מלכה בשר ודם

שלומית אלכסנדרה ידועה באגדות חז"ל כשלומציון המלכה. היא הייתה גדולה מהחיים. מלכה בחסד אלוהים. רוחו של דוד המלך הוליכה אותה אל ייעודה, אך גבתה ממנה מחיר נורא – רצח אהוביה!

זהו רומן ההיסטורי בשני חלקים העוסק בתקופת מדינת החשמונאים, ישות יהודית עצמאית, שהתקיימה כשבעים ותשע שנים ואז חדלה – קללת העשור השמיני. גם מדינת ישראל המודרנית הגיעה לעשור השמיני לקיומה. האם תצלח אותו? חומר למחשבה!

ספר זה הוא הראשון בסדרת הספרים מהארכיון האבוד, המבוססת בעיקר על ספרים שהתגלו בארכיון של ניקולאוס איש דמשק. הם נכתבו בזמן אמת על ידי הדמויות ההיסטוריות המעורבות במאורעות כספרי זיכרונות או כיומנים. הספרים כוללים גילויים שאין להם אח ורע במקורות המסורתיים של ספרי היסטוריה ודת. כותבי המקורות המסורתיים, למעט מקרים בודדים, לא חוו את המאורעות בעצמם. מרבית הפרטים בספרים אלה תואמים את מה שנכתב בספרי הארכיון, אך מיעוטם לא.

שאר ספרי הסדרה ״מהארכיון האבוד״ יֵצאו לאור בשנים הקרובות.

בועז רוזמרין – בחייו הארציים, היסטוריון חובב. על המכתבה, ממשיכו של אינדיאנה ג’ונס. בועז הוביל את משלחת הוותיקן שיצאה בשנת 2016 לחלץ את הארכיון מצפון סוריה, בשטח שנכבש על ידי המדינה האסלאמית (דאע"ש). ספרי הארכיון נמצאים באגף סגור של ספריית הוותיקן. בועז הוא היחיד שברשותו עותקים מספרים אלה.

שנה 14 לעצמאות יהודה – (127-128 לפנה"ס)

שלומית

אחי העירום המכוסה דם נפלט אל ידיה של שפרה המיילדת.

היא הרימה את התינוק שזה עתה נולד בעקביו וסטרה לו על לחיו, כמו שראיתי שנהגה לעשות בלידות קודמות שבהן עזרתי לה. אחי לא זז, לא בכה ולא נשם. היא שבה וסטרה לו, הכתה בגב כף ידה על ישבנו, ניערה קלות את התינוק, אבל כל תגובה לא נראתה בגוף הצנום. הבטתי בפניו ההולכים ומכחילים והבנתי שקרה משהו רע מאוד.

"אחיך מת!" אמרה לי שפרה בקול שבור, "הראש שלו ענק."

"כן," השבתי לה בבכי.

לפתע הפכה ארשת פניה של שפרה למבוהלת. היא הניחה במהירות את גופת אחי על כורסת הלידה ליד אימא, הבנתי שהסיוט עוד לא נגמר. מבטי נפל אל בין ירכיה של אימא, שטף דם פרץ משם.

"אלונטית פשתן! מהר!" קראה אליי שפרה. הגשתי לה את האלונטית וכל גופי רעד. שפרה, הטובה במיילדות ירושלים, ניסתה בכל כוחה לעצור את שטף הדם, אך עיניה של אימא שקעו במהירות. על פניה התפשט חיוורון מוות, ידה נשמטה לצידה של כורסת הלידה ורגע לאחר מכן הייתה מוטלת ברפיון איברים. נזכרתי כי לפני שנה הייתי נוכחת בלידה בזמן שיולדת מתה בדיוק כך – חיוורת ושמוטת איברים, אבל הפעם הייתה זו אימי.

לפני שאימא כרעה ללדת הציעה לי שפרה שתיקח עוזרת אחרת לסייע לה הפעם בלידה. אני מניחה שרצתה לחסוך ממני את הנוכחות בחדר כשאימי תתייסר בחבלי הלידה, אבל אני, כדרכי, התעקשתי לעזור לה גם הפעם.

באחת הבנתי – אחי התינוק מת, אימי מתה, אני ואחי שמעון יתומים מאם. רציתי לאחוז בה, לנער את גופה הרפוי, לבקש שלא תעזוב אותי, אך שפרה עצרה בעדי.

"לא," אמרה לי, "אין טעם." הרגשתי איך הדם אוזל מראשי. התעלפתי.

אבא והנשיא הורקנוס גללו את האבן למקומה ובכו. מבעד למסך הדמעות ראיתי את אחי התאום שמעון. הוא ואבא ראו את התועבה ושתקו. שתי רכיכות מתרפסות. "כלבה", כינה אותי אבא וסטר על לחיי. הוא תמיד יצדיק גדול בתורה. עכשיו כשאימא איננה, מי יגן עליי מטלפי החזיר של יהושע בן פרחיה?

למרות מצב רוחי השפוף עלה בי זיכרון מבדח. בן פרחיה! גדול הדור! כשראה את החמור שלנו משלשל את איברו הענק כמעט עד אבני המרצפת, הוא צעק על אבא שזה לא צנוע. יודע צדיק נפש בהמתו. הרהוריי נקטעו כאשר שמעתי את הנשיא הורקנוס.

יוחנן הורקנוס

"תנחומיי על אובדנכם," אמרתי בשקט לשטח האלמן.

"תודה, כבוד הנשיא, על הצעתך הנדיבה לקבור את אשתי בקברי המשפחה, על אף שאנו קרובים רחוקים."

"לא היה עולה בדעתי לנהוג אחרת, אמור במה אוכל לעזור?" לא הענקתי לשטח ולמשפחתו תשומת לב מספקת, הם חיים בעוני.

שטח היסס, "אינני יודע איך לומר לך, אך שלומית כבר בת שתים־עשרה, כמעט אישה, ועכשיו, לאחר מות אימה, אין מי שילמדה וידריכה באורחות נשים."

"מן הראוי שאת השיחה הזו ננהל רחוק משאר האבלים, בוא נתרחק מעט ונדבר בשקט." התרחקנו כמאתיים אמות מהאחרים.

"ברשותך, בתך תוכל להתגורר איתנו בארמון החדש, המינקת של בני אבשלום תוכל ללמדה אורחות נשים."

"שלומית עובדת עם המיילדת שפרה כדי שנוכל לממן את לימודי התורה של שמעון." שלומית מוכשרת וחכמה מאחיה התאום, שטח הקריב אותה למען בנו.

"אני אממן את לימודיו של שמעון," עניתי. חיוך רחב נמתח על פניו של שטח.

"האם היא לא תהיה בודדה בארמון הגדול?" שאל כשהוא מנסה להעלות על פניו ארשת של דאגה.

"היא לא תהיה בודדה. בניי הגדולים יהודה ומתתיהו מחבבים את שלומית ויהיו חבריה." שוב היסס שטח, "האין זה מסוכן שנערה תהיה בחברת נערים שיצריהם גועשים? האם לא תיפגע צניעותה?"

"שטח, הנערים יודעים בדיוק את המותר והאסור, יתרה מזאת – היא והנערים לעולם לא יהיו לבדם," שטח נראה מרוצה מתשובתי.

"האם היא תלמד?"

"כמובן, את מה שבניי לומדים."

"גם את חוכמת הגויים?"

"כן! גם את חוכמת הגויים!"

"אינני חושב שאישה צריכה ללמוד את חוכמת הגויים." שטח, אתה קטן אמונה ועולמך צר כעולם נמלה.

"אני מכיר את שלומית מינקותה, היא אינה ילדה רגילה, יש בה גדולה שלא הבשילה עדיין."

"אם יש גדולה במי מילדיי, הרי זה בני שמעון, הוא יהיה גדול בתורה," החיוך על פניו של שטח העיד עד כמה התגאה בבנו, "כך אמר החכם יהושע בן פרחיה. ואשר לשלומית, יש בה פראות שהבשילה די והותר," הבעת הכעס על פניו העידה כאלף עדים את דעתו על בתו, "היא נשכה את ידו של בן פרחיה."

"אולי הוא היה ראוי לכך?"

"מאור התורה? ראוי לנשיכה? למה? כיצד?"

"אינני יודע, לא שאלתי אותה, האם אתה שאלת?"

"לא שאלתי ולא אשאל, אני בוש בה." שטח, האם חשבת אולי שבן פרחיה, שאליו אתה מתרפס, אינו הצדיק שהוא מתיימר להיות? משהו מוזר כאן, אני הרי מכיר את שלומית היטב, אינני מאמין שהיא נשכה את ידו של בן פרחיה ללא סיבה. זו עוד סיבה לחלץ אותה מביתו של שטח.

"שטח, גדולה ופראות הולכות פעמים רבות שלובות זרוע, אתה עוד תתגאה בבתך."

"אתגאה בה רק אם תינשא לתלמיד חכם."

"ואם היא תינשא לאחד מבניי, לא תתגאה בה?"

"אתגאה בה." שטח, הינך עלוב נפש, בת כמו שלך נולדת פעם בדור, אם היא תגדל אצלך, מה יהיה גורלה? אני חייב להוציאה מגל האשפה שאתה מועיד לה. שלומית היא יהלום שעוד לא לוטש, אני אלטשו.

"אם כך היא חייבת לגדול וללמוד עם בניי, היא תהיה יפה כאלה יוונית וחכמה ממני וממך, אני צופה לה גדולות ונצורות."

"האם היית מציע לי זאת גם אילולא הנסיבות העצובות?"

"רציתי להציע זאת קודם, אך הנסיבות הקדימו אותי."

"תודה לך, אך אני חייב לחשוב על הצעתך."

שלומית עברה להתגורר בארמון שלי.

נכנסתי לארמון, שלומית מיהרה בעקבותיי בראש מורכן. מצאתי את המינקת ובני אבשלום בחיקה. הוא ינק בשקיקה, ריח החלב החם והמתוק עלה מפיו ומשדי המינקת.

"יוכבד, הכירי, זוהי שלומית, היא תתגורר מעתה בארמון, את תלמדי אותה אורחות נשים."

לפני שהספיקה המינקת לענות לי ראיתי את הסערה המתרגשת לבוא. אפרת, אשתי הנזעמת, פרצה אל החדר בצעקות.

"וכי לא מספיקים לך ארבעה בנים ושתי בנות שילדתי לך, שאתה מביא לארמון ילדת אשפתות?"

"היא אינה ילדת אשפתות, היא בת משפחה. חשוב שנגדל אותה. היא הנערה החכמה והיפה ביותר שראיתי מעודי."

"יפה וחכמה?" פלטה בזלזול, "אינך אלא נשיא מזדקן שהחליט לאמץ לעצמו פילגש צעירה."

שלומית

התרחקתי מהנשיא כנשוכת נחש, פילגש צעירה? האם לשם כך הביא אותי הנשיא לארמון? אולי עדיפים כבר טלפיו המזוהמים של בן פרחיה? קיוויתי לחיים חדשים שיחליפו את עליבות חיי הקודמים, רציתי ללמוד בגלוי ולא בהיחבא. לשונה המשתלחת של אשת הנשיא, פגעה בי יותר מכל הלשונות שפגעו בי אי פעם, עדיף כבר לחזור אל אבי ואל בן פרחיה!

פרצתי בבכי. הנשיא התקרב אליי, הניח יד על ראשי ואמר לי

"הסתכלי אליי, שלומית." קולו היה רך ונעים, "את לעולם לא תהיי פילגשי, ולא פילגשו של אף אחד אחר."

דברי הנשיא עוררו בי אמון, אמון שלא רחשתי לאף אחד אחר, לבטח לא לאבי. הנשיא פנה לאשתו, "אפרת! את פגעת בילדה על לא עוול בכפה! אני דורש שתפסיקי לצעוק כרוכלת בשוק! באשר לשלומית, היא תישאר פה על אפך ועל חמתך!"

"שמעתי שהיא נשכה את ידו של יהושע בן פרחיה, היא תנשוך גם את ידך שתאכיל אותה."

פניה של אפרת האדימו מכעס, היא סבה על עקביה ויצאה מהחדר בסערה כמו שנכנסה. טריקת הדלת המשיכה להדהד באוזניי.

"הנשיא הורקנוס, אולי מוטב שאחזור לאבי?"

"שלומית," הנשיא חיבק את כתפיי במחווה אבהית, "את תישארי בארמון וכאן תגדלי. זיהיתי בך גדולה שעוד לא הבשילה, את תלמדי עם בניי הבכורים, בבוא היום תינשאי לאחד מהם."

"איך אוכל להישאר בארמון כאשר אשתך שונאת אותי?"

"את תישארי. איזה עתיד צפוי לך עם אביך? עתידך הוא כאן, ואשר לאשתי – הארמון מספיק גדול, השתדלי לא להיתקל בה."

כפות ידיו החמות והחזקות של הנשיא עטפו ברכות את כף ידי, אבא מעולם לא אחז בי כך, רק סטירות ספגתי מכף ידו, זו הייתה תחושה נפלאה. לאדם החשוב ביהודה, שכולם משחרים לפתחו, אכפת מהקורה אותי... קולו של הנשיא קטע את הרהוריי,

"אני הולך עכשיו, כאשר יוכבד תסיים להניק היא תראה לך את חדרך."

למזלו של אבשלום יוכבד היא המניקה אותו, משדי אימו אפשר לינוק רק רעל. חייכתי לעצמי, טוב שהזאבה חשפה את שיניה כבר עכשיו, החשוב הוא שהנשיא אוהב אותי.