בן אדם, שולח אני אותך

"התנ''ך מפגיש אותנו עם הנביאים ועם נבואותיהם, אך מה אנו יודעים על האופן שבו כל נביא ונביא ראה את עצמו ואת שליחותו? האם אנו מכירים את עולמם הפנימי של הנביאים, ומה אנו יכולים ללמוד דרך סיפוריהם? האם אפשר בקריאה מעמיקה של הטקסט להתקרב לעולם הפנימי הזה, לפעמים דרך סיפור ברור ומפורט ולפעמים דרך רמז?"

בספר "בן אדם, שולח אני אותך", מבקשת המחברת לענות על שאלות אלה באמצעות קריאה קשובה ואוהבת של הטקסט התנ"כי. הספר מיועד לציבור הרחב של אוהבי ואוהבות המקרא - תכניו מעוגנים במחקר המקרא, פרי שנים רבות של לימוד, אהבה והעמקה בטקסט התנ"כי, דרך משמעות המילים, הבנה של השפעת ההקשר הרחב שבו פעל הנביא והשוואה עם טקסטים אחרים מהמקרא; אך שפתו אינה בסגנון מחקרי־אקדמי.

"חוכמתה, מקוריותה וטוב טעמה של אסתר אדלסבורג באים לידי ביטוי בספרה "מסע עם נביאים ועם שליחותם"; מסע ספרותי ורעיוני בעקבות שליחותם הנבואית של משה ומרים, שמואל ונתן, אליהו ואלישע, עמוס ויחזקאל.

הספר נשען על ידיעותיה הרחבות של המחברת בספרות חז"ל, בפרשנות ימי הביניים ובמחקר המודרני. אולם, ידע זה אינו מכביד על הספר, אדרבא, הספר כתוב בשפה קולחת המושכת את הלב. אני ממליץ מאוד על ספר זה לכל שוחרי המקרא."

פרופ' י.קנוהל

האוניברסיטה העברית ומכון הרטמן

אסתר אדלסבורג עוסקת עשרות שנים בחקר המקרא ובהוראתו, והיא בעלת תואר שני במקרא. במסגרת עיסוקה היא מתווכת את דברי הנביאים לציבור הרחב שמבקש להכיר את המקורות הקדומים שלנו.

אסתר עוסקת במקרא כמושא למחקר, אך לא פחות מכך – כספר שהנחיותיו הרוחניות והמוסריות פונות אלינו ותובעות מאיתנו להחליט החלטות ולחיות לפיהן.

אסתר אדלסבורג, ילידת צרפת וניצולת שואה, עלתה לישראל בשנת 1967. בעשרות השנים האחרונות היא מהחברות הוותיקות והמעורבות בקהילת "כל הנשמה", קהילה רפורמית ירושלמית.

קהילת כל הנשמה, קהילה רפורמית ירושלמית הפועלת כבר 40 שנה ויוצרת מרחב של תפילה, תמיכה והתחדשות יהודית דרך לימוד ותיקון עולם, טקסי מעגל החיים ומעגל השנה, פתוחה לכל אדם ומשלבת מסורות שונות בתוך רוח יהודית רפורמית ישראלית.

התנ''ך מפגיש אותנו עם הנביאים ועם נבואותיהם, אך מה אנו יודעים על איך כל נביא ונביא ראה את עצמו ואת שליחותו? האם אנו מכירים את עולמם הפנימי של הנביאים ומה אנו יכולים ללמוד מסיפוריהם? יש נביאים כמו ירמיהו שרגשותיהם חשופים יותר לקורא ויש ביניהם שנכיר אותם רק ממעשיהם.

האם אפשר בקריאה מעמיקה של הטקסט להתקרב לעולם הפנימי הזה, לפעמים דרך סיפור ברור ומפורט ולפעמים דרך רמז?

מתוך השאלות הללו וחיפוש אחר תשובות להן, נכתב הספר הזה. הוא אינו כתוב בסגנון מחקרי־אקדמי, אלא מיועד לציבור הרחב של אוהבי ואוהבות מקרא. עם זאת, תכניו מעוגנים במחקר המקרא, פרי שנים רבות של לימוד, אהבה והעמקה בטקסט התנ"כי, דרך משמעות המילים, הבנה של השפעת ההקשר הרחב שבו פעל הנביא והשוואה עם טקסטים אחרים מהמקרא. מדי פעם ציטטתי מדרשים או מפרשי התנ''ך מימי הביניים, אך עיקר המטרה היה לשאוב מהטקסט עצמו את כל מה שהוא ייתן לי למצוא בו, ולהזמין את הקורא לחזור אל הטקסט המקראי ולגלות אותו מחדש.

התייחסתי ל"נביאים" כשם כללי, אך אתייחס גם לפחות לשתי נביאות – מרים וחולדה – שעליהן מסופר יותר באריכות ושגם להן היה תפקיד משמעותי בהיסטוריית עם ישראל.

זה שנים מספר אני מעבירה שיעורי תנ''ך בבית המדרש של קהילת "כל הנשמה" בירושלים, לרוב על ספרי נביאים. אחד הקורסים האחרונים עסק בסיפורי הקדשתם ושליחותם של הנביאים, ומכאן גם רצוני למסור קצת מזה בספר הפונה לקהל אוהב תנ''ך ומחפש בו דרך חיים.

נתחיל את המסע עם דמותו של משה, אבי הנביאים, ונמשיך בהצגת נביאים אחדים, מהנביאים הראשונים ועד המאה ה־6 לפסה''נ. נלמד כיצד, על פי הסיפור, הם הגשימו את שליחותם, מה היו יחסיהם עם האל ועם הסביבה, כיצד הגיבו לתגובות הקהל שלהם ומהם המסרים שהשאירו לנו.

משה כאב טיפוס של הנביאים

הרבה מאוד כבר נכתב על משה, האיש, המנהיג, המתווך בין האל והעם, ולפיכך אתייחס רק למה שקשור לנושא שהגדרתי, מה שעולה מהטקסט המקראי עצמו. מדי פעם אצטט אחד המדרשים הרבים והעמוקים השופכים אור על דמותו של משה, אבל עיקר הלימוד יתרכז בפשט הסיפור ובכל מה שניתן ללמוד ממנו.

ראשית, מה משמעות המילה "נביא"? האם הנביא הוא מי שחוזה מראש את העתיד, כפי שרבים משערים? במזרח הקדום משמעות המילה nabu הייתה "מודיע" (את דבר האל), או "קרא, קרוא".

ספר דברים (יח, טו-יח) מגדיר מיהו נביא ומה יהיה תפקידו אחרי מות משה:

"(טו) נָבִיא מִקִּרְבְּךָ מֵאַחֶיךָ כָּמֹנִי יָקִים לְךָ יְהוה אֱלֹהֶיךָ אֵלָיו תִּשְׁמָעוּן: (טז) כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ מֵעִם יְהוה אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב בְּיוֹם הַקָּהָל לֵאמֹר לֹא אֹסֵף לִשְׁמֹעַ אֶת קוֹל יְהוה אֱלֹהָי וְאֶת הָאֵשׁ הַגְּדֹלָה הַזֹּאת לֹא אֶרְאֶה עוֹד וְלֹא אָמוּת: (יז) וַיֹּאמֶר יְהוה אֵלָי הֵיטִיבוּ אֲשֶׁר דִּבֵּרוּ: (יח) נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ וְנָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיו וְדִבֶּר אֲלֵיהֶם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּנּוּ".

"נָבִיא אָקִים לָהֶם מִקֶּרֶב אֲחֵיהֶם כָּמוֹךָ". בקריאה ראשונה, "כמוך", משמע אחד מהעם, כמשה, אך אפשר גם לפרש: נביא הדומה לך, משה, שיש לו תכונות דומות לאלו של משה על פי פירוש הרשב''ם (רבנו שמואל בן ר' מאיר, מאה 12, נכדו של רש''י פרשן הפשט): "ומה שכתוב ולא קם נביא עוד בישראל כמשה הרי פירושו כמו שמפרש אשר ידעו 'פנים אל פנים', אבל להאמין להקב"ה יהא כמותו ולדבר אמת מאתו ולא כנביא הנותן לישראל אות ומופת לעבוד עבודה זרה".

בימינו ניתן להבין את אזהרת הפרשן הנוגעת לעבודה זרה בצורה רחבה יותר, לא רק בתחום האמונה, עבודת הפסילים, אלא כל מה שאנו מעריצים יתר על המידה (כסף, כוח, עצמנו ועוד). "אשר ידעו פנים אל פנים" מתייחס למה שנאמר על משה בסיום ספר דברים: "וְלֹא־קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ יְהוה פָּנִים אֶל־פָּנִים" (דברים לד, י). הפסוק מדבר על האינטימיות הייחודית של משה עם האל (נחזור לנושא זה בהמשך). האל הוא "המקים", הוא בוחר במי שיהיה נביאו, שליחו, ודברי הנביא הם הדברים שהאל שם בפיו. אצל כמה נביאים מאוחרים יותר כירמיהו ויחזקאל, המשפט "ונתתי דברי בפיו" מלווה באקט סמלי. בהקדשת ירמיהו נאמר: "וַיִּשְׁלַח יְהוה אֶת־יָדוֹ וַיַּגַּע עַל־פִּי וַיֹּאמֶר יְהוה אֵלַי הִנֵּה נָתַתִּי דְבָרַי בְּפִיךָ" (ירמיהו א, ט); ובספר יחזקאל הסמל הופך לעוד יותר קונקרטי: אכילה (בחזון) של מגילה שעליה כתוב תוכן הנבואה שעל הנביא למסור לקהלו: "וָאֶרְאֶה וְהִנֵּה־יָד שְׁלוּחָה אֵלָי וְהִנֵּה־בוֹ מְגִלַּת־סֵפֶר: וַיִּפְרֹשׂ אוֹתָהּ לְפָנַי וְהִיא כְתוּבָה פָּנִים וְאָחוֹר וְכָתוּב אֵלֶיהָ קִנִים וָהֶגֶה וָהִי: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן־אָדָם אֵת אֲשֶׁר־תִּמְצָא אֱכוֹל אֱכוֹל אֶת־הַמְּגִלָּה הַזֹּאת וְלֵךְ דַּבֵּר אֶל־בֵּית יִשְׂרָאֵל" (יחזקאל ב, ט-ג, א). בחזונו, הנביא אוכל את המגילה שתוכנה דברי פורענות, אך ברגע שהוא אוכל אותה, הדברים הקשים הללו הופכים למתוקים: "וָאֹכְלָה וַתְּהִי בְּפִי כִּדְבַשׁ לְמָתוֹק" (ג, ג). הנביא מוסר את דבר ה', אך מדויק יותר לומר שהוא מוסר את מה שהוא מבין על פי הרוח שבו, אופיו והקשרו, מה שנראה לו כרצון ה'. על פי דברי ב. סומר, הנביא עושה אינטרפרטציה של דבר ה', "מתרגם/מפרש" את דבר ה' עבור עמו.

תהלים קו, כא-כג, מוסיף אלמנט חדש בתיאור תפקיד הנביא על פי דוגמת משה: לעמוד בפרץ בפני ה' עבור העם: "(כא) שָׁכְחוּ אֵל מוֹשִׁיעָם עֹשֶׂה גְדֹלוֹת בְּמִצְרָיִם: (כב) נִפְלָאוֹת בְּאֶרֶץ חָם נוֹרָאוֹת עַל יַם סוּף: (כג) וַיֹּאמֶר לְהַשְׁמִידָם לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ עָמַד בַּפֶּרֶץ לְפָנָיו לְהָשִׁיב חֲמָתוֹ מֵהַשְׁחִית".

נושא זה יודגש גם הוא בספרי ירמיהו ויחזקאל: ירמיהו, פרק ה: "(א) שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ", או יחזקאל, כב: "(כט) עַם הָאָרֶץ עָשְׁקוּ עֹשֶׁק וְגָזְלוּ גָּזֵל וְעָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנוּ וְאֶת הַגֵּר עָשְׁקוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט: (ל) וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי" או גם הנביא האנונימי שקוראים לו במחקר ישעיהו השלישי, פרק נט: "(טז) וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ וְצִדְקָתוֹ הִיא סְמָכָתְהוּ".

על פי פסוקים אלה, האל מחפש מישהו שיהיה "איש" עושה משפט, מבקש רחמים עבור העם, מונע מהאל להשמיד את העם החוטא ומראה לעם את הדרך הישרה. יש כאן שותפות בין האל והאדם – האל כביכול זקוק לפועלו ולתפילתו של האדם. הדימוי "עומד בפרץ" הוא של מישהו המונע בגופו מהחומה ליפול.

האם יש אנשים שקווי האופי שלהם או מעשיהם מכינים אותם להיות נביאים?

סיפור הקדשת משה האיש לתפקידו מסופר בפרשת הסנה (שמות ג-ד), אך עוד קודם לכן, פרקים א-ב מוקדשים למצבם של העברים במצרים, הולדת משה, הצלתו על ידי המיילדות, אחותו ובת פרעה, הריגת המצרי, הצלת בנות יתרו ונישואיו. כל אלה הם סוג של הכנה לבחירה בו.

בסיפורי עם רבים, מתרבויות שונות, סיפור הולדת גיבור מתואר כסיפור ניסי. לא כן היה עבור משה, אך כמה מהמוטיבים של סיפורים אלה נמצאים בכל זאת ברקע עיצוב הסיפור המקראי, כגון מוטיב הולדת ילד בתנאים שלא מייעדים אותו מראש לגדולה, או ילד אסופי שננטש ואומץ ועוד. שני סיפורים מהמזרח הקדום עוררו עניין מיוחד בקרבתם לסיפור הולדת משה: אגדת הולדת סרגון מלך אכד (מאה 23 לפסה"נ) והמיתוס של הולדת האל המצרי הורוס (הגרסה השלמה של הסיפור הגיעה דרך ההיסטוריון היווני פלוטארק מהמאה א לספירה, אך קטעים ושרידים של הסיפור מופיעים החל מהאלף ה־3 לפסה"נ). סרגון היה בנה של כוהנת האלה אשתר, שנאסר עליה להרות וללדת. כיוון שבכל זאת הרתה, היא ילדה את התינוק בסתר, הניחה אותו בתיבת גומא והשליכה אותו לימי הנהר פרת. שואב המים גילה את התיבה, לקח את התינוק וגידל אותו. כשגדל עבד הילד כגנן, האלה אשתר אהבה אותו, ובמרוצת השנים הוא נהיה מלך אכד.

ברור שישנם הבדלים בין סיפור משה לבין האגדה על סרגון, החל בזה שאין בסיפור משה אלים אלא בני אדם, אך נקודות הדמיון נמצאות בתנאי הלידה, בהסתרת הילד בתיבה על מי הנהר ובסוף בעלייתו לגדולה.

הסיפור על הולדת הורוס הוא סיפור מהמיתולוגיה המצרית, על מאבק בין האלים אוסיריס וסת. האל סת הורג את אחיו אוסיריס בגלל מאבק על הירושה. איסיס, שהייתה אחותו וגם אשתו של אוסיריס מצליחה להחיותו ולהרות ממנו. בפחדה מסת היא יולדת את בנה הורוס ומסתירה אותו בצמחיית הדלתא של נהר הנילוס, שם, בעזרת אחותה, היא מיניקה אותו ומגדלת אותו למרות כל הסכנות. כאשר הורוס גדל הוא ממשיך להילחם את מלחמת אביו נגד סת ויורש את מלכותו.

גם כאן עיקר הדמיון לסיפור המקראי הוא בהסתרת הילד בביצות הדלתא בגלל הסכנה, והדאגה של אימו ושל דודתו להיניק אותו בסתר ולגדל אותו.

מוטיבים נוספים משני הסיפורים האלה נמצאים בסיפור הולדת משה: הצורך להסתיר את הילד ממנהיג אכזרי, במקרה זה – פרעה; תפקיד האם כמינקת והאחות כמשגיחה על הילד; האימוץ (בסיפור סרגון), ולבסוף תפקידו של הילד כמנהיג.

בין המוטיבים של סיפור לידת משה בולטת נוכחותן של נשים המצילות את חיי הגיבור. מוטיב זה אכן חזק בפרקים הראשונים של סיפור משה: לא רק אימו, יוכבד, מרים אחותו ובת פרעה הן נשים עצמאיות שמסתכנות ביוזמתן, אלא גם המיילדות העבריות/מצריות.

מקובל לראות בסיפור הריגת המצרי המכה איש עברי (שמות ב, יא-יד) ובהצלת בנות יתרו שני סיפורים המגלים את אופיו של משה כלוחם צדק עבור בני עמו ובין בני עמו הרבים ביניהם, ובאופן רחב יותר כנגד כל עוול, גם אם נעשה למי שאינו מבני ישראל.

משה גדל בבית פרעה, נקודה חשובה לגבי ההמשך. הוא קיבל חינוך דומה לחינוך אצילי מצרים, אך לא התכחש למוצאו, וזו נקודה חשובה לגבי תפקידו לעתיד, כאשר יהיה לו צורך להתמודד עם פרעה בגובה עיניים. משה גם יודע שהוא בא ממקום אחר, שיש לו שורשים אחרים, ולכן הוא יורד לראות את אחיו: "(יא) וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ עִבְרִי מֵאֶחָיו: (יב) וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב, יא-יב).

תכונות אופי של משה מתגלות: הוא מסוגל לראות, לשים לב לסבל של אחרים, הוא מגיב במהירות אולי מתוך פזיזות של צעירים, לאי־צדק שנעשה. אך יש נקודה נוספת שראויה לציון: "וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ" (ב, יב). על פי הפשט, המשמעות היא שאין אף אחד שיראה אותו, אבל פירוש אפשרי נוסף מתקשר לשימוש במילה "איש", כפי שראינו אצל ירמיהו ויחזקאל: אין איש משמע אין בסביבה מי שמסוגל לעשות צדק ולהתערב, ולכן משה עושה את המעשה.

המשך הסיפור לא מסתיר את פחדו של משה מנקמת המצרים והוא בורח למדין. הצלת בנות יתרו במדין מרחיבה את מעגל הפעולה של משה (ב, טז-כב), משה אינו מציל רק את אלה שהם אחיו, בני עמו, אלא את בנות יתרו כהן מדין. הוא רגיש לסבלם של חלשים ממוצא אחר, כפי שבימינו התחייב א.י. השל לצד מרטין לותר קינג עבור זכויות שוות לשחורים באמריקה.

כל אלה הם הכנה לתפקידו בהמשך. משה אינו הנביא היחיד שאנו לומדים על "הכנתו" לתפקיד, גם את שמואל אנו פוגשים בנעוריו בבית המקדש בשילה, אך הפרטים על מעשיו שם מעטים. נאמר רק: "ויגדל הנער שמואל עם ה'", וגם: "(יט) וַיִּגְדַּל שְׁמוּאֵל וַיהוה הָיָה עִמּוֹ וְלֹא הִפִּיל מִכָּל דְּבָרָיו אָרְצָה: (כ) וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַיהוה" (שמואל א, ג, יט-כ).