סתיו אחרון

האם ישנם אנשים החשים כי חייהם מתארכים מעבר למה שניתן לשאת?

"...באחד מימי הקיץ הלוהטים הגיעה לצריף אחרי הליכה בשביל העפר, גופה דביק מזיעה ואבק, השתרעה על המיטה ופרצה בבכי. זאת הייתה הפעם הראשונה שבכתה מאז שהגיעה לפלשתינה.

אינני יכולה יותר, חשבה בעצב, איך אוכל להמשיך?

מה אם האהבה לא תשרוד את הסבל?"

מאותו היום שבו דרכה כף רגלה של אווה על אדמת ארץ ישראל, חלפו שמונים וארבע שנים. כיום, בגילה המופלג, אנו נחשפים לאישיותה המיוחדת, לצלילות דעתה ולתובנות העמוקות שנטמעו בה לאורך השנים.

בין סמטאות וינה האלגנטית, שדרות תל אביב הסואנות והפשטות של כפר אברהם, נפרש בפנינו סיפורה של אווה. סיפור חיים רווי קשיים, אכזבות ותקוות.

במהלך הסיפור אנו נחשפים גם לחיים לצדו של גבריאל, אהוב ליבה. מלבד אהבתם העזה, לא היה להם דבר במשותף, ואלמלא השתלשלות האירועים שהביאה את אווה לישראל, ספק אם דרכיהם היו מצטלבות אי פעם.

לאורך הדרך קשה שלא לתהות – האם אווה וגבריאל פעלו נכון? האם יכלו חייהם להיראות אחרת?

אביבה ליפשיץ, ילידת פתח-תקווה, פותחת לנו ברגישות רבה אשנב קטן לחיים הקשים, שאפיינו את ראשית ההתיישבות בארץ-ישראל. “כבר שנים שאינני תושבת העיר”, היא מספרת, “אך מפעם לפעם בהגיעי לביקור אני נוהגת לסייר במחוזותיה, ולספוג מעט מהעבר. זכורים לי הצריפים הקטנים, שהכילו בתוכם משפחות שלמות, שבילי העפר לפני סלילתם לכבישים, הסוסים הרתומים לעגלה וקול העגלון המכריז על מרכולתו. אלו היו חיים צנועים, שאיפות אחרות, והמון תקווה.”

יום הולדת לאווה

היום נטה לערוב. פנסי הרחוב הפיצו את אורם, רוח סתווית קרירה נשבה ופיזרה את עלי השלכת על המדרכות בערמות קטנות ופריכות המתנפצות בקול אוושה קלה למגע רגליהם של העוברים והשבים. היא בהתה ברחוב הקטן. עוד יום מגיע לקיצו, הרהרה, עוד אחד כקודמו, והבא אחריו – שעות ארוכות של בטלה המותירות זמן רב למחשבות רבות וזיכרונות עמומים מזמנים אחרים. היא אהבה את שעת בין הערביים, הזמן שבו היום טרם פינה את מקומו לחשכה. כמעט כמוני, חשבה. היא נזכרה בעיר הולדתה, שם בחודש אוקטובר כבר הגיע החורף. היה קר וגשום, ופתיתי שלג ראשונים נפלו בשקט, כיסו בלובן בוהק את העיר היפהפייה. בדירתם המרווחת והיפה היא יושבת ליד האח ובידיה ספר, שקועה בקריאה.

“אווה, עזבי את החלון“, נשמע קולה של שלומית, שנכנסה לחדר. אווה הסיטה את מבטה מהחלון.

“בואי, אווה, כולם כבר שם, מחכים רק לך“.

אווה הנהנה בראשה וקמה ממקומה בצייתנות. שלומית הושיטה לה את ההליכון, והן צעדו בצעדים קטנים לעבר האולם הגדול של חדר האוכל.

מחיאות כפיים וקריאות שמחה קיבלו את פניה כשנכנסה. אהבתם של אנשי הצוות אליה הייתה אמיתית. היא הייתה הדיירת המבוגרת ביותר ששהתה במקום מיום היוסדו, אך הייתה צלולה וחדת לשון, דעתנית עם הרבה הומור.

כמה יפה הם סידרו את המקום, חשבה אווה. הפרחים על השולחנות, הבלונים התלויים והנרות הדולקים שיוו למקום אווירה של חג. הם התאמצו למענה, זה נעם לה. אבל זה מיותר כל כך, חשבה לעצמה, כשהיא מעבירה את מבטה על הנוכחים בחדר. מלבד אנשי הצוות האהובים, חלקם הגדול של הנוכחים לא הבין דבר מהמתרחש. הם ישבו ובהו בקיר מולם, פיותיהם פעורים ועיניהם ריקות. קליפות אדם, הייתה אווה מכנה אותם בינה לבין עצמה. אבל מעולם לא חדלה לנסות להבין אם נותרה דעת בתוכם. הייתכן שמוחם חי וכלוא בגופם החלול? מחשבות מסוג זה התרוצצו במוחה מעת לעת. תעלומת החיים.

“היום־יום הולדת, היום־יום הולדת לאווה היקרה“, נשמע השיר בחלל החדר.

אף שניסתה, לא הצליחה אווה להחניק את צחוקה כששרו “עד מאה ועשרים שנים“. שלומית, שראתה את אווה צוחקת, הייתה מאושרת.

אחרי שבירכו והרימו כוס לכבודה, הגיעה העוגה המרהיבה, עם זיקוק שמפיץ אש שורקת.

אחרי שצעקו “שתזכי לשנה הבאה, אווה שלנו היקרה“ הם התכבדו מהמטעמים ואכלו מהעוגה המרשימה. מישהו התחיל להשמיע מוזיקה, וכל מי שהיה ביכולתו לזוז הניע את גופו לקצב השירים. אווה התבוננה בהם כשהיא יושבת ולוגמת מהתה החם.

אכזרית היא הזקנה, הרהרה בחשש, מי ייתן ואסיים את חיי טרם יגווע מוחי.

אחרי שלושה–ארבעה שירים התעייפו כולם והחלו להתפזר איש־איש למקומו. כשהגיעה שעת השינה, נכנסה שלומית לחדרה של אווה, מחויכת וקורנת משמחה.

“הייתה מסיבה יפה, נכון? ראיתי שהתרגשת“.

“בוודאי“, ענתה אווה. “תודה לכולכם“.

שלומית עזרה לה לעלות על יצועה ויצאה מהחדר.

מרגש? חשבה אווה, מה עוד יכול לרגש בגילי? היא הייתה שרועה על המזרן, מתמסרת למגעו הרך של הסדין הריחני.