ילדים מופלאים וצלמת מקצועית. עליתי לישראל מאתיופיה בשנת 1991, נושאת עימי סיפור שהסתרתי עמוק בליבי שנים רבות.
החלטתי לפתוח את ליבי ולשתף את סיפורי מתוך הבנה עמוקה שישנם נשים, גברים וילדים רבים שנפגעו, שמישהו רמס את תמימותם והרס את עולמם – בעוד הפוגעים ממשיכים בחייהם כאילו דבר לא אירע. מחשבה זו לא נתנה לי מנוח.
אני רוצה שכל מי שנפגע ידע – אינך אשם במה שקרה לך. מי שצריך להתבייש הוא לא אתה, אלא מי שפגע בך. למרות הכאב העמוק, ביכולתנו לעשות הכול כדי לחיות חיים טובים ומלאים, כי זה מה שמגיע לנו.
אני בחרתי בחיים – בחרתי שלא אתן לאף אדם ולשום טראומה למנוע ממני לחיות באמת.
בחרו גם אתם בטוב והאמינו בכל ליבכם שיהיה טוב.
גם בחשכה העמוקה ביותר,
תמיד יש אור המחכה למי שבוחר להמשיך ללכת.
החושך באתיופיה היה שונה מכל חושך אחר. בלילות, כשהשמש הייתה שוקעת מאחורי ההרים הרחוקים והשמיים הפכו מכתום עמוק לשחור קטיפתי, הצללים היו מתארכים על קירות הבוץ המחוספסים של הבתים בעיירה הקטנה שלנו. ריח האדמה הלחה התערבב בעשן המדורות שהיו מבעירות הנשים להכנת ארוחת הערב. בבקתה שלנו לא היה אור חשמל, רק אור הקורז' (פתילייה) שריצד ברוח הקלה, מטיל צללים מרקדים על הקירות החומים. צלילי הלילה – קריאות של ציפורים אחרונות וזמזום החרקים – היו מתערבבים בקולות השיחות השקטות של המבוגרים. ואני, ילדה קטנה בת שלוש, כבר אז הייתי אחראית על הכול.
בשעות בין הערביים הייתי מתיישבת לצידו של הקורז' רק למספר רגעים כדי לנוח ממטלות היום, עוקבת אחר הצללים המתנועעים כמו רוחות רפאים על הקירות החומים. לפעמים, כשהרוח הייתה חזקה במיוחד, הלהבה הייתה רועדת בפראות והצללים היו מתעוותים ומטילים על הקירות צורות מפחידות. בין צללים אלו והאוויר הצלול של הרי אתיופיה מתחיל הסיפור שלי.
באתיופיה – ילדות היא מותרות. מאותו רגע שילד נעמד על רגליו, הוא כבר נושא באחריות של מבוגר. הסיפור שלי מתחיל בעיירה קטנה בשם אנפרז, השוכנת בין העיר גונדר הצפונית לאדיס־זמן, הנמצאת דרומית לה. בעיירה שחונה זו, שבה התגוררו סך הכול שלוש משפחות יהודיות, גדלו אימי ואחותה, שלא היו יהודיות, בצל הכאב של פרדת הוריהן.
כבר בילדותן, אביהן, סבי היקר, פלקה אלמו, שאותו אימי כה אהבה, עזב את הבית, עבר למקום מגורים אחר והקים לעצמו משפחה חדשה. על אף המרחק, אימי ואחותה נסעו תכופות לבקר את אביהן האהוב, כשהן נאלצות להתמודד עם נוכחותה המעיקה של אימן החורגת. אביהן, שדאג להן בכל מאודו, היה יוצא באמצע יום עבודתו רק כדי לוודא שהן אוכלות ארוחות מסודרות, ושרעייתו מתייחסת אליהן כראוי. אהבתו הייתה המגדלור בילדותן הסוערת והמורכבת.
אולי בשל הכמיהה ליציבות ולחום משפחתי, כשפגשה אימי בצעירותה את אבי הביולוגי, היא ראתה בו מייד הבטחה למשהו שונה שיספק לה את מה שנחסך ממנה. הם נישאו ואני נולדתי. אך החלום התנפץ במהרה. כשהייתי רק בת חצי שנה, בחרה אימי שלא לחיות עוד עם אבי. היא אזרה אומץ, נטלה אותי בזרועותיה וברחה חזרה לעיירת הולדתה, לבית אימה באנפרז.
חצי שנה לאחר שעזבה את אבי, כשהייתי בת שנה, התרחש מקרה מוזר שקבע את שמי, מקרה אחד מתוך שרשרת אירועים מעניינים שעיצבו את דרכי בחיים. זה היה בוקר רגיל לכאורה, ישבנו יחד – אימי, אני, שכנתה ובנה בן השנתיים – נשענים על דלת הבית, כאשר איש זר שנראה כרב חלף על פנינו. הוא נעצר בסמוך אלינו, הביט בנו במבט חודרני ואז הכריז בקול סמכותי: "לה תקראו קנצי'וודיה ולו תקראו אטנקוט." כך, בלי להוסיף מילה, המשיך בדרכו ונעלם כלעומת שבא. פירוש השם "קנצ'יוודיה" – הוא "אין כמוך" ופירוש נוסף, "חוץ ממך". השם "אטנקוט" שהעניק לחברי הקטן משמעותו – "אל תיגעו בו", שם שהפך לנבואה שהגשימה את עצמה, כי הוא אכן גדל להיות אדם שאיש לא העז להתעסק עימו.
לא עבר זמן רב ואימי פגשה בעיירה את אבי החורג, יהודי שעבד כשומר במרפאה המקומית. הוא היה איש טוב, אך חייו היו רצופי סבל. גם במשמרות הארוכות שלו, שנמשכו לעיתים אף עשרים וארבע שעות ביממה, הוא סבל מהתעמרות קשה מצד הבוס שלו. כילדה קטנה, נהגתי להביא לו אוכל למרפאה. צעדתי עד אליו בדרכים המאובקות עם סיר אוכל חם ומנחם. בתפקידו כשומר המרפאה נאלץ גם לשמור על הגופות של חולים שנפטרו. לעיתים היה עליו להמתין ימים ארוכים עד שמשפחות הנפטרים, שהתגוררו במרחקים, יגיעו לקחתם לקבורה. בלילות החשוכים היה עליו להגן על המתים לא רק מפני בני אדם, אלא גם מפני חיות טורפות שניסו להגיע אליהן. למרות הקושי העצום, אבי מעולם לא התלונן. הוא התייחס לעבודתו כאל שליחות של כבוד אחרון למתים והיה שומר עליהם בדבקות כאילו היו בני משפחתו. כך, בגיל צעיר מאוד, למדתי שיעור משמעותי על החיים ועל המוות, על אחריות ועל דאגה לזולת, על כוחה של נחישות אנושית אל מול תנאים בלתי־אפשריים.
כשאבי ואימי התאהבו והחליטו להינשא, הקהילה לא סלחה לאימא על בחירתה להתחתן עם יהודי. מאותו רגע היא נחשבה לבוגדת והפכה למנודה. החברה שגדלה בה דחתה אותה. כך ראו אותה כולם – אישה שהעזה לחצות את הגבולות הנוקשים של החברה, לפרוץ את המוסכמות שהוטבעו בה מילדות. לפעמים, כשאני מתבוננת בה בשקט, אני רואה אותה עושה את אותם הדברים המוכרים שראיתי את סבתי עושה, מדברת באותו אופן מהוסס וחושבת באותה צורה זהירה, כאילו הכאב, גם הוא, עובר מדור לדור.
אתר ביבוקס הוקם מתוך אהבה גדולה לספרים, ומתוך מטרה להנגיש לקוראים חוויית רכישה וקריאה איכותית, נוחה ומהירה – בכל מקום ובכל זמן.
אנו מציעים מגוון עשיר של ספרים, הן במהדורות דיגיטליות לקריאה ישירות דרך האפליקציה שלנו, והן במהדורות מודפסות הנשלחות עד לפתח הבית. בין אם אתם מעדיפים לדפדף בעמודים או להחליק על מסך – אצלנו תמצאו את הדרך שמתאימה לכם לקרוא.
המבחר שלנו כולל רבי מכר, קלאסיקות, ספרי עיון, ילדים ונוער, ספרות מקור, ספרות מתורגמת ועוד – כולם במחירים משתלמים ובשירות מוקפד.
