זהו רומן ביוגרפי סוחף ומרגש, המתרחש על רקע שנות החמישים במרוקו. אניטה, מיילדת צעירה ויפה מקזבלנקה, מתאהבת בשרלי – גבר מרשים, חכם ובעל כריזמה שקטה.
"מצאתי בשרלי את כל מה שחיפשתי בחיים," סיפרה לי אניטה בפגישת ההיכרות בינינו והוסיפה בחיוך, "מכאן קיבלו חיי תפנית חדה."
אניטה עזבה את עולם הלידות ונשאבה בכל מאודה לפעילות מחתרתית מסוכנת. באומץ לב נדיר הפכה לשותפה מלאה של אהובה ובעלה, שרלי – ממקימי מחתרת "מסגרת", שמטרתה הייתה להבריח יהודים ממרוקו לישראל. שרלי גויס מאוחר יותר למוסד תחת שם הקוד "וידל", ולאחר זמן קצר גויסה גם אניטה – והפכה ל"נדיה".
כששמע דוד בן גוריון על פעילותם של הזוג במחתרת, הוא קרא להם לפגישה בארץ כדי להודות להם באופן אישי ולהטיל עליהם משימה חשאית יוצאת דופן. בזמן שסיפרה לי אניטה על הפגישה הגורלית הזו, עצרתי אותה ושאלתי, "מתי מתחילים לכתוב?"
"לא שמת לב? כבר התחלנו," היא ענתה בהומור האופייני לה.
ייחודו של הספר טמון בשזירה של סיפור חיים אישי, כמעט בלתי ייאמן, עם פרק לא מסופר בתולדות המדינה – סיפור על פעילות סודית שנשמרה בסוד במשך שנים רבות.
דמותה של אניטה פורצת דרך ומעוררת השראה – אישה ללא דגל אך עם שליחות פנימית עזה. הסקרנות שדחפה אותה לעולם המיילדות היא זו שהובילה אותה גם אל מחוזות עלומים של שירות חשאי. הספר מוביל את הקורא אל בין הצללים וחושף בפניו עולם נסתר, עוצר נשימה ומרתק.
ירון קנפו
הנערה על האופניים
מתחילת הרחוב ועד סופו שמעתי זעקות שבר, המשכתי ועודדתי את רגליי שיגבירו את קצב הדיווש באופניים. בעוד דקה אני שם. הרמתי את מבטי אל חלון הבית, אישה במטפחת ראש לבנה נופפה לעברי וצעקה, “אנט! אניטה כפרה עלייך, התינוק מת, וועליההה!“
ידעתי מראש שהלידה של סוליקה תהיה מסוכנת בגלל מחלת הסוכרת שממנה סבלה, ולכן הקדמתי לבוא. הצעקות היו מחרישות אוזניים, חששתי שבאמת קרה דבר נורא ולא צפוי. זרקתי את האופניים בכניסה לבניין ודילגתי במהירות במדרגות לעבר דלת הבית.
כשנכנסתי לחדר השינה חשכו עיניי – סוליקה שכבה על המיטה עירומה ומדממת, כשהיא מייבבת ובוכה בקול חרישי, ראשה מוטה הצידה ועל בטנה מונח תינוק שזה עתה נולד. סוליקה סירבה להביט בתינוק, ומעליה ניצבו שתי נשים לבושות שחורים שקוננו על מותו.
מבלי לאבד את עשתונותיי ביקשתי שיביאו מייד דלי מים קרים ודלי מים חמים, הרמתי את התינוק וטבלתי את כל כולו במים הקרים ולאחר מכן במים החמים וחוזר חלילה. לפתע פתאום החל התינוק לבכות ולפלוט את המים שבלע. האם, שראתה את הנס המתרחש לנגד עיניה, קמה ממיטתה ונזרקה לרגליי, והמקוננות עברו לצהלולי שמחה, “התינוק חי, וואי־וואי, ואניטה המלכה!“
מיהרתי לכסות את התינוק בשמיכה ומסרתי אותו לאימו, לא לפני ששאבתי בצינורית את הנוזלים דרך האף, והתינוק, באורח פלא ומבלי להשתהות, התחבר לשד אימו והחל לינוק. סוליקה הביטה בו וזרחה מאושר.
באיחור קל הגיע דוקטור ברמי מתנשף. הוא בדק את התינוק ונתן את אישורו הסופי. “התינוק בריא ושלם,“ הכריז בקול. מאוחר יותר, כששמע על הסיבוך בלידה, הוא נפעם מהמקצועיות שלי ומהדרך שבה פעלתי. הוא ניגש אליי לחיבוק אבהי והחמיא לי בחיוך רחב, “התלמידה עלתה היום על המורה.“
בחזרה מבית היולדת רכבתי על האופניים בירידה מרחוב האנגלים, שערי התבדר ברוח, שציננה מעט את גופי באותו יום לוהט. לא היה אדם מאושר ממני, בין משום שהצלתי את התינוק ובין בשל המחמאה הגדולה של דוקטור ברמי. כנראה משתי הסיבות גם יחד.
את דוקטור ברמי הכרתי בילדותי. הוא היה רופא המשפחה שלנו, יהודי שהגיע מתוניס, השתקע במרוקו ופתח קליניקה בקזבלנקה. עוד כילדה קטנה התרשמתי ממנו, בעיקר בזכות העובדה שהציל את אחותי הגדולה דדה (דליה). בזמן מגפת הטיפוס היא נדבקה, ודוקטור ברמי טיפל בה במסירות רבה ובמאור פנים הרגיע את אימי, “הילדה יצאה מכלל סכנה ותבריא בקרוב.״ כעבור שבועות אחדים החלימה דדה לחלוטין, לשמחת המשפחה.
הדוקטור תמיד הקפיד על לבושו. הוא היה לבוש בחליפה מחויטת גם בקיץ, בחום הלוהט, ובקליניקה הקפיד ללבוש חלוק לבן והרכיב משקפיים כהים. על הקירות היו תלויות התעודות הממוסגרות בשפה הלועזית, מה שעורר אמון גדול בליבם של המטופלים. התחושה הייתה כי דוקטור ברמי הוא איש העולם הגדול המצוי בסודות הרפואה המערבית, והכול רחשו לו כבוד גם אם לא הצליח להציל את החולים, אלא ליווה אותם אל מותם.
התחלתי לעבוד בקליניקה של דוקטור ברמי כבר בגיל חמש־עשרה, מבלי שהשלמתי את לימודיי בתיכון “אליאנס“. הדוד שלי, שהיה בעל חנות קטנה לתפירה, שכנע את אימי לקראת סוף לימודיי בתיכון כי אין טעם להמשיך ולסיים את הלימודים. “זה בזבוז זמן,“ חזר ואמר לה, “היא צריכה ללמוד תפירה. אני אלמד אותה. זה מקצוע טוב, והיא תעזור בבית ואינשאללה תתחתן.“
ערב אחד התקיימה שיחה שקבעה את גורל העתיד שלי. דוד שלי חזר על טיעוניו, ואבא שלי, שנכח בשיחה, התערב וחיזק את דבריו. “עם כל הלימודים האלה, היא עוד תהפוך לנוצרייה,“ אמר.
למוחרת אותה השיחה קראה לי המנהלת למשרדה באמצע שיעור דקדוק ובישרה לי בקול חנוק שזהו יומי האחרון בבית הספר. “את ידעת ראשונה, לפני כולם, את לוח הכפל בעל־פה, ולכן הקפצתי אותך כיתות וסימנתי אותך כהבטחה גדולה,“ היא פרצה בבכי. “אני מצטערת, לא הצלחתי לשכנע את אימא שלך להשאיר אותך עד סוף השנה.“
עמדתי שם במשרד בתחושת עצבות, בושה ואכזבה. לפני שיצאתי מהמשרד היא קמה ונתנה לי שני ספרים במתנה ואז רכנה לפנים והביטה בעיניי. “אניטה, תבטיחי לי שתאמיני בעצמך,“ היא אמרה, “שתמיד יהיה לך אומץ לחשוב ולהגיד את מה שאת חושבת. ככה תגיעי הכי רחוק שאפשר.“
הנהנתי בהסכמה ובעיניים דומעות יצאתי משטח בית הספר לעבר החנות הקטנה של הדוד. שם התחלתי ללמוד תפירה.
הבית שבו גדלתי היה בחציו סלון ובחציו בית תפירה, וניחוח בדים מילא את הבית. לאבי הייתה חנות בדים בעיר סאפי, ולימים, כשעברנו לקזבלנקה, הוא העתיק את החנות לשכונת המלאח והתמקם בין הרחובות הצרים והבתים הצמודים.
אבי אמר על אימי שהיא נולדה עם חוט ומחט בלב. אימי לא למדה לתפור – היא פשוט תמיד ידעה. אך גידול הילדים והטיפול במשק הבית גזלו את כל זמנה ומנעו ממנה לעסוק במקצוע התפירה שאהבה.
עוד ביום הראשון לעבודתי בחנות של הדוד התנדבתי לעשות שליחויות, להכין תה ולנקות, והתחמקתי בכל הזדמנות ממגע הבד. לאחר חודש בא אבי לבקרני בחנות ושאל את הדוד על התקדמותי.
“הילדה הזאת,“ אמר לו בכנות, “היא יותר מדי חכמה בשביל לעסוק בתפירה.“
אבי עיקם את האף והלך.
הימים בחנות חלפו עליי בשיממון עגמומי. למדתי את כל רזי המקצוע, סוגי הבד, המדידות וכן למדתי לתפור את התפרים הראשונים לחליפה, שהם השלב הכי חשוב בתפירה. אולם כעבור חודשים אחדים הבינו כולם במשפחה שאין לי עתיד במקצוע התפירה.
יום אחד, בשיחה אקראית עם חברה, סיפרו לי כי מחפשים כוח עזר למרפאה של דוקטור ברמי. הרעיון לעבוד בקליניקה קסם לי עד מאוד, ומבלי לחשוב פעמיים עזבתי את החנות ואת התפירה והלכתי למרפאה.
לשמחתי, לאחר ריאיון קצר עם דוקטור ברמי, הוא ניאות לקבלני לתקופת ניסיון. חזרתי הביתה קורנת מרוב אושר.