סיפורו של סוס

בן־חיל הוא סוס בעל תהילה וכבוד, גאוות ההרים והמישורים הגדולים, והוא הסוס של באפלו ביל, שרואה בו יותר מסתם בעל חיים — הוא שותף לדרך, סמל לחיים הפראיים והחופשיים של המערב.

הסיפור מקבל תפנית עם הגעתה של קתי, אחייניתו היתומה של גנרל אליסון. קתי היא דמות מלאת קסם אישי, שמצליחה לכבוש את ליבם של כל מי שהיא פוגשת — בני אדם ובעלי חיים כאחד. היא מביאה איתה רוח חדשה ורעננה, שמצליחה לגעת גם בליבו של בן־חיל. בעיני באפלו ביל, קתי אינה רק אורחת חולפת, אלא נשמה הרפתקנית שהעולם מחכה לה. הוא מחליט להעניק לה את אוצרו היקר ביותר — בן־חיל.

כך מתחיל סיפורם המשותף של קתי ובן־חיל — סיפור של חופש, קשר ואומץ. יחד הם יוצאים למסע מלא הרפתקאות.

סיפורו של סוס משלב בין דרמה, הרפתקה ורגש, ומציג את הקשר הייחודי בין אדם לבעל חיים, כמו גם את הכוח של חיבור אנושי ואמון. זהו סיפור שמזמין את הקוראים לצאת למסע יחד עם הדמויות, ולחוות את הקסם של המערב הפרוע דרך עיניהם של קתי ובן־חיל.

מארק טוויין, שידוע גם בשמו האמיתי סמואל לנגהורן קלמנס, נחשב לאחד מהסופרים האמריקאים הגדולים, וסגנונו הספרותי הייחודי — ההומור השנון, השפה האותנטית, הביקורת החברתית, נקודות המבט השונות והמגוונות ויכולת תיאור יוצאת דופן — הפך אותו לדמות בלתי נשכחת בעולם הספרות.

בן־חיל — בפרטיות לעצמו

אני הסוס של באפלו ביל. כל חיי ביליתי תחת אוכפו — גם כשהוא עליו, והוא, שככה יהיה לי טוב, שוקל מאתיים פאונד,[1] וזה ללא בגדים, ומי יודע כמה כבד הוא כשהוא בשדה הקרב, חגור בכלי נשקו. גובהו מעל שישה פיט,[2] הוא צעיר, ללא שמץ בשר מיותר, ישיר, בעל אישיות מלאת חן, קופצני, מהיר כחתול, יש לו פנים נאות ושיער שחור מיטלטל על כתפיו. הוא יפה תואר, ואין אמיץ וחזק ממנו, חוץ ממני.

כן, למי שיש ספק בכך שהוא נעים למראה, צריך לראות אותו בבגד עור הצבי מעוטר החרוזים שלו, על גבי, ונשקו מציץ מעבר לכתפו, רודף אחרי שובל אויב עוין בדהרו עימי כרוח, כששערו גולש החוצה מעבר לשכמייה הרחבה הרפויה שלו. כן, מחזה נאה לחזות בו אז — ואני בעצמי חלק מזה.

אני הסוס המועדף עליו, מבין אלפים. גדול כמוהו, נשאתי אותו מרחק של שמונים ואחד מיילים[3] בסיורים בין שקיעות וזריחות. ואני טוב לחמישים, ברציפות, ובכל זמן. אני לא גדול, אבל בנוי כמודל עסקי בסיסי. נשאתי אותו אלפי אלפי מיילים בסיורים של הצבא, ואין ערוץ, מעבר, עמק, מצודה, נקודת מסחר או חוות באפלו ברחבי הרי הרוקי והמישורים הגדולים שאיננו מכירים היטב כפי שאנו מכירים את קריאות הביוגל.

הוא מפקד הסיירים בצבא החלוץ, וזה הופך אותנו למאוד חשובים. בתפקיד כמו שלי בצבא צריך לבוא ממשפחה טובה ולהיות מלומד הרבה מעל הממוצע כדי שתהיה ראוי למקום. כולם אומרים שאני הסוס המחונך ביותר מחוץ לזירה, ובעל הנימוסים הטובים ביותר. יכול להיות, לא לי לומר. נראה לי צניעות היא הדרך הטובה ביותר.

באפלו ביל לימד אותי את רוב הדברים שאני יודע. אימי לימדה אותי הרבה, והשאר, לימדתי את עצמי. הניחו מולי שורה של מוקסינים — פוני, סוּ, שוּשוֹני, שאיין, רגל־שחורה ושבטים רבים אחרים כרצונכם — ואוכל לומר את שם השבט שהמוקסין שייך לו. אוֹמַר את זה בדיבור סוסי, ויכולתי לעשות זאת באמריקאית, לו רק יכולתי לדבר.

אני יודע כמה מאיתותי האינדיאנים — האיתותים שהם עושים עם ידיהם, ואותות על ידי עשן בלילות, ועמודי עשן ביום. באפלו ביל לימד אותי איך לגרור בשיניי חייל פצוע מקו האש, וגם את זה עשיתי. גררתי אותו משדה הקרב כשנפצע, ולא רק פעם אחת, אלא פעמיים.

כן, אני יודע הרבה דברים. אני זוכר צורות, שערים ופנים. ואתה לא יכול להסוות זהות של מישהו שנהג כלפיי באדיבות ואחר כך לא אכיר אותו בכל פעם שאתקל בו. אני יודע את אומנות חיפוש השביל, ואני יודע להבחין בין מסלול ישן לטרי. אני יכול לשמור על מסלול בכוחות עצמי כשבאפלו ביל ישן באוכף. תשאל אותו, הוא יגיד לך את זה. פעמים רבות, כשרכב כל הלילה, הוא היה אומר לי עם שחר: "קח את המשמרת, ילדון, אם המסלול טרי, קרא לי." ואז היה נרדם. הוא יודע שהוא יכול לסמוך עליי, כי יש לי מוניטין. סוס סיור שיש לו מוניטין לא משחק עם זה.

אימא שלי הייתה כולה אמריקאית — אני יכול לומר לכם, לא נטוו שמועות לגביה. היא הייתה מהדם המשובח ביותר של קנטאקי, הכי כחול מהאצילות של כחולי הדשא. מאוד גאה ועוקצנית, או שאולי זו טקסית. אני לא יודע איזו מהן. אבל זה לא חשוב, גודל הוא הדבר העיקרי לגבי מילה, וזו עומדת בתקן. בחייה הצבאיים היא הייתה הקולונל של עשרת הדרגוּנים,[4] וחוותה שירות קשוח במיוחד — זה היה גם שירות מכובד. אני מתכוון, היא נשאה את הקולונל, אבל הכול אותו דבר. איפה הוא היה ללא הסוס שלו? הוא לא היה מגיע. צריך שניים כדי להיות קולונל של דרגוּנים. היא הייתה סוסת דרגונים טובה, אבל אף פעם לא יותר מזה. היא הייתה חזקה מספיק לשרת בסיירת, והייתה לה גם הסיבולת, אבל היא לא ממש יכלה להגיע למהירות הנדרשת. סוס סיור צריך שיהיו לו פלדה בשרירים וברקים בדם.

אבא שלי היה ברונקו.[5] לא הייתה לו שושלת יוחסין — כלומר שום דבר בנוגע לשושלת האחרונה — אבל לגמרי טוב מספיק אם אתה חוזר מספיק טוב לאחור. כשפרופסור מארש צד פה בעבר עצמות לקפלה של אוניברסיטת ייל, הוא מצא שלדים של סוסים, לא גדולים יותר משל שועל, שקועים בסלעים, והוא אמר שהם היו האבות הקדומים של אבא שלי.

אימא שלי שמעה אותו אומר את זה; והוא אמר שהשלדים בני שני מיליון שנים, מה שהדהים אותה וגרם ליומרות הקנטאקיות שלה להיראות קטנות ודי צורמות, שלא לומר אלכסוניות. תנו לי לראות... ידעתי את המשמעות של המילים האלו, אבל... טוב... זה היה לפני שנים, וז'לא כזה ברור עכשיו כמו שהן היו חדשות. מילים מסוימות לא מחזיקות בתנאי האקלים שיש לנו פה.

פרופסור מארש אמר שהשלדים ההם היו מאובנים. כך שחלק ממני הוא כחול־דשא וחלק מאובן. אם יש איזה גזע עתיק או טוב יותר, אני חושב שתצטרכו לבדוק את זה מתוך ארבע מאות. אני מרוצה עם זה, ואני גם סוס מאושר, למרות שנולדתי מחוץ לנישואים.

ועכשיו אנחנו חוזרים שוב פעם למחנה פקסטון אחרי ארבעים ימי סיור, הרחק למעלה עד לקרן הגדולה. הכול שקט. העורבים ורגליים־שחורות מתקוטטים כרגיל, אבל ללא התפרצויות, והמתיישבים מרגישים די בנוח.

חיל הפרשים השביעי עדיין מוצבים פה. גם תשעת הדרגונים, שתי פלוגות ארטילריה וכמה חיל רגלים. כולם שמחים לראות אותי, כולל גנרל אליסון, המפקד. נשות הקצינים והילדים גם כן, והם קראו לעברי — עם סוכר. קולונל דְרֶק, מחיל הפרשים השביעי, אמר כמה דברים נעימים. גברת דרק החמיאה מאוד, וגם קפטן וגברת מארש מפלוגה ב של חיל הפרשים השביעי. גם הכומר, שתמיד נעים ונחמד אליי, כי פעם העפתי בבטיעה איזה נוכל. טומי דרק ופאני מארש היו אלו שסיפקו את הסוכר — ילדים נחמדים, נראה לי הכי נחמדים שיש פה במקום.

הילדה היתומה המסכנה בדרכה מצרפת — כולם מדברים פה על הנושא. אבא שלה היה אח של גנרל אליסון, שהתחתן לפני עשר שנים עם גברת צעירה ספרדייה יפהפייה, ולא היה באמריקה מאז. הם חיו בספרד שנה או שנתיים, ואז עברו לצרפת. שניהם נפטרו לפני כמה חודשים. הילדה הקטנה הזו שמגיעה היא בת יחידה. גנרל אליסון שמח לקבל אותה. הוא לא ראה אותה אף פעם. הוא רווק נחמד מאוד, אבל באותה מידה רווק זקן, ולא יותר מבערך שנה לפרישה בגלל מגבלת גיל. אז מה הוא יודע על טיפול בילדה בת תשע? אם אני הייתי יכול לקבל אותה, זה היה עניין אחר, כי אני יודע הכול על ילדים, והם מעריצים אותי. באפלו ביל יגיד לך את זה בעצמו.

אני יודע את כל זה מהרכילות שאני שומע במחנה, את השאר יש לי מפוֹטר, הכלב של הגנרל. פוטר הוא דני גדול, ויש לו זכויות יתר בכל המחנה — כמו שֶקֶלס, הכלב של חיל הפרשים השביעי — והוא מבקר במגורים של כולם, וקולט כל מה שקורה שם חדש. לפוטר אין דמיון, ולא תרבות מי יודע מה, אולי, אבל יש לו מוח היסטורי וזיכרון טוב, אז הוא היצור שאני תלוי בו ליידע אותי כשאני חוזר מהסיורים, אלא אם שקלס יצא לפשיטה ואני לא יכול להשיג אותו.