המתנה

שוב בחדר המדרגות, מחכה לאמא

בפעם המיליון,

דופקת אצל השכנה ממול,

מחכה.

"שלום נועה, שוב שכחת את המפתחות?"

"כן," אני עונה, ראשי מושפל בפעם המי יודע כמה.

הספר המתנה הוא ספר מיוחד במינו, ספר העוסק בתופעת הפרעת הקשב והריכוז מנקודת מבט מיוחדת ולא שגרתית, של נערה בת 16. תופעת הקשב והריכוז היא תופעה סמויה, לכן הסביבה לא תמיד מבינה את האדם הסובל מהפרעה זו.

הקשר של נועה עם אביה עוזר לה לראות את המציאות ולהתמודד איתה בצורה אחרת, עד לרגע הגורלי שמשנה את חייה לגמרי.

שמי שרה לב, בעלת תואר ראשון בחינוך מיוחד.                                                             

כתבתי את הספר כדי לתת כתף תומכת וחוויית קריאה מהנה לכל אותם נערים ונערות כמוני, ולהעניק להם כלים לחיים.

"האמן בי, גם אם אני לא מאמין בעצמי,

האמן בי, כי אם תאמין בי,

בסוף, אאמין בעצמי!"

שוב בחדר המדרגות, מחכה לאמא, בפעם המיליון דופקת אצל השכנה ממול. מחכה...

"שלום נועה, שוב שכחת את המפתחות?"

"כן", אני עונה, ראשי מושפל בפעם המי יודע כמה.

"המפתחות לא אצלי", היא אומרת, "שכחת להחזיר לי אותם בפעם שעברה". זה היה רעיון של אבא להשאיר מפתחות אצל השכנה.

"זה יעזור לך כשתחזרי מבית הספר, אם תשכחי שוב את המפתחות", אמר לי באחת הפעמים שהתקשרתי אליו, תקועה מחוץ לבית. התרגלתי לזה. מאז שאני זוכרת את עצמי הפרעת הקשב והריכוז נוכחת בחיי. "המתנה", קורא לזה אבא, למרות שאני ממש לא מסכימה איתו. איך זו מתנה? לאבד דברים? לשכוח רוב הזמן: דברים, מטלות, משימות? זה מייאש, לא נגמר. תמיד אחרי כולם, כל כך משתדלת, לומדת שוב ושוב את הנוסחה במתמטיקה, משננת מילים כדי שלא יהיו שגיאות כתיב, ללא הצלחה. אני כבר בכיתה י'. מה יהיה עם הבגרויות? כמה צרות, על איזו מתנה הוא מדבר?

"יום אחד תביני", הוא אמר לי. שטויות במיץ פטל, חשבתי. לא הבנתי כמה הוא צדק.

חצי שעה עברה. מחכה ליד הדלת. שומעת פתאום את דלת האינטרקום נסגרת באחת. מישהו עולה במדרגות, אני יורדת כמה מדרגות, מקווה שזאת אמא. "נועה, בואי תעזרי לי ולשי עם הקניות", היא אומרת לי. שי הוא אחי הקטן בן העשר, קרצייה אמיתית.

חוץ ממנו יש לי עוד אח גדול, בן 21, דניאל.

"למה את בחוץ? נורית לא בבית?" שאלה אמא.

"היא דווקא בבית", אני עונה, "אבל שכחתי להחזיר לה את המפתחות בפעם שעברה". אמא נאנחת ומסתכלת עליי עם החיוך הכי מעצבן בעולם, שרק מי שיש לו הפרעת קשב וריכוז יבין אותו. "החיוך הסלחני", אני קוראת לו, זה שאומר "נו, מה חדש", ללא מילים.

נכנסים הביתה.

בערב אבא חזר מהעבודה. שמעתי את קולו עוד מלמטה מהחניה. אני בחדרי מתכוננת לעוד מבחן במתמטיקה, שאני כנראה עתידה להיכשל בו.

"איפה עיפרון החודים שלי? הוא לא היה בקלמר היום בבוקר?" דלת הבית נפתחה, הוא תמיד נותן לאמא נשיקה כאשר הוא חוזר הביתה, אבוש'קה שלי. אני יוצאת מן החדר.

"חשבתי שלא תצאי משם. אוכלים ארוחת ערב. קראתי לך כבר פעמיים", אמרה אמא בחיוך.

"מה קורה?" שאל אבא.

"לא שמעתי", אמרתי בלחש. באמת לא שמעתי, מתמטיקה מספיק קשה לי גם ככה, ואני צריכה את כל הריכוז שיש לי כדי להצליח בה.

"ממש", אמרה אמא בנימת זלזול. התרגלתי לזה שהיא לא מאמינה לי.

"אולי היא אומרת את האמת, שירה", אבא אמר לה.

"באמת, רונן, אני לא מאמינה שאתה עוד מאמין לתירוצים שלה".

"אבחנו אותי עם הפרעת קשב וריכוז אמא, אני לא עושה את עצמי".

"זה תמיד התירוץ שלך, הפרעת קשב וריכוז זאת לא מחלה, פשוט תקשיבי". נאנחתי. זה מיותר. היא לעולם לא תבין. לאבא שלי ולי יש קשיי קשב וריכוז, נולדנו למציאות הזאת. עוד לפני שאובחנתי לפני שנה, ידעתי תמיד שיש בי משהו שונה, אחר: השכחה, הכתב הלא קריא, שגיאות הכתיב, הצורך ללמוד שוב ושוב את חומרי הלימוד בשביל לזכור אותם.

לאחר ארוחת הערב, בשעה אחת בלילה, אבא עוזר לי להתכונן למבחן במתמטיקה, בלעעע, שונאת אותה, את המתמטיקה. למה הכול חייב להיות כל כך מדויק בה? למי אכפת כמה שווה איי בריבוע ועוד בי בריבוע לחלק לסי בריבוע (בורינג). מזל שאבא מורה לאלקטרוניקה וחשמל. הוא מבין בזה, אבל זה עדיין מתיש. אני מתקלחת, מצחצחת שיניים, יושבת לראות טלוויזיה, ופתאום מתחילות לרדת הדמעות. "מה קרה, נועה?" שאל אבא.

"סתם", מלמלתי.

"את יכולה לספר לי".

"אני שונאת אותו", אמרתי.

"את מי?" שאל אבא, "שוב מציקים לך בבית הספר?"

"לא", עניתי, "אני שונאת את המצב הזה, פשוט נמאס לי לא לזכור שום דבר אף פעם".

"את מגזימה, הרבה פעמים את כן זוכרת, יש דברים שאת טובה בהם, כמו כתיבה ובישול. את גם עוזרת לאחרים".

"ממש", מלמלתי, "אני לא מבינה איזו מתנה אתה רואה בדבר הזה".

"מתנה גדולה", אמר בחיוך כשהוא מתיישב לידי, "היית יכולה להתנדב בבתי חולים, אם לא היה לך את הפרעת הקשב והריכוז? היית מבינה את האחר כמו שאת מבינה עכשיו? את האדם עם הכי הרבה יכולת נתינה שאני מכיר. אין מישהו שנותן ואוהב לעזור כמוך".

"אבל זה רק מקשה עליי", בכיתי.

"בכל חיסרון יש יתרון, את פשוט צריכה להסתכל, לראות אותו, לא לוותר. הכישלון האמיתי הוא הוויתור, תמיד תזכרי".