ספסל שקט

"תרגולת בסיסית ואנחנו בפנים. נעמדים שנינו במקום, קפואים למראה הזוועה שנגלית בעיגולי היראורים. לא עוד פיצוצים, לא עוד רעש ירי ופגזי טנק אלא רק ריח הדם המתכתי שנדחק בכוח לאף…

המוות. הכישלון. הבושה. האשמה. כיצד אפשרנו לדבר להתרחש…"

פעילות אחת, לילה אחד, חדר אחד, ותאריך אחד שחדרו בעורמה לחייו הפרטיים של ג'ון, לוחם קומנדו אמריקאי לשעבר, ושל אשתו בילי, צלמת מוערכת במנהטן. בין היתקלות צבאית אחת לאחרת, לצד תופעות לוואי הרסניות וכמיהה למרחב בטוח – מסֵכת הפוסט-טראומה מתהדקת, התקשורת מתפספסת, ומכאן הדרך להחלטה הרת גורל מתקצרת.

באנלוגיה למלחמת "חרבות ברזל" יונתן נוגע בבטן הרכה של כולנו. הוא מאפשר חיבור והזדהות ללוחם הנמצא בשדה הקרב, ובמקביל גם אפשרות לראות את הדברים מנקודת מבטם של הדואגים מהבית, ואת ההשפעות על מערכות היחסים שלהם. סיפור שנלקח ממקום ומזמן אחר, אך למעשה מחובר לימינו אנו בתקופה זו.

לוחם שקוף

״כדי לגלם את תפקידו, על האדם לעטות מסיכה״

סטניסלב יז׳י לץ

3:12 לפנות בוקר

שיוט מטוס קרב בלתי נראה. הבזק אור, הֶדף מרטיט ורעש אימתני עוקב. הפיצוצים מחרישים אוזניים ונשמעים כל כמה רגעים מסביב. קליעי הקלצ'ניקוב הרחבים במעט מקליעי ה-5.56 השכיחים, שורקים באוויר ומשתקים את הגוף.

אחד מהם פוגע ממש בסמוך אליי. ירי אדיר של פגז נשמע זה עתה מטנק בקרבת מקום, מרעיד ומטלטל את כותלי המסגד שמשמאלי כברעידת אדמה עוצמתית. מלפניי להבה אדירה וכתומה קורמת עור וגידים, מפלסת את דרכה מעלה, כגל אש כביר שמתפוגג לאיטו בשמי הירח המלא. מבטי אחוז בלהבה ללא מנוח, נכשל בכל פעם להתיק את עיניי העלומות למקום אחר. אני מתבונן במקור החום האדיר שמלחך את גופי, שורף את אישוניי ומסנוור את ראייתי בבוהק יוצא דופן, ומתרכז.

"תנשום!" לפתע לוחש לי קול באוזן, מסב את תשומת ליבי לפעימות הלב העוצמתיות שבחזי. אין זמן לכך, אני חושב.

עיניי שבות לפלא הבערה. כעת, על רקע תימרות האש נדמות צלליות לוחמים, נושאים ציוד קרבי לגופם וקסדות לראשיהם, כדמויות אנוש שחורות. מעליהם אלפי רסיסים לוהטים, בוערים, לוחשים, מרקיעים בחופזה לכל עבר, נדמים כטיפות גשם קטלניות הנחשפות על ידי תאורת לילה ברחוב שומם, ממלאות את השמיים במיליון כוכבים נופלים מנצנצים.

אני עומד שם. משותק, ללא יכולת לנוע לשום מקום, מנסה לאחוז בנשק שתלוי על עורפי ללא הצלחה. מוחי פוקד על גפיי לנתב אותי למקום מבטחים ולהשיב באש אל הבזקי הקנה שמהם נורים הקליעים לעברנו, אך אלו ממאנות לציית. מבטי נעול על עמוד האש הפלאי שמתנוסס לנגד עיניי ללא יכולת ניע.

לפתע, דמות שחורה מפויחת ומגואלת בדם פורצת מן הלהבה בצידה הימני, מוטחת במהירות בקרקע המאובקת ועמוסת ההריסות, מתגלגלת ימינה ושמאלה על מנת לכבות את הדלקה שבגופה. צרחות אימה מציפות את אוזניי, ופי חפץ לצעוק, לזעוק לשמיים, לעזור, אך איני מסוגל לדבר מכך. דמותי נותרת עומדת קפואה במקום במרכז הרחבה. לשמאלי המסגד, ומלפניי נקיקי סמטאות צרות המתנקזות לכיכר שבה אני עומד. נחשול הבשר החרוך הטרוף בגופרית, מתכת ואיברים פנימיים נדחק בכוח לאפי.

הכול מרגיש כה אמיתי, כה טבעי, ועם זאת מזויף.

אני עומד שם, בודד ועזוב במרכז הכאוס. אנדרלמוסיה אופפת את הכיכר. מביט בהילוך איטי במתרחש ואיני מניד עפעף. אר־פי־ג'י נורה לעברנו, הודף צללית שחורה של לוחם ומטיח אותה בקרקע השבורה בעוצמה. שריקות קליעים ספורדיות, ולוחם נוסף קורס לאיטו, כורע ברך בעל כורחו. עד מהרה צלליתו נטמעת בקרקע הכהה.

ראשי מוטה לאדמה, מנסה להבין מדוע רגליי תקועות במקום. נעלי הצבא האדומות שלי, השקועות בתערובת בוץ־דם מזעזעת, ביחד עם חלקי פנים של מה שהיו פעם איברי אדם - מונעות ממני כל תזוזה.

צרור נוסף נשמע מחלון בניין אבן הרוס, רעשי הפיצוץ הייחודיים לקליעי הקלאץ' מסגירים את קרבת הטרוריסטים. נדמה כי מקורם אינו עולה ולו על כמה עשרות מטרים.

שריקות הקליעים מחרישות שוב את מערכת השמע האנושית, הפעם הן קרובות מתמיד. "יורים עליך!" אוזניי שומעות את אותו הקול לוחש מקרוב.

אני צופה בתנועתם האיטית של הקליעים המתקדמים לכיווני. קליע המלווה בשובל חם חולף מימיני ומוטח בקיר השבור שמאחוריי, מפיץ נתזים ושאריות אבק המתפזרים מעליי בצינת האוויר. שריקה נוספת, הקליע מנותב הפעם ליד ראשי ובמזל אינו מדייק. קליע שלישי מנקב את זרועי השמאלית ופורץ מאחוריה, מתיז באכזריות זרמי דם מהחורים שנפערו בי. קליע רביעי פוגע בחזי מעל הקרמי, הולם בצלעותיי העליונות וקורע את איברי הפנימיים לפני שיוצא מגבי. גופי מאבד דם רב, וכעת הבטרייה עומדת להתרוקן. אני קורס על הקרקע עמוסת ההרס והחורבן ומביט בגסיסה במתרחש סביבי. אפי תחוב לאדמה, ובין נשימות האבק והחול אני מבחין בריצות לוחמים, לחישות קליעים, פקעות עשן, להבה כתומה לוהטת והלמות פיצוצים עמומים. כולם מתרחשים כבהילוך איטי מחוץ לבועה הנוזלית שעוטפת אותי. עד מהרה אני שוקע בשלוות החיים שדינם נחרץ, מתיר לישות שמיימית מרחפת לאסוף אותי לשמיים, לסחוף אותי אל על; אל מעל הצעקות, הפצועים והדם.

כנוע בין זרועותיה, עיניי תרות את הקרקע, את הגיהנום שזה עתה שהיתי בתוכו. הזיו הלבן מסנוור אותי כשהמסגד למרגלותיי נדמה כנמלה דוממת ממרום גובהי. אני מתמקד בנְהָרָה הטהורה שעוטפת אותי עם כל נשימה, מתמסר אט־אט לרמות הבוהק המתעצמות. תחושת אופוריה מאחה את פצעי הירי המדממים שלי, ואני עוצם את עיניי בכניעה לתשישות. מייחל שהסיוט יחדל במהרה.

שאיפה ונשיפה! שאיפה ונשיפה! ליבי הפועם בפראות נרגע מעט.

העיניים נפקחות שוב, אני מבחין בדלת ובארבעה כתלים. אותו החדר מן העבר. ניחוח ריקבון טרוף בדם טרי וישן כאחד תוקף את נשימותיי. צפידת מוות, אב, אם, ילד וילדה כנועים בתנוחות שונות על דפנות כותלי המחסן הקטן. פצעי ירי מחוררים את כפות ידיהם כמתאגרף המגן על פניו מפני אויב אכזר וחמוש. בסמיכותם ראש וגוף מופרדים הרחק אחד מהשני. מולם, מן העבר השני, בידיים כפותות לאחור, נח אדם מבוגר על כיסא מגואל בדמו הנשפך ארצה מצווארו בברוטאליות. הגווייה האחרונה חרוכה ומפויחת. אני בוחן את החדר בפדנטיות מצמררת. כאוס. ארונות ושידות שבורים, ארגזים הפוכים ותכולתם פזורה באימה בשלוליות האדומות. כתמי דם של כפות ידיים בוגרות וילדותיות מטמאים את הכתלים הלבנים הטהורים, שוזרים ומשמרים את הבְּעָתָה והתסכול שחשו הנוכחים בחדר רגעים ספורים לפני מותם. אלם. בושה. אשמה.

אני עוצם את עיניי פעם נוספת וצולל אל ים של רוגע שאיני מכיר, בצער וכאב, שוקע במדיטציה רוחנית, בנשימות עמוקות ונשיפות איטיות, מנסה להותיר בריאותיי אוויר זך מההטרדות שבחוץ.

שאיפה ונשיפה, שאיפה ונשיפה. משהו אינו כשורה!

מערכת הנשימה מבצעת את הפעולות המונוטוניות הדרושות, אך החמצן אינו נספג בדם. שאיפה ונשיפה נוספות - ללא תועלת. תחושת המחנק מתגברת בכל שנייה שחולפת. אני חש במצוקה. האגם המלאכותי השלֵו שזה עתה צפתי בו הפך בן רגע למערבולת גלי ים אימתנית שוצפת ששואבת את כוחותיי ביתר שאת. אני מפרפר בידיי מטה ומעלה באומללות אכזרית, מנסה להשאיר את אפי מעל מפלס המים שמשתנה ללא הרף. שנייה חולפת ואחריה אחת נוספת. במצבי לא אוכל להחזיק עוד זמן רב. תחושת מחנק קשה. הריאות מתחננות לאוויר. בוהק המוות שב לעטוף אותי. רגע לקראת קריסת המכונה אני פוקח את העיניים והאור הלבן מתחלף במסך שחור.

***

"אהההההה!!!" זעקת נשמתי פורצת החוצה וגופי קם מתנוחת שכיבה לישיבה ברגע. אני מתנשף כספורטאי בקו סיום מקצה ספרינט למאתיים מטרים, משווע לחמצן שירגיע את איבריי התשושים ממאמץ.

זיעה ניגרת לכל אורכי, עיגולים גדולי רדיוס מקהים את החולצה הבהירה מרטיבוּת מלוחה תחת בתי השחי, מתלכדים עם עיגול נוסף שגולש מפתח הצוואר העגלגל עד למפתח הלב. המרווח בין האשכים למפשעה רטוב אף הוא וכן השוקיים. תוף מלחמה עתיק יומין בדמות לב של בן אנוש הולם בחזי ללא הרף.

מסוחרר, מבולבל ומתנשם, אני יושב על המיטה כשהרגליים שלי מיושרות לפנים תחת כסת החורף העבה והמשובצת. תאורת הירח הדקה והאפלולית כושלת לגרש את החשכה שבכותלי החדר הספון. אלם מחריד שורר מסביבי, דממת מוות. מוחי מתעלם מנשימותיה העדינות של בילי, שמשתלבות עם זמזום המזגן החרישי, ומתמקד בהלמות אחוזות הדיבוק המהדהדות בעוצמה בתוך גולגלתי. ברקותיי. זרזיף של זיעה זב מן המצח על לחיי הימנית וניתז בעל כורחו על מכנסיי. אני מוחה את הפנים המבריקות מלחות בגב כף היד, אולם אגלי זיעה טריים ממשיכים לנבוע מחדש, מהתלים בעצביי. צג השעון הדיגיטלי שנח על שידת העץ הכהה נועץ בי את ספרותיו הנוגות בצלמוות שבחדר השינה - 03:12. מתי הלכתי לישון?! אני חושב לעצמי כשגבותיי מתכווצות בבלבול, מנסה לחשב את שעות השינה המצטברות הלילה.

אני פושט את שמיכת הפוך מעליי, נזהר שלא להעיר את בילי שבמפתיע לא התרשמה מצווחת האימה שלי.

אישוניי מתרחבים ומשפרים את ראייתי בחדר, מרגילים אותי לשהייה באפלה כמו בימים ההם. אני נעמד ליד המיטה, ובמהירות מסחררת הראייה הלקויה מעלטה מומרת במסך שחור מפוקסל כטלוויזיה ישנה שחווה תקלת ממסר. קמתי מהר מדי משכיבה לעמידה. זה קורה לפעמים.

המוח מזהה כי הדם מתנקז מהר מדי מהראש מטה ומורה לגוף לחזור למצב מאוזן, כך הדם ישוב למוח במהירות - עילפון. למזלי הפעם הבחנתי בכך בזמן. אני מקדים תרופה למכה ומתיישב לפני שאינסטינקט ההישרדות הפראי יקריס את גופי לפנים. עד מהרה המכונה שלי שבה לתפקוד נורמטיבי והרגליים נושאות את משקל פלג גופי העליון. אני פוסע בגרירת רגליים עצלה אל עבר המקלחת, כנרקומן המשווע למנת סם, נפשי זקוקה לטיהור רגעי. כמיהה בלתי רצונית לאינטימיות אישית במרחב בטוח, להתיר את קנוקנות הסיוט המתמשכות.

בגדיי נשמטים לרצפה, אני מסובב את מכוון המים וזרם נעים שוטף תחילה את ראשי ולאחר מכן את שאר הגוף. אני מעסה את רקותיי ארוכות, מפציר במוח שמבעד לעצמות להיזכר בפרטי החלום ששבה אותי רק לפני רגעים אחדים. אך כמו חול ים החומק מבין האצבעות שבאגרוף הנפתח השמיימה, רוב התמונות והתחושות התפזרו, נעלמו בין הגרגירים שבקרקע החולית, ושארית מועטה מהן בלבד נותרה בידי החשופה. זיכרון בודד, נצחי של תחושת אימה שחשתי כשקמתי בזעקה שברירית, כשהתיישבתי מתנשף ומבוהל מסערת הרגשות שחוויתי בשנתי; כשהדי הפחד הדהדו בי, כשהצמרמורת הקרה ניערה אותי בערמומיות הדרקונית ההיא. תחושת ליחוך להבת האש עדיין מעקצצת, אני מבחין בחום רגעי ששורף לי את הפנים ומתכלה במהירות בזק על ידי זרם המים הקרים שסוחפים את קצף השמפו מקודקודי דרך הגוף ומטה לפתח הניקוז. אני נזכר במקלחת הראשונה כששבנו מהשטח אחרי חודשיים, כיצד המים השקופים שנמהלו אז בשמפו המוקצף הפכו עכורים עד שקיבלו גוון שחור מחליא. נדרשנו להיטהר מכתמי הדם, הלכלוך והרגלי הלחימה ההישרדותיים כדי להתקבל בחזרה לחברה האזרחית. אני מסובב בחזרה את מכוון המים, יוצא מהמקלחת ומתנגב ביסודיות. ראש, גפיים, גב ולבסוף מפשעה וישבן. אני אוסף את פריטי הלבוש הספוגים בנוזלים שטימאו את שנתי ומשליך אותם לסל הכביסה. רגליי פוסעות בחזרה לחדר המיטות, סוחבות את משקל גופי אל תוך שמיכת הפוך המשותפת עם אשתי. מניח את ראשי ברכות על הכרית לאחר שהפכתי אותה לצידה הנקי והקריר. עפעפיי מסוככים על עיניי.

חושך.

***

צליל מתכתי דיגיטלי של שעון מעורר נשמע בחדר. אני מנסה לפקוח עיניים אך עפעפיי דבוקים. גופי הדואב שכוב במיטה רכה וחמימה לצד גוף לוהט בדמות אשתי. לחיי השמאלית מעוכה על הכרית לצד עיגול רוק יבש בסמוך לשפתיי הפתוחות למחצה. לחץ בחזה מעיק על מנוחתי.

אני נאבק זמן־מה בישנוניות, גולש משינה להכרה מעורפלת ולבסוף לערנות בוקר עפוצה. מבט חטוף אל עבר הספרות הדיגיטליות הלבנות שמונחות על שידת העץ הכהה - 06:45.

אני יוצא מחדר השינה, מתהלך כרוח רפאים, גורר את הרגליים הכבדות על הקרקע הקרירה ומתיישב בשולחן האוכל לצד כוס קפה שחור ופרוסת עוגת דבש. דמדומי בוקר פושטים בהדרגה על העיר, וכהרגלי אני מתבונן בעוברים ושבים מבעד לחלונות הראווה הגדולים שמציצים צפונה אל הסנטרל פארק. כמו על אקרן אילם מוסרטות לנגד עיניי תנועתם של עובדים חרוצים ותנועת המכוניות. בילי מסתנפת לאחר זמן־מה כשספל הקפה האהוב עליה בידיה. היא אוחזת בו בשתי כפותיה ומסתירה בהן סלוגן בכיתוב ילדותי:

"I LOVE ITALY".

"איך ישנת, יקירי?" היא שואלת ומניחה את ידה על כתפי.

"מצוין", אני משיב ולוגם תערובת רותחת מכוס הקפה.

זהו בוקר השנה החדשה.