“תחושת נקם בוערת ומתחוללת בתוכי ועליי להשביעה”.
מן המקום האפל ביותר בלב מבעבע צורך עז בנקמה, והיא הופכת לכוח מניע ומציתה להבה שכמעט כבתה.
אווה חוותה ילדות רוויה במשברים, והזיכרונות אינם מרפים ממנה. כעת, כאישה צעירה ונחושה, היא יוצאת למסע לגילוי האמת, שבו חוסר צדק, אהבה מסחררת וסודות מסוכנים מתנגשים זה בזה. כשהיא מתאהבת בשון מיטלטל עולמה, אולם הסערה המתקרבת מעמידה את אהבתה במבחן.
זהו מותחן סוחף ודרמטי שנע בין אהבה לצדק, בין נאמנות לחשד ובין עבר אפל לעתיד מלא תקווה.
אופיר לוי כתבה את נקמה שקטה בגיל שש־עשרה בלבד. כעת, כשהיא בת עשרים ושתיים, היא מוציאה אותו לאור בגרסה מחודשת, בוגרת ומסעירה, שתותיר אתכם חסרי נשימה.
אווה
בית חולים.
רק המחשבה על המקום הזה עושה לי צמרמורת. קירות לבנים, מסדרונות עמוסים, ריח של חומר חיטוי שמתערבב בריח של דאגה. אף פעם לא אהבתי להיות כאן, אף פעם לא רציתי להיות כאן, אבל הינה אני – מתיישבת בחדר ההמתנה, סופרת את הדקות.
לא, אני לא באמת “נאלצת” להיות פה. אני בחרתי בזה, בחרתי בטיפול הזה, ואני יודעת שאין דרך אחרת. אבל זה לא משנה את העובדה שהלב שלי דופק חזק, שהידיים שלי רועדות קצת ושאני הכי רוצה להיות במקום אחר.
אבל אולי כדאי שנתחיל מההתחלה.
הייתה פעם משפחה. משפחה רגילה לכאורה – אבא, אימא וילדה קטנה. הם לא היו עשירים, אבל היה להם מספיק. הם חיו כמו כולם, או לפחות ניסו.
אבל לילה אחד הכול השתנה.
הילדה אהבה לצייר. אהבה צבעים, אהבה ליצור, אהבה לחלום. היא הייתה ילדה מלאת דמיון, שכל דבר קטן בעולם היה מעורר בה השראה. אבל באותו הערב, במקום להחזיק עיפרון צבעוני בידיים, היא החזיקה גפרור.
אף אחד לא יודע איך בדיוק זה קרה. אולי היא רק רצתה לבדוק משהו. אולי סתם שיחקה. אבל כשהלהבה הקטנה התלקחה, היא לא הספיקה לכבות אותה בזמן.
האש אחזה בשולחן, בווילון, התפשטה מהר מדי.
והיא הייתה שם.
היא לא זכרה הכול. רק את הצריבה בעור, את החום הבלתי-נסבל, את הצעקות של ההורים שלה. את הדקות שנמשכו כנצח, את הכאב שהשתלט על כל גופה.
ואז – שקט.
כשהתעוררה, כבר הייתה בבית החולים.
***
דון ישב בסלון, ידיו אוחזות בראשו.
“אני לא יודע מה לעשות, נטלי,” אמר בקול חלול, “זה רק הולך ונעשה קשה יותר. למה זה קרה דווקא לנו?”
“דון, אל תאשים אותה,” אמרה נטלי בשקט, כמעט מתחננת, “היא לא אשמה במה שקרה.”
“לא אשמה?!” הוא הרים את קולו לרגע ואז נאנח, משפשף את פניו. “את יודעת איך החיים שלה ייראו עכשיו? איך אנשים יתייחסו אליה? איך היא בעצמה תחיה עם זה?”
“היא עדיין הילדה שלנו,” נטלי לחשה, “והיא צריכה אותנו.”
“אני רק רוצה שהיא תחזור להיות כמו שהייתה.”
“זה לא אפשרי,” היא אמרה בכאב.
מה שהם לא ידעו הוא שהילדה שלהם לא ישנה.
היא התעוררה מחלום רע, ניסתה לשנות תנוחה, אבל הכאב בגופה לא אִפשר לה.
ואז היא שמעה אותם.
היא לא רצתה להקשיב, אבל לא הצליחה שלא.
“אני רק רוצה שהיא תחזור להיות כמו שהייתה.”
המשפט הדהד בתוכה כמו רעידת אדמה. כאב לה, אבל זה לא היה הכאב שבער בעורה. זה היה משהו עמוק יותר.
הם רצו מישהי אחרת.
מישהי שהיא כבר לא יכלה להיות.
היא לא רצתה לחשוב. היא לא רצתה להרגיש. המילים של אבא הדהדו שוב ושוב בראשה. “אני רק רוצה שהיא תחזור להיות כמו שהייתה.”
אבל היא לא יכולה.
היא לעולם לא תחזור להיות כמו שהייתה.
היא חזרה לחדר, אבל במקום להיכנס למיטה, רגליה נשאו אותה לכיוון חדר ההורים.
היא ידעה איפה אימא מחזיקה את התרופות שלה.
המגירה נפתחה בקלות. היד שלה שלפה קופסה קטנה, האצבעות רעדו כשהיא שברה את האטימה.
בלי לחשוב פעמיים, היא הכניסה חופן כדורים לפה.
מר. מר כל כך.
היא בלעה, ובתוך זמן קצר הרגישה את הכבדות משתלטת עליה.
היא הספיקה להרגיש רק כמה רגעים של סחרחורת, ואז...
חושך.
***
דון פקח עיניים בבת אחת. “שמעת את זה?”
נטלי ישבה זקופה לידו. משהו היה לא בסדר. שניהם קפאו לשנייה, ואז צעדו בזהירות לכיוון הצליל.
כשהגיעו לפתח החדר הם ראו אותה שכובה חסרת תנועה ליד המיטה.
“אווה!”
נטלי מיהרה אליה, צנחה על ברכיה וכרכה את זרועותיה סביב הגוף הקטן והדומם.
“אימא פה, חמודה שלי, אני כאן... את תהיי בסדר...” לחשה לה, קולה רועד, “תחייג למוקד החירום!”
אבל דון רק עמד שם קפוא והביט בבת שלו; בסנטר הרפוי, בנשימות הכבדות, האיטיות מדי.
“תחייג!” נטלי צרחה, כמעט נשברת.
אנחת כאב חרישית נפלטה מגרונו של דון כשהבין פתאום את גודל האסון. ידיו רעדו כשהוא הקליד את המספר.
הוא דיבר מהר, אולי מהר מדי, ובינתיים נטלי לחשה לבתה שוב ושוב, כאילו מנסה להשאיר אותה כאן, “אווה, תשמעי אותי, תישארי איתי, אני כאן. אל תעזבי אותי. איפה הם? למה זה לוקח כל כך הרבה זמן?!”
ואז, סוף־סוף, נשמעו הסירנות. הצוות הרפואי התפרץ פנימה, לקח את אווה מידיהם והעלה אותה לאמבולנס.
“מצטערים, אין מקום בפנים.”
נטלי לא קיבלה את זה.
“אני לא עוזבת אותה לבד! היא מפחדת! היא צריכה אותי!” היא לא חיכתה לאישור, נדחקה פנימה והתיישבה ליד בתה, אוחזת בידה בחוזקה.
“דון, סע אחרינו. ניפגש בבית החולים.”
האמבולנס זינק קדימה.
נטלי ישבה מכווצת ליד אווה, מלטפת את מצחה. “את תהיי בסדר, מתוקה שלי. אני כאן.”
הדרך נראתה אין־סופית, אולם בסופה נעצר האמבולנס והדלתות נפתחו במהירות. האלונקה נשלפה החוצה והצוות הרפואי דחף אותה במסדרונות.
נטלי רצה אחריהם, אולם כשהגיעה לדלתות חדר הניתוח עצרו אותה, “מצטערים, מכאן את לא יכולה להמשיך.”
“אני אימא שלה! היא צריכה אותי!”
“זה הנוהל, גברת.”
הדלתות נסגרו בפניה, והיא צנחה על הרצפה ופרצה בבכי בלתי נשלט.
דון הגיע בריצה, כרע לידה ועטף אותה בזרועותיו, אבל היא המשיכה ללחוש, כמו מתוך תפילה שבורה, “היא תהיה בסדר... היא חייבת להיות בסדר... אם יקרה לה משהו... אני לא אוכל לחיות.”
השעות זחלו בקצב מורט עצבים, וכשהרופא יצא מחדר הניתוח הם נעמדו יחד בלי נשימה.
“מה שלום הבת שלי?” נטלי שאלה, כמעט בלי קול.
הרופא נשף לאט. “היא לקחה כמות גדולה של כדורים. ביצענו שטיפת קיבה. כרגע מצבה יציב, אבל היא צריכה להישאר להשגחה.”
רגליה כמעט כשלו, אבל דון אחז בה ומנע את נפילתה. הם מיהרו לחדר שבו היא שכבה וראו אותה שם; קטנה, שקטה, מחוברת לצינורות, אבל ליבה פעם.
נטלי הניחה יד רועדת על חזהּ והרגישה את הקצב הרגוע. “ליבה פועם,” לחשה, “היא בסדר.”
דון נאנח והניח יד על כתפה, “היא חזקה. היא לא תוותר כל כך מהר.”
הם התיישבו ליד המיטה, מחכים. נטלי הניחה בעדינות את ידה על מצחה של בתה, ואז, בקול שבקושי נשמע, לחשה, “את הלב שלי. בלעדייך גם הלב שלי היה מפסיק לפעום.”
***
יומיים חלפו באיטיות מתסכלת. נטלי ודון לא זזו מאווה אפילו לרגע. הם נשארו לצידה ביום ובלילה, קשובים לכל נשימה כבדה שנפלטה מפיה ולכל תנועה קלושה של ידיה.
“למה היא לא מתעוררת?” לחשה נטלי, קולה חלש ומיוסר, “כבר יומיים... זה תקין?”
דון הניח יד על כתפה בעדינות. “הרופא אמר שזה יכול לקחת זמן. אל תדאגי לשווא.”
“לא לדאוג?” עיניה התרוצצו בין פניה החיוורות של בתה לבין פניו של בעלה, “איך אתה לא מאבד את העשתונות? איך אתה לא מבועת?”
“את חושבת שאני לא מפחד?” ענה דון, “זה הדבר הכי קשה שעברנו. אבל אני מנסה להישאר רציונלי. אנחנו יודעים שהיא עברה את החלק המסוכן. עכשיו רק צריך לחכות.”
ואז, פתאום, זה קרה.
יד קטנה נעה על הסדין.
“אווה?” דמעות הציפו את עיניה של נטלי. היא כמעט לא הצליחה להוציא קול. “דון, רוץ לקרוא לרופא!”
דון מיהר לצאת מהחדר, אבל נטלי לא יכלה להסיר את מבטה מבתה. עפעפיה רטטו לרגע, ואז, לאט־לאט, היא פקחה את עיניה.
כחול.
העיניים שלה – אותן עיניים שתמיד זהרו – היו פקוחות שוב.
דמעות שטפו את פניה של נטלי, ואווה ניסתה להרים את ידה, נוגעת בעדינות בלחיה של נטלי, כאילו מנסה למחוק את הדמעות.
נטלי צחקה צחוק שבור, תפסה את כף ידה ולחצה עליה חזק. “אני כאן, מתוקה שלי. אני כאן.”
הרופא נכנס, לקח פנס קטן, בדק את עיניה ורשם משהו במחברתו. לבסוף הנהן. “היא יציבה. אני ממליץ להשאיר אותה להשגחה לכמה ימים. וגם...” הוא התמהמה לרגע, “אני מציע שתדברו עם פסיכולוג. זה יכול לעזור לה.”
דון ונטלי הנהנו, אסירי תודה.
הרופא יצא, אבל נטלי לא יכלה להתאפק יותר. היא התכופפה, הביטה עמוק לתוך עיניה של בתה, ולחשה, “אווה, מתוקה שלי, למה עשית את זה?”
אווה הביטה בה, ואז באביה, ואז שוב בה. גרונה זע כאילו היא רוצה לומר משהו, אבל היא רק פתחה את פיה וסגרה אותו מייד.
“את יכולה לספר לנו,” לחשה נטלי, לוחצת שוב את ידה, “אנחנו כאן. לא נכעס עלייך.”
היא בלעה רוק. ואז, בקול חלש ושבור, אמרה, “שמעתי אתכם מדברים באותו לילה... שמעתי מה אבא אמר... והבנתי שאתם מאוכזבים ממני, שהייתם מעדיפים שאני לא אהיה כאן.”
נטלי עצמה עיניים, נאבקת בדמעות המאיימות להציף אותה שוב. היא לקחה נשימה עמוקה ולחשה, “אווה... אוי, מתוקה שלי. איך יכולת לחשוב דבר כזה?” היא הניחה את שתי ידיה על פניה של בתה, מלטפת אותן כאילו היא שוב תינוקת קטנה, “אנחנו אוהבים אותך. אהבה שאי-אפשר לתאר בכלל. אהבה שאי-אפשר לכבות. את לא מאכזבת אותנו. להפך – את מאירה אותנו, את מלמדת אותנו להיות טובים יותר. פשוט... פחדנו. גם הורים פוחדים לפעמים.”
היא עצרה לרגע, מנסה לנסח את המילים הנכונות.
“אם גרמנו לך לחשוב אחרת – טעינו. ואנחנו נתקן את זה. מעכשיו הכול יהיה אחרת.” היא חיבקה אותה בזהירות, לוחשת לה שוב ושוב, “את שלי. תמיד תהיי שלי.”
אתר ביבוקס הוקם מתוך אהבה גדולה לספרים, ומתוך מטרה להנגיש לקוראים חוויית רכישה וקריאה איכותית, נוחה ומהירה – בכל מקום ובכל זמן.
אנו מציעים מגוון עשיר של ספרים, הן במהדורות דיגיטליות לקריאה ישירות דרך האפליקציה שלנו, והן במהדורות מודפסות הנשלחות עד לפתח הבית. בין אם אתם מעדיפים לדפדף בעמודים או להחליק על מסך – אצלנו תמצאו את הדרך שמתאימה לכם לקרוא.
המבחר שלנו כולל רבי מכר, קלאסיקות, ספרי עיון, ילדים ונוער, ספרות מקור, ספרות מתורגמת ועוד – כולם במחירים משתלמים ובשירות מוקפד.
