נושאי החלום

"כמו שאמרתי קודם," המשיך קרדן בנימה משועשעת, "זה לא רק שאתם לא לבד, אתם כמו אקווריום מכוסה.

אתם מסתכלים מבעד לטלסקופים, אתם שולחים ספינות חלל והגעתם ללוויין הקטן שלכם ולמאדים. ברכותיי.

אבל כל זה מתרחש בתוך אותו אקווריום.

מלבד כדור הארץ ומערכת השמש שלכם, כל מה שאתם רואים הוא שקר אחד גדול..."

אמגי ואלכסנדר מגלים אמת מזעזעת. מבנה היקום שונה לחלוטין ממה שהאמינו, כדור הארץ מבודד כחלק מניסוי מתוכנן וכל תפיסות האנושות לדורותיה ביחס לחלל וליקום הן אשליה מכוונת. לא מדובר במרחב גדול וריק, אלא בכוורת עצומה של מערכות שמש מאוכלסות עם קיסרות מרכזית, מאבקי כוח בין ארגונים שונים ומבנה שלטוני מורכב.

עלילת הספר מדלגת בין ליוואי, אמגי ואלכסנדר בשלושה קווי עלילה המתמזגים ומשפיעים זה על זה. כדי לשרוד, הם ייאלצו לבחור צד, להתמודד עם אמת מטלטלת – ואולי לוותר על כל מה שהכירו.

נושאי החלום – הספר הראשון בסדרת הכוורת – הוא מותחן עתידני סוחף, שדוהר בין עולמות, גיבורים בלתי נשכחים, תפניות מפתיעות ושאלות על אנושיות, משמעות ואומץ.

אוּרי רדלר כתב מותחן בדיוני פופולרי אפי המיועד לנוער ומבוגרים. מעל 600 עמודים המתרחשים בעולם מורכב, רחב ומסקרן עם רגעים עוצרי נשימה לצד שאלות שיגרמו לכם לחשוב גם הרבה אחרי שתסיימו לקרוא אותו.

אז... הדקו חגורות ותתכוננו להמריא!

= קצה השביל =

"כשתצא החוצה, תיזהר."  

החוצה? לִיוָואי הביט מטה ובלע את רוקו. האוויר שרק באוזניו כשנפל בלב ענן הפסולת.

ואז נשמעה חבטה.

ראשו היה שמוט על השולחן והיא הביטה בו מבולבלת.

"אתה נרדמת בחמש דקות האלה?" ברק שובב ריצד בעיניים צלולות ומלאות רגש והוא נזכר מדוע הסכים לוותר על דברים רבים בשביל האישה הזו. לעבור ממסלול אחד לאחר.

אור צהבהב של פנס רחוב הסתנן מחלון המסעדה שהיה סמוך לשולחן שלהם. סועדים בשולחנות הקרובים הביטו בו בזעזוע, או בחיוך מבין. "כן," הוא חייך עבורה, "אבל אולי נקרא לזה מנוחה הכרחית?" הוא לא זכר הכול, אבל משהו בחלום הזה היה מאיים וזוהר בו־זמנית.

"מנוחה הכרחית? אתה מזכיר לי את הפעם ההיא בגלידריה..." צליל חיוך נשמע בקולה, "אלא שפה לא נשפך לנו שוקולד על כל השולחן."

לצד רגלו, חש במזוודה. הוא מילא את המשימות האחרונות. תקופת המחקר שלו עמדה להיגמר, הגיע הזמן להיזכר מחדש משום שהם יגיעו. הוא בחן את האישה הצעירה שישבה מולו מחייכת. אשתו. חלפה כבר יותר משנה והוא עדיין התקשה להתרגל לכך. היה כל־כך הרבה במילה האחת הזו – חיים ושמחה ודאגה. "אם אני זוכר נכון, את היית זו שנתקלה בכיסא," הוא השיב לה בחיוך רחב.

היא משכה בכתפיה. "אני זוכרת שדווקא שנינו," ניצוץ שעשוע חלף בעיניה, "אבל השוקולד היה לא רע."

"נכון." ושניהם שקעו בשתיקה מתוקה. אך העצב שלו גבר משום שהוא ידע שזה עומד להסתיים בקרוב. והוא ידע גם איך. גם אם ינסה להסתתר, גם אם יברח איתה לקצהו השני של הכוכב הזה שנראה כל־כך קטן פתאום. שני בעלי תפקיד דחוסים מחשיבות עצמית ימצאו אותו. הם לא יאיימו עליו ולא יפגעו בו, הם פשוט יעמדו בבגדים רשמיים עם סיכת האוניברסיטה, ימלמלו משפטים מוכנים מראש על חשיבות תרומתו למדע וייקחו אותו הרחק מכאן. הרחק ממנה.

היא בחנה אותו לרגע בעיניים טובות מבינות, עיניים שלוּ היו יכולות, היו נוטלות את הכאב שלו וממוססות אותו. כל כאב של כל אחד בכל מקום. ואז שתקה משום שהוא העדיף לשתוק והיא כיבדה זאת. הוא הרכין את מבטו. בתחילה, חש שהוא לא באמת שייך לכאן. המקום הזה היה זר עבורו, לא יותר מאתר תיירות מתקדם. אבל חלף זמן כה רב והוא הניח לעצמו לשכוח, הניח לעצמו להשתייך.

אך זה עומד להיגמר. הם יאספו אותו בכלי התעופה המוסדי שלהם ויובילו אותו חזרה אל העולם התרבותי, כך לפחות הם מכנים זאת. הוא ידע איך הדברים הללו פועלים והסכים לזה לפני שנים רבות מאוד, לפני שהיה האדם הזה שיושב כאן בכיסא ומביט בה. אך לולא היה מסכים, כף רגלו מעולם לא הייתה דורכת כאן, במקום הזה, והוא לעולם לא היה פוגש בה. מעולם לא היה מכיר ויודע כל־כך הרבה וחווה זאת. מדוע זה מוכרח להסתיים כך, האם אין דרך כלשהי... לקחת אותה איתו? הוא שלח מבט מהיר במזוודה שתחת השולחן. יש לו חודש לתכנן, אולי אפילו יותר מכך. הוא ימצא את הדרך. הוא תמיד מוצא.

מכשיר התקשורת הפשוט שנח ליד הצלחת הכמעט ריקה שלו, צפצף פעמיים. כפות ידיה היו מונחות משני צידי הצלחת האחרת. "נעבור אחר כך בחנות כמו שאמרנו?" היה שקט מאושר בקולה. הוא הרים את עיניו בשאלה.

"עברתי שם היום בדרך לעבודה, ויש להם."

היא חייכה והוא חייך והרגע היה חם וזוהר ופתאום כל ריח וכל קול או מראה היו חדים יותר, חיים יותר. הרגעים הללו נעשו כמעט קבועים מאז שהלכה לרופא לפני שבועיים, מאז שגילו. אבל אם לא ימצא דרך... הוא יצטרך לוותר על הרבה יותר.

"אתה חושב שנוכל לקפוץ לשם, לחנות של העריסות?" היא דיברה בהתרגשות ועיניה האירו, אורו החם האדום של פנס הרחוב משתקף בהן.

לא, הוא מוכרח למצוא דרך להישאר. הוא מוכרח. עומד להיוולד להם ילד.

בהיסח הדעת הרים את מכשיר התקשורת. מדע ראשוני, מדע מאוד ראשוני. שימוש בגלים להעברת קולות היה שיטה מיושנת במקום ממנו בא.

על המסך הודעה ממספר לא ידוע: "העבר את המזוודה ל־3ל' והתכונן לאיסוף."

עכשיו? הוא רעד באופן בלתי רצוני. כל־כך מהר? זה אומר שמחר או לכל היותר מחרתיים... הוא חש שהאוויר מתנקז מתוכו בתסיסה איטית.

"הכול בסדר? אתה רוצה שנצא החוצה לרגע?"

קולה היה דואג מבין. הוא רצה לומר לה הכול אך הבין שהוא לא מעז. הוא ידע שברגע שיאמר זאת זה יהיה אמיתי. מה היא תחשוב? אלו משפטים יוכלו לתאר את מה שעומד לקרות מבלי לפגוע בה. איך יוכל לגרום לכך שלא תבלה את שארית חייה במבט רדוף מבולבל, מנסה להבין מדוע לקחו אותו ממנה, מי עשה זאת? מה הוא יכול לומר לה שלא יגרום לכך שיראו בה גורם מסַכֵּן? על־פי המדריך השלם לסיום מחקר, הוא יכול לביים תאונה, למשל. אך האם עצב עדיף על בלבול. האם תחושת אובדן, עדיפה על געגוע לזה שעזב ולא יוכל לחזור? ואולי. אולי יוכל לקחת אותה איתו? אולי קיימת דרך להישאר, משהו שיגרום להם להבין אותו, איזה נוהל נדיר באותיות קטנות? לא. הם ייקחו אותו ללא שאלות וללא היסוס.

ראשה היה מוסט בזווית, בהבעה תוהה. היא ידעה שהוא שמח כמוה והיא ידעה שיש צל כלשהו מעליהם. לִיוָואי הביט בה בדממה.

"הודעה חשובה? זה נראה שאתה דואג."

אבל מוכרחה להיות דרך לעקוף את הבלתי־נמנע. הוא אומנם עבר על החוק אבל אולי... אורו הכחלחל של פנס הרחוב הבהיק על מגש סכו"ם שנשא מלצר. ומעבר לכל זה היה החלום שהוא מתקשה לזכור. מה היה שם? ואז הוסט וילון כבד אי־שם במבוכי הזיכרון שלו. כאילו חלף בו ברק והעיר משהו רדום. הוא נזכר במדרגות. עיר הרוסה. מרפסת. דממה. כלי רכב משוריינים. התמוטטות. והיה משהו נוסף. מישהו שצעק "צא החוצה".

הוא קרא למלצר ושילם את החשבון. היא הביטה בו, דואגת, אוהבת, שמחה, עצובה.

לִיוָואי נאנח, מה הוא יכול לומר לה. אולי יספר לפחות על החלום, זה ששכח כמעט לחלוטין. המרצים שלו באוניברסיטה היו מכנים זאת בשם אחר; "חלום מוחשי", או דמיונות, תקוות ופחדים שעברו עיבוד לילי לצורך שחרור והקלה של תהליכי חשיבה. והם צודקים. לִיוָואי סירב לחשוב שמדובר במשהו אחר.

הסועדים עדיין הביטו בו. אחראי הביקורת באגף הזה לא יהיה מרוצה; חוקרים צעירים לא אמורים להשאיר רמזים למקומיים, גם אם אלו רמזים קלושים. תוגש נגדו תלונה משמעתית והיא תעלה לו בנקודות מחקר. כל דבר בלתי־רגיל הצריך טיפול דחוף ומילוי טפסים כמעט אינסופי. בעלי מקצוע רבים יעבדו זמן רב בכדי לתשאל עדים בדרך שלא תעורר חשד, לטשטש ראיות, למזער נזק ולצמצם לאפס את העניין שמעורר הניסוי במשתתפיו. אלא שכעת לא אכפת לו.

"אם אתה צריך עוד רגע זה בסדר. אני אחכה לך בחוץ."

החליפה שבחר היום הייתה ממוצעת, אפורה ובעלת דשים בהירים, מיוחדת בחוסר הייחוד שלה. כפי שהודרך, האקדח הקטן נשאר תמיד בנרתיק, קצת מעל קרסולו – תקנות האוניברסיטה. היא ראתה אותו בכל ערב ובחלק מן הבקרים, אך לא שאלה דבר, משום שהייתה היא ומשום שידעה שאם יוכל יספר לה. הוא בהה בה במשך רגעים ארוכים. היא הייתה הבית עבורו במשך זמן כה רב. הם לעולם לא יאפשרו לו להיפרד ממנה. אסור לו לאפשר להם לראות אותה, לייחס לה חשיבות. לִיוָואי העדיף לא לחשוב על כך. הוא חשב עליה, על עיניה הנוצצות וחיוכה הקטן המאושר, על היום שבו נישאו, על הרגע שחלקוּ לפני מספר דקות. הוא ישב כך במשך זמן לא מוגדר, אוחז במזוודה בכף יד אחת ובשפת השולחן באחרת. חש קרוע, מנסה להתאזן באופן חסר סיכוי משני צידיה של מטוטלת חלקלקה. דלת העץ מצופת הפלסטיק של המסעדה הייתה פתוחה מעט וחרקה ברוח הערב. אורו האדום של פנס הרחוב עדיין הסתנן מבעד לזגוגית השרוטה של החלון. הוא עקב אחריה בעיניו כשיצאה, ואז נשם עמוקות ויישר את החליפה שלו.

מלצר מנוזל אסף את כלי האוכל שלהם. "היה לשביעות רצונכם?" שאל. הוא הקשיב בחצי אוזן לתשובה שלא נאמרה והנהן בראשו.

לִיוָואי מלמל משפט לא ברור ויצא אל הרחוב. הוא לא ראה אותה אבל מכשיר התקשורת השמיע מנגינה עדינה מתגברת. תמונתה הופיעה על המסך. הוא הביט בה, חוקק את דמותה בזיכרונו, כל פרט ופרט, כאילו ידע כעת בוודאות שלא יהיה עוד מעט, לא יהיו מחר או מחרתיים. לא יהיה המשך.

"קפצתי לרגע לחנות, שני רחובות מכאן. עגלות ועריסות," הוא שמע את החיוך בקולה, "תגיד לי כשתצא. תצטרף אליי?"

"אני..." הוא עצר לרגע. "צדקת. זה היה מהעבודה. אני צריך להעביר משהו אבל זה יכול להתעכב. פשוט..." הוא נשם עמוקות ואחז בכוח במזוודה, "תמשיכי הביתה ואני אגיע בהמשך."

"טוב," היה עצב בקולה, כאילו ידעה. כאילו החלה להתאבל כבר עכשיו. "תשמור על עצמך."

"כן."

"להתראות," לחש ונפרד מזו שהאירה את חייו ומן הילד שככל הנראה לא יכיר לעולם.

הוא הניף את זרועו לאחור ודרך את שריריו בכדי לנפץ את מכשיר התקשורת על הקיר. זה יקשה עליהם לאתר אותה. אגרופו התכווץ סביב המכשיר, מסרב להרפות. זה כאב. כמעט באופן ממשי. אולי יאמר להם את האמת. הייתה לו היכולת להסביר זאת היטב: למה, בעצם, הוא איננו מסוגל לחזור, למה זהו ביתו, למה עליו להישאר איתה, איתם. הוא אפילו חשב על מספר טיעונים שיוכיחו שזה יתרום לניסוי: "אני אהיה האיש שלכם מבפנים. אוכל להדריך כל חוקר חדש שיגיע, יש לי את הניסיון. המקומיים לעולם לא יחשדו." הוא רצה לצרוח. "יש לי את הזכות המלאה להישאר..." קולו של לִיוָואי גווע, הוא נשא את מבטו לעבר השמיים המכוכבים, "כאן", לחש. עיניו העמיקו והצטעפו בדוק קר של ערפל. היו תקדימים. הוא הכיר כמה מהם היטב.

אך האוניברסיטה לא תקבל זאת. הפקידים המעונבים הללו אפילו לא יראו בזה אכזריות – הם אינם מבינים את משמעות המילה הזו. הוא זכר כיצד חושבים מבקשי הידע. כיצד חשב גם הוא עד לפני זמן לא רב. הנוהל הוא הכול. כאשר חוקר צעיר מסיים את תפקידו הזמני יש להשיבו בבטחה אל המוסד מבלי לפגוע במהלך הניסוי. כל התערבות שביצע אותו חוקר בשוגג או במתכוון נועדה להימחק לחלוטין. גם אם ההתערבות חיה. גם אם ההתערבות היא אדם. יש לעקוב אחר הכללים במלואם. אומנם ההשקעה הכספית והמאמץ היו צידוק, אך הם מעולם לא נזקקו לצידוק כלשהו.

הוא החל ללכת במורד הרחוב וחלף מבחוץ ליד חלון המסעדה. משפחה ישבה שם ואכלה, באותו שולחן שבו ישבו שניהם ממש הרגע. בני המשפחה הזו צחקו ופטפטו, חסרי דאגה. הוא נאנח, אנחה קלושה חנוקה של דרך ללא מוצא, ואז הסב את מבטו. אורו הסגול של פנס הרחוב התערפל לאורך המדרכה. כמו אדים מעל אספלט ביום חם. זוג משוחח בקולניות צעד מעברו השני של הכביש. גבר השליך פחית לפח אשפה וגיחך. בת זוגו צחקקה והצביעה על משהו. מכונית כסופה מהודרת פנתה בחדות והתיזה לכיוונו מי שלוליות. עטיפת ניילון קרועה נתפסה בגדר ורשרשה ברוח. עצים מתחו ענפים ריקים חומים לעבר שמי לילה עמוקים, מנוקדי כוכבים.

אדום, כחול, סגול? חשב לִיוָואי לפתע. משהו מעוות את האור? הוא הסיט את מבטו מן העצים והביט פעם נוספת בפנס. עיגול האור הצהוב שבקע ממנו נראה כמו כתם שמש זהוב שלגלג על הדאגות שלו. לִיוָואי העביר את ידו אל מול עיניו והוסיף ללכת. זה רק המתח שמתעתע בו. ואולי גם תחילתו של ייאוש. לִיוָואי צעד לאט מהורהר. לפתע נשמעה נקישת מתכת. עמוד גדר שניצב לצידו רעד בפראות גוברת, מתעקם כמו נחש פלדה ארסי.

זו לא הרוח. לִיוָואי שמט את המזוודה שלו, זינק הצידה והתגלגל. המדרכה, במקום שבו עמד לפני רגע, פקעה בלהבה מסנוורת שהיתמרה בעמוד אדים לעבר השמיים. רסיסי אבן מותכת ניתזו לכל עבר. הזוג בעברו השני של הכביש החל לרוץ בבהלה. חלון הוגף. צרחות וחריקות בלמים הדהדו לאורך הרחוב.

לִיוָואי מצא מחסה זמני מאחורי מכונית חונה. הוא שלף את האקדח וכיוון אותו לכיוון הכללי של הפנס, המקום בו האור התעוות. חור מפויח נקרע במרכז המדרכה. מספר חלונות התנפצו מן ההדף. עמוד הפנס נח באלכסון על קיר מבנה, מהבהב. לִיוָואי רעד מן המתח והדריכות, אצבעו נעה לעבר שמורת ההדק אך הרחוב היה שקט. מכשיר התקשורת החליק מתוך ידו. הוא מוכרח להרים אותו, אבל לא עכשיו, אחר כך. הוא בלע את רוקו. ההכשרה שלו הצילה כעת את חייו. זה והרבה מאוד מזל. "קיימים מספר איומים שאתם עלולים להיתקל בהם במסגרת ההתנסויות שלכם," זכר את קולו של מדריך השטח הקשיש שלהם." קבוצות רבות וכוחות רבים עלולים לנסות ולפגוע בכם למרות הגנתה הכוללת של האוניברסיטה. כל אחד מסיבותיו שלו, כל אחד באופן אחר. אנחנו נשתדל להגן עליכם, אבל לא תמיד נוכל להגיע מייד."

אורו של פנס רחוב אחר הבהב וכבה. פח אשפה מעבר למכונית החונה החל לנוע בעוצמה מצד לצד, כאילו נלכד בתוכו חתול פראי במיוחד. לִיוָואי השתטח. דלת המכונית נקרעה ממקומה בהבזק מסנוור, חצי מן השלדה ניצת בלהבה זועמת, מרסקת אוזניים.

"טילים, רימונים, רובים, מוקשים – כל צורה של אנרגיה מתפרצת שהוכוונה ועוצבה בכדי לפגוע בכם ולהרוג אתכם. מטעני צד, תיילי הַמְעדָה, קרני לייזר. עליכם לדעת להגן על עצמכם, להיות מוכנים, להישאר בחיים בכוחות עצמכם למשך מספיק זמן."

לִיוָואי רץ כשאקדחו הזעיר לפות בין אצבעותיו. מעבר לכתפו הבחין במכשיר התקשורת המפוחם על הכביש. מה היא תחשוב. לִיוָואי זינק בין רחובות צרים וניצל מעברים תת־קרקעיים ופיתולים של גדרות בין בתים. למזלו הוא הכיר היטב את החלק הזה של העיר. קבוצת צעירים שילחה לעברו קריאות וצעקות כשפרץ ביניהם ונדחק במעלה מדרגות ברזל. רגליו הלמו בנקישות מתכתיות עמומות במשטחי המתכת המגולוונת. ידיו גיששו אחר אחיזה. "תברחו", ניסה ללחוש כלפי מטה. קולו גווע ברוח ובנשימות המהירות. קטע קיר מעליו, בקצה מדרגות הברזל, רעד כאילו נלכד ברוח פרצים. לִיוָואי ידע שיש לו רק מספר שניות. הוא זיהה במבט מהיר מוט מעוקם וערמת שקיות זבל. הוא נשם עמוקות, עצם את עיניו וקפץ, שולח את זרועותיו לפנים בכפות ידיים פרושות.

פרץ אור מסנוור האדים את פְּנים עפעפיו. הוא צנח מן המוט היישר על ערמת השקיות. לבֵנים, אש וברזל צללו כמו ברד ססגוני לעבר הרחוב הצר. האם זה לא קרה לו כבר? הוא זכר מערבולת של אבנים ומתכת. זכר נפילה. החלום. הצעירים צעקו וברחו לעבר קצה הרחוב. ליוואי התגלגל בין השקיות הקרועות. הוא נשען על זרועו, קם והמשיך לרוץ. דלת ברזל עבה נפתחה, אדם בעל מבט פראי הביט בו בזעם.

"'מה'תה ע'שה פה?"

"לך!" צעק ליוואי בקול חנוק, "תיכנס חזרה. אתה לא רוצה... להיות כאן." האיש הבחין לפתע במה שנמצא מאחורי ליוואי, על ערמת הזבל. הוא נסוג לאחור וסגר את הדלת בכוח.

ליוואי התקדם בכל כוחו ויצא מקצהו השני של הרחוב הצר. פיגום עשוי מוטות קרס ברעש מאחוריו. הוא דהר חסר אוויר היישר לתוך דרך מרכזית. עוברים ושבים, שלטי רחובות ושצף מכוניות חלפו מול עיניו בקצב מסחרר כשרץ במהירות, צעדיו הולמים במדרכה.

מדריך השטח היה טיפוס יסודי ונקדן והכין אותם היטב. הוא נזכר באופן חסר הֶקשר בגיחוכים של תלמיד בשם קרווין רוֹדִינְגַה וקבוצת המעריצים שלו. למזלו של ליוואי, הוא עצמו טרח להקשיב באותם ימים. "רוצו, שנו עמדות בפתאומיות, עשו את הבלתי־צפוי. אל תישארו במקום אחד למשך יותר מרגע. השלב הבא והמיידי לאחר שחמקתם מן התוקפים שלכם הוא להגיע למקום בטוח. אתם מוכרחים להגיע לאחד מן המקלטים שלנו. מקלטי האוניברסיטה. תזהו אותם כך: מעל הדלת תראו סמל ובו זוג כפות ידיים וספר, הם נמצאים בכל...".

ליוואי פנה בחדוּת לתוך שדרת עצים. השדרה הובילה אל גן קטן. משפחות וזוגות צעירים היו פזורים על הדשא והספסלים. זוג האכיל ילד קטן, משפחה ישבה ברוגע על שמיכה בין סלים וצלחות פלסטיק, זקנה טיילה בנחת עם כלבה, שני חברים הלכו באיטיות והצביעו לעבר מזרקה, מתווכחים ביניהם על נושא בלתי־ידוע. הוא חש כאילו עבר לעולם אחר. אישה שישבה על כיסא בד נמוך הניחה את ידה בעדינות על בטן עגלגלה. דמעה נצנצה בזווית עינו. הם לא יעזו לפגוע בו כאן. מי שזה לא יהיה. הם לא יעזו לסכן את הניסוי באופן כה בוטה מול קהל כה רב. ליוואי האט להליכה. הוא הסדיר את נשימותיו והחליק את האקדח לכיסו. נקודה רועדת הופיעה על גזעו של אחד העצים מימינו. בהבזק חרישי מעלה עשן, נבקע חור עגול ומושלם בקליפת הגזע.

ליוואי החל ללכת באלכסון. הוא האיץ בהדרגה ושינה כיוונים בפתאומיות. עצר ברגע ללא כל הכנה ונע במסלול מתעגל לתוך חורשת העצים. חבל היה להבהיל את האנשים הללו. אם יהיו מעורבים באופן ישיר זה עלול לעלות להם בחייהם. ליוואי למד לחבב את התושבים כאן, היה בהם משהו תמים וישן ובריא. אפילו בפרועים ובמרושעים שבהם. משהו ראשוני מאוד ועמוק מאוד בו־זמנית. הבזקים חרישיים נוספים הקיפו אותו כמו אורות תעתועים. משמאלו נוצרו חרירים מעלי עשן על גבי סלע. רגע לאחר מכן גם על גבי גזע כרות. הרודפים יורים עליו והם מתקרבים. אולי אלו רגעיו האחרונים. הוא חשב עליה, גם בה היה אותו המשהו. היא הייתה עבורו... הוא החניק נשימה מרוסקת כשנזכר במכשיר התקשורת – האם ניתן להוציא מתוכו את המידע, האם אלו שרודפים אחריו כעת יחפשו גם אותה?

ליוואי זיגזג כאחוז תזזית בין העצים הצפופים, צועד במהירות לעבר המקום שבו אורותיה של השדרה נבלעו לחלוטין בצללים. הוא נצמד בגבו לאחד העצים והאזין. ושוב המשיך ורץ מעט ועצר והאזין בשנית. הלמות סוליות, צלצולי מתכת על מתכת וענפים נשברים הוסיפו להדהד מאחוריו. הוא מוכרח לחזור אליה. אבל הם לפחות שלושה וחמושים היטב. ליוואי הצטער שלא ביקש אקדח גדול יותר. למעשה אפילו את האקדח שאחז כעת בכף ידו לקח איתו רק משום שזה היה הנוהל. "נהלים יצילו את חייכם, אך נהלים עשויים להיות גם הסיבה לסיומם המהיר מדי."

אבל מי רודף אחריו? מי רוצה להרוג אותו ולמה? שום תשובה לא עלתה על דעתו. הייתה כמובן יריבות בין מוסדות שהסתיימה לעיתים בחטיפה של מדען חסר מזל וחקירה לא נעימה. היה ריגול תעשייתי ענף ומגוון בעיקר בעזרת מכשירים מתוחכמים. פושעים לפעמים ביקשו ללכוד מדען על־מנת שיעבוד לצידם. אבל אף לא אחד מאלו היה משתמש באמצעים כאלו. אף לא אחד מאלו היה מעז להפר בבוטות כזו את שלמוּת הניסוי. הם לא היו מעזים להתגרות באופן כה מופגן במוסד חזק ומבוסס כמו האוניברסיטה הגבוהה, ובטח לא רק כדי להשיג מדען צעיר, אחד שבסך הכול עומד לסיים את ההתנסות שלו. הוא המשיך להתרחק משכונות המגורים והשדרה. רץ עצר וזיגזג משתמש בגזעים כמחבוא, מזנק קדימה ושוב פותח בריצה. האם איבד אותם?

בקצה המרוחק של הרבעים העתיקים והנטושים יותר, שררה סביבו דממה. תנועת עלים ברוח והמיה שקטה מתערבלת של קולות אדם רחוקים. כשעצם את עיניו, הצליח לשמוע מנועים מן הכביש הבין־עירוני. הוא התרכז והאזין למשך מספר רגעים נוספים ואז הרפה מעט את היד האוחזת באקדח והאט את נשימותיו. נראה שהצליח לברוח, אבל ניסיון התקפה כזה הצריך דיווח. היכן הם מקלטי האוניברסיטה הללו ואיך הוא אמור למצוא אחד מהם. ליוואי מעולם לא ביקר בהם והם מעולם לא הוצגו לו. נאמר לו שיש אחד כאן, בין הרחובות, אבל הוא לא ידע היכן ומכשיר התקשורת נשאר מאחור. הוא אפילו לא ידע היכן הוא נמצא בדיוק. השאלה הוסיפה לנקר במוחו – מי יעז לתקוף חוקר מטעם האוניברסיטה? מי מסוגל... ואז כהרף־עין הובילו מהלך האירועים והידע שלו לתשובה בהירה ומזעזעת. האור שהתעוות, אופיים של כלי הנשק, האופן בו התבצע המרדף...

"מבין כל הסכנות והאויבים שאתם עלולים להיתקל בהם במהלך התנסויותיכם וחייכם בכלל, האויב המסוכן וחסר הרחמים ביותר הוא כת ה־'קֶשֶת'. מדובר במכונת הרג משומנת, אמני הסוואה והונאה שמצטיינים ביכולת לעשות שימוש במקום תמים, חוויה חיובית, או רגש נאצל ולהפנות אותם בציניות כנגד המותקף. הקֶשֶת מתמחים בהיטמעות בציבור גדול ויצירת שלווה מדומה או תסיסה המונית במהלך מרדף שמשרתות את כוונותיהם, כאשר הם סוגרים בהדרגה ומפתיעים ברגע של שקט..."

ליוואי מחה זיעה ממצחו. הדממה והרוגע נראו פתאום עוינים, צופנים איום נסתר. כמובן שזה בלתי־סביר לחלוטין אבל אם מישהו מנסה לסגור עליו כעת המקום היחיד ממנו ניתן לפגוע בו הוא... האוויר לצידו רטט לפתע. ליוואי קפץ לאחור וירה שוב ושוב תוך כדי נפילה. היה לו זמן לחמישה קליעים בלבד. שלושה אבדו בין צמרות העצים. אחד ניתז מגדר לבנים אחד פגע – וזה הספיק. הקֶשֶת נפל כמו צללית מכווצת. רובה צנח מידיו. ליוואי נסוג באיטיות לאחור, בוחן את עצי המחט העבים שסביבו. קולו של המרצה הזקן חזר אליו: "הקשת לעולם לא מתקיפים לבד ותמיד מסיימים את המשימה".

מה שנותר מן הקָשַת פקע בהבזק מסנוור כפול. נכון, הוא נזכר, לא תהיינה הוכחות. הוא קם וחזר לרוץ. הוא כבר כמעט ושכח דברים רבים.

"הקֶשֶת הוא ארגון מסוכן וחסר רחמים. אם אתם המטרה, בסופו של דבר הם יגיעו אליכם. למזלנו הגורמים היחידים שמסוגלים להרשות לעצמם שימוש בשירותיהם הם משפחות המשאבים, האוניברסיטה עצמה ו...' –

האוויר בעבע. גזע התרסק משמאלו ונתז בוער פגע בכוח במרפק זרוע האקדח שלו. ליוואי הידק את שיניו. הוא חש שהוא מאבד את התחושה בידו. האם האוניברסיטה עצמה היא זו שמנסה לפגוע בו? למה? אומנם הייתה הפרה של החוק אבל... הוא חיבק את זרועו המדולדלת בידו השנייה וצלל לתוך סבך השיחים. זיעה זלגה לתוך עיניו. זרועו פעמה בכאב. הוא רץ על שביל עפר, מצידו השני הייתה גדר אבן קישוטית מן הסוג שמוביל לשכונות מגורים. גרוטאות ברזל ואשפה הלמו בכפות רגליו. הוא הביט לאחור. מכשיר חשמלי שהיה מוטל לצד השביל התפרץ בלהבות. רגע לאחר מכן, התפוצצה האדמה לצידו. נשימתו נעשתה חנוקה, כשרץ דרך קוצים בוערים ואבק. איזה סיכוי יש לו מול כת של רוצחים מיומנים? ולמה שהאוניברסיטה...

צופרי ניידות משטרה נשמעו מצדו, מעבר לגדר ומעבר לחורשת עצים דלילה. רחוקים מדי, חסרי משמעות. הוא ראה מולו קווי מתאר של בניינים ואור. אולי יהיו שם די אנשים, אולי אפילו סוכנים של האוניברסיטה. הרודפים שלו יהססו לפעול באזור מואר והומה אדם. הוא רץ מהר יותר. כשהביט לאחור לא היה שם אף אחד. קצב פעימות הלב שלו גבר, פלגי זיעה עיוורו אותו למחצה. קת האקדח כמעט החליקה מאצבעותיו, אך הוא הידק את אחיזתו והוסיף לרוץ.

שביל העפר הסתיים בערמת חול צהוב ושני עמודי בטון. בין שרידי מפולות של בניינים ישנים היו זרועים יתדות מתכת וסלילי תיל חדים, לצד ערמות של פסולת, עפר ואבנים – הוא יהיה מוכרח להאט, למצוא דרך לעבור. ליוואי העביר את האקדח לידו השנייה. האור לגלג עליו אי־שם באופק מעבר להריסות. מבט מהיר לאחור. הוא עדיין לא ראה דבר. זו אינה יכולה להיות האוניברסיטה. גם לו גילו את מעשיו, היו אוספים אותו קודם ומתחקרים אותו ושואלים ובודקים על־פי הנוהל. זו יוזמה פרטית. אבל של מי? הוא מעולם לא התגרה בארגון משאבים כלשהו. מי עוד מסוגל להרשות לעצמו את הקֶשֶת, ולמה הוא?

ליוואי עבר בריצה זהירה את קו הבניינים הראשון, בוחן את האדמה תוך כדי תנועה. הוא עצר בבת־אחת. גדר הרשת הדקה התעקלה וחסמה את דרכו. אורו הבהיר של חצי ירח הרקיד צללים כחולים על־גבי המבנים ההרוסים. ליוואי נשכב על צדו בחצי הגובה של גל פסולת גבוה בין שברי סלעים. ללא הלמות צעדיו על גרגרי החול נותרה רק דממה כבדה חורקת. הוא בחן במבטים מהירים את חורשת העצים ושביל העפר. את קנה האקדח השעין על שרידי קיר לבנים, מכוון לעבר האזור ממנו הגיע. זרועו בערה בכאב. לא נשאר לו מה להפסיד.

"היי!" צעק בקול מחרחר לעבר אפלת הלילה. "מי שלח אתכם?" הוא לא באמת ציפה לתשובה.

רוח לילה צוננת הטיחה ענפים דקים ופרטה על חוטי מתכת בין מצבורי פסולת הבניין. האם הקֶשֶת התייאשו ועזבו? גדר הרשת חסמה את הדרך שלו אל הכביש. ערמות האבן והמתכת חסמו את כל השאר. רגעים חלפו. איש לא הופיע בין עמודי הבטון. יללת חיה צרמה במרחק ונמוגה. יד האקדח של ליוואי החלה להתעייף. האם ייתכן שהוא באמת הצליח לברוח הפעם? נראה שכן. הוא חש על סִפָּהּ של אפיסת כוחות מוחלטת. לאחר דקות דוממות נוספות, מתח את שריריו ושיפר את תנוחתו. פתאום רעדה האבן שמימינו. ליוואי התגלגל במהירות במורד הערימה. הבזק מרסק החטיא אותו, אך הוא נפצע בזרועותיו וברגליו. תנופתו נעצרה באחת בתוך תעלה רדודה. חודי תיל קרעו לגזרים את חליפתו. ענני אבק אבן ומלט מילאו את שדה הראייה שלו.

האם יוכל לרוץ ולשבור את הגדר הדקה בעזרת משקלו? גם בשיא כוחו היה זה ניסיון נואש. עם זרוע שבורה ומתוך התעלה זה בלתי־אפשרי בוודאות. תפקידו הצריך ויתור מסוים על הכוח, מחיר החיים בתחום הניסוי. ליוואי הוסיף להביט סביבו. נראה היה לו שהוא מבחין בצלליות חומקות במעלה ערימות האבן, הולכות וסוגרות עליו. הנשימה הסבה לו כאב והוא החל לחשוש שאחת מצלעותיו נשברה. אין מוצא. ליבו פעם במהירות. ואולי יש דרך אחת, הרהר לעצמו ליוואי, אולי בכדי לנצח הוא מוכרח להפסיד.

ליוואי עצם את עיניו הוא חיכה דומם ושפוף, נשען על המרפק השלם שלו כשאקדחו מוכן בידו. עיניו היו מצומצמות לחרכים צרים ושריריו דרוכים. גושי עפר משמאלו רעדו וקיפצו. הוא חיכה. הרעד גבר. הוא צריך להירגע, מוכרח להירגע עכשיו. בכוח רצון בלבד, האט את נשימותיו ונשען על כפות ידיו הפצועות. עוד רגע... בבת־אחת הדף את עצמו לאחור. נראה שלא מספיק מהר. הבזק צהוב לוהט צרב את אישוניו. הוא נזרק במורד התעלה. דם זולג מאפו. זרועותיו פשוטות. אקדחו אחוז ברפיון בידו, ראשו נשמט לאחור. לאט מדי.