מחשבה חופשית

בערוב ימיו החליט אבנר להב להביא לידיעתו ולשיפוטו של הקורא את מיטב הכתובים שהוציא תחת ידו ברבות השנים. הוא מגדיר את עצמו כמי שנמצא במרחב הדינמי שבין שלושה אפיקי חשיבה: אומנות, ספרות והגות, אף־על־פי שהוא מזוהה בעיני רבים עם העיסוק בספרות ובתרגום. במרחב הזה הוא תובע את הסקרנות ואת החירות לנוע מתחום אחד למשנהו ולהתמודד ללא חשש עם חומרים שונים ועם מתודות שונות. מן ההיבט הזה יש לראות בכתביו מימוש מובהק של חופשיות המחשבה, כפי שהיא באה לידי ביטוי מימי הרנסנס עד ימינו, לרבות בתרבות העברית המתחדשת.

הכתבים מאורגנים בשלושה שערים ובכל אחד מהם הם מסודרים בסדר כרונולוגי. השער הראשון מוקדש לאומנות ומסתיים בצרור "מחשבות על המוזיקה", שרואים כאן אור לראשונה. השער השני מוקדש לספרות ומקובצים בו מאמרי ביקורת ופרשנות שפורסמו ברבות השנים, להוציא את המאמר "לתרגם את רֶמְבּוֹ, לייחד את קפקא". השער השלישי והאחרון מוקדש כולו להגוּת ומציע לקורא מגוון הרהורים, שמרביתם עדיין לא פורסמו. אבנר להב רואה בהם גילום מובהק של מחשבה חופשית, באשר הם נכתבו ברוח סיסמתו הנודעת של אורי אבנרי "בלי מורא ובלי משוא פנים".

אבנר להב נולד באלג'יר ב־1947 ועלה לארץ ב־1965. הוא היה חבר קיבוץ, מורה לספרות ועיתונאי. משנת 2000 הוא מתמחה בתרגום מצרפתית לעברית במדעי הרוח והחברה ובאומנות פלסטית. על פעילות התרגום שלו קיבל ב־2015 את עיטור "כפות הדקל האקדמיות" מטעם משרד התרבות הצרפתי. הוא פרסם עד כה מגוון מאמרי ביקורת ופרשנות בענייני ספרות ואומנות, תרגומי שירה וארבעה ספרי מקור: בין עונג למוות. קריאה פסיכואנליטית בסיפורי קפקא (כרמל, 2007), פרחי חולין (שירים, ספרא, 2015), הדרך לא לשכוח (אוטוביוגרפיה, סטימצקי, 2021), אחרת (סיפורים קצרים, סטימצקי, 2023). 

פתח דבר

נער הייתי במרסיי, בתנועת נוער חלוצית, והפעילות בה העצימה את סקרנותי ופתחה לפניי שערים שלא ידעתי כלל על קיומם. כך, בין היתר, התמסרתי לקריאה ברומן ז’אן בָּרוּאָה (Jean Barois), מאת רוֹזֶ’ה מַרְטֶן די גאר (Martin du Gard), אשר יצא לאור ב־1913. למרות יובֵל השנים שחלף בעת ההיא מאז פרסומו, אני זוכר היטב שהתלהבותי ממנו לא פסקה גם זמן רב לאחר שסיימתי לקרוא את הספר. מרטן די גאר מוּכָּר ברחבי העולם בזכות הרומן בהמשכים המונומנטלי שלו, בית טיבּוֹ, שהחל להידפס ב־1922 ושעליו קיבל פרס נובל לספרות ב־1937 (קיימת מהדורה עברית). אך למי היה פנאי לעקוב אחר שמונת הכרכים עבי הכרס? ז’אן ברואה היטיב למלא את החלל. באותה עת התוודעתי לרומן אחר, שסחף בזמנו לא מעט צעירים: מוֹלְן הגדול (Le Grand Meaulnes), מאת אלן־פוּרְנְיֶיה (Alain-Fournier), שגם הוא יצא לאור ב־1913. נפתולי העלילה וההקצנה הרומנטית של המצבים ושל הרגשות הרתיעו אותי, לא יכולתי להזדהות עם אוֹגוּסְטֶן מוֹלְן, המתבגר המיוסר. באותו פרק זמן, אמצע שנות השישים של המאה הקודמת, הייתי זקוק לריגוש מסוג אחר, לאופק אחר. כאן משתלב מהלך בלתי צפוי שרישומו טבוע בי עד היום: בזכותו של חבר קרוב גיליתי באותם ימים את המוזיקה הקלסית, שממנה שוטטתי עד מהרה בכוחות עצמי לעבר מחוזות צליליים שסקרנו אותי. כך הגעתי לפולחן האביב, יצירתו המהפכנית של איגור סטרווינסקי, שמשום־מה, הפלא ופלא, בוצעה בראשונה בפריז ב־23 במאי 1913. אכן 1913, שנה מפתיעה ומכרעת! יצירה זו סחפה אותי במערבולת של תחושות ורגשות, ראיתי בה קריאת תיגר על הקאנון הקלסי, ורוח החופש שנשבה ממנה הלמה היטב את הלך רוחי – בדיוק כמו ז’אן ברואה.

המשותף לשתי היצירות האלה, לעומת מולן הגדול מכמיר הלב, הוא אכן הרוח החופשית ששרתה עליהן. אך בעוד פולחן האביב פָּרַט, תרתי משמע, על מיתרי הרגש שלי, מתברר שז’אן ברואה הותיר בי עִקבה מחשבתית שהפכה עם השנים משמעותית יותר ויותר, והיא גלומה במושג הצרפתי La libre pensée, קרי: המחשבה החופשית. היא נעוצה באחד הפרקים המפעימים והמרכזיים של הרומן: בעיצומו של משבר אמונה הגורם לו לפקפק ביסודות הנצרות, ומעט לפני שפורצת פרשת דרייפוס, ז’אן ברואה נוסע לפריז כדי לייסד בה, יחד עם כמה ידידים, כולם פעילים חילוניים נלהבים, כתב עת בשם Le Semeur (“הזורע“), שנועד להפיץ את בשורתה של המחשבה החופשית. לאחר התחלה מהוססת מצליח כתב העת לכבוש קהל רחב, ביותר, בין היתר משום שהוא סוקר את משפטו של דרייפוס מתוך אהדה גלויה לסרן היהודי שהאשמתו זועקת הכפשה וזדון. מרטן די גאר משלב ביד אומן בין ההיבטים התיעודיים לבין התסיסה האינטלקטואלית המאפיינת את חברי המערכת. כבר אז, בעת הקריאה, ריתקו אותי מסריו החדים של אותו כתב עת בדיוני אך מציאותי. הם גילו לי את אפשרות קיומה ואת הצדקתה של חשיבה אישית וביקורתית, משוחררת, בשעה שבתנועת הנוער היקרה שלי, השומר הצעיר, נטו הרוחות לאדיקות אידאולוגית ומפלגתית. במבט לאחור, אין כמעט ספק שהלך המחשבה הזה הוא שאפשר לי לנווט את דרכי מבלי להסתנוור, מבלי ליפול אל הקצוות. גם שנים לאחר מכן, זה אותו הלך מחשבה שבזכותו לא נשביתי מעולם בקסמיהן המדומים של אופנות אינטלקטואליות או של שיטות מחקר שהתיימרו להיות השלב האחרון והמשוכלל ביותר של הידע האנושי, המפתח המוחלט להבנת העולם. אם לומר לא לרודנות של הכוח, אזי – גם לא לרודנות של הרוח. וזו אולי כל תורת המחשבה החופשית כולה על רגל אחת.

אם נתעלם, לצורך הצגת הדברים הנוכחית, מכל חוליות העבר – למן יוון העתיקה עד הנאורות דרך הרנסנס – המושג המודרני של מחשבה חופשית הופיע כמדומה בראשונה בנאום שנשא ויקטור הוגו ב־1850, ובו הוא מצביע על דפוס חשיבה ופעולה המשוחרר מהנחות מוקדמות דתיות, פילוסופיות, אידאולוגיות או פוליטיות, ונסמך בעיקר על ניסיונו הקיומי של ההוגה החופשי, על ההיגיון ועל התבונה. זו אינה דוקטרינה אלא מתודה, דרך שבה האדם מתווה את מחשבתו ואת פעולתו. לכן היא אינה הכרזה על האמת אלא חיפוש אחריה, מתוך רצון להימנע מכל דוגמטיות. ההוגה החופשי מקבל על עצמו את המתודה המדעית, המובילה מטבעה לידע שאינו נושא אופי מוחלט או נצחי אלא נשאר כפוף לשינויים, מכוחם של מסדי נתונים חדשים, תגליות חדשות. הוא גם מקבל על עצמו את הממד האנתרופולוגי של המין האנושי ומודע לכך שיש בו יסוד של אי־היקבעות: אין בנמצא “בריאה“, ולא כל שכן “נזר הבריאה“. מעבר לכך, יש במחשבה החופשית שלושה דגשים מהותיים: היא דמוקרטית, חילונית וסוציאלית, כלומר פרוגרסיבית, על־פי מונח שהפך מוקצה ואף נתעב בעיניהם של חוגים שמרניים, לאומניים וכמובן משיחיים, כאן ובמקומות אחרים. למותר לציין שהיא בלתי תלויה במפלגות כלשהן, ומטרתה לפתח אצל כל בני האדם דפוסים של בחינה חופשית ושל סובלנות.

האוניברסיטה החופשית של בריסל, אשר נוסדה ב־1835 בתגובה לשליטת הכנסייה הקתולית במדינה, מבוססת מפורשות על העקרונות האלה. בצרפת קיימת “התאחדות ארצית של המחשבה החופשית“, שמקורה בהתאגדות שהוקמה עוד ב־1847. אלא שבגלגולה הנוכחי ועל־פי פרסומיה באתרהּ הרשמי ובביטאונה La Raison (“התבונה“), נדמה שגורמים מגמתיים כבשו בה את קדמת הבמה, והם מפיצים מסרים החורגים באופן בוטה – לעניות דעתי – מעצם רוחה של המחשבה החופשית. לעומתה, “האיחוד הרציונליסטי“, אשר הוקם ב־1930 ביוזמתו של הפיזיקאי פּוֹל לַנְזְ’בֶן, ששימש בין היתר כנשיא הליגה לזכויות האדם בשנים 1944–1946, נשאר למיטב הבנתי נאמן הרבה יותר לרוחה ולפרקטיקה של המחשבה החופשית. כך הוא מגדיר את ארבע משימותיו: לקדם את הגישות הרציונליות, לכונן מחדש את היחסים בין מדע לחברה, לקדם תרבות הומניסטית, לפתח את החילוניות. במשפט מסכם אחד: האיחוד הרציונליסטי פתוח לכל נפש עצמאית שאינה מסתפקת ברעיונות מוכנים מראש או באמונות בלתי נשלטות. שני ביטאוניה, בפרט Raison présente (“תבונה נוכחת“), אשר נוסד ב־1966, משקפים היטב את הרוח הזאת.

במבט פנורמי על תולדות היהדות, ככל שאפשר לערוך מבט שכזה, נתקשה עד מאוד לאתר זרם התנגדותי דומה, לא כל שכן, זרם מאורגן בדרך כזו או אחרת. אני מוכן להסתכן ולומר שבמשך השנים הדת והממסד הדתי הם שקבעו בחשבון אחרון את ההלכות ואת המעשים. נזכור לדוּגמה את האגדה על “ארבעה [ש]נכנסו לפרד“ס“.

לכאורה, זהו סיפור חז“לי קלסי, אלא שכידוע, סיומו קטלני במיוחד: מבין הארבעה, שלושה נפגעים – אחד מהם אף מת – ורבי עקיבא הוא הניצול היחיד, הגם שהוא הזהיר מראש את עמיתיו. אין זה מפתיע. לעומת חבריו ה“תמימים“, אלה שהסתכנו והפרו את אזהרתו בנהייתם אחר ה“סוד“, הוא מאבני היסוד של הבניין התלמודי. רשומה על שמו שיטת פירוש מפורסמת – “דורש על כל קוץ וקוץ תילי תילים של הלכות“ – שרק זו של רבי ישמעאל יכלה לעמוד כנגדה – “דיברה תורה כלשון בני אדם“ – ועל־פי התיאורים המפארים אותו, לא זו בלבד שהיו לו לא פחות מ־24,000 תלמידים מכל רחבי הארץ, אלא שהוא נמנה עם תומכיו המובהקים של מרד בר־כוכבא. אף מותו היה מות קדושים והוא נכלל בין “עשרת הרוגי מלכות“. משמע, דמות ממסדית טוטלית, מבחרות עד מוות. הנמשל, בהקשר שאני מעלה כאן, ברור: כשם שעמיתיו האומללים, שלא היו מוגנים כמוהו, שילמו על תעוזתם בכך שהוצאו באופן בלתי חוזר מן הרציפות התרבותית של זמנם (האגדה ההיא סותמת עליהם את הגולל), כך הורחקו לאורך הדורות, לעיתים עד כדי נידוי פומבי – ראו מקרה שפינוזה – אלה שניסו לסטות מדרך המלך הרבנית. גם חכמים דגולים כרבי סעדיה גאון והרמב“ם, אשר הוציאו תחת ידם כתבים רציונליסטיים חדשניים לתקופתם, לא עשו כן אלא מתוך כוונה מוצהרת לחזק את התורה ואת האמונה בה, לא לזעזע את אמות הסיפים. הרמב“ם אף הרחיק לכת וקבע את “שלושה־עשר העיקרים“. אף התנועה החסידית, שבראשית ימי הבעש“ט העמידה רעיונות ופרקטיקות חוץ־ממסדיים שאפשר לתארם כמהפכניים, הפכה עם הזמן ל“חסידות מעשית“ ושקעה לתהומות של הסתגרות וכיתתיות.

דמה אם כן שלא ניתן לדבר על הבלחות ראשונות של “מחשבה חופשית“, אלא החל מתקופת ההשכלה, בעקבות מהפכת הנאורות ועליית הלאומיות היהודית, בשלהי המאה ה־19. כאן הספרות וההגות היו שלובות עד דק, העברית החלה לסדוק את חומות השפות המקומיות (בפרט היידיש), ובכלל הכמיהה העזה לצאת אל מחוץ למסגרת הקהילה סימנה גם את הרצון לכונן תפיסות חדשות, המערערות בגלוי על הווי בית הכנסת, (דמות “התלוש“ הנודעת). כך עלו וצצו בין היתר עיתונים כדוגמת הצפירה והמֶליץ, רומן סאטירי־פַּרודי כמו מגלה טמירין וכתובים רבים נוספים. סיעור המוחות הכביר הזה התנקז לבסוף, אם לקצר דרכים, לתוך הרעיון הציוני.

מכל הבחינות האלה, למן “ועד הלשון העברית בארץ ישראל“, העברית החדשה, הן כשפה כתובה והן ובעיקר כשפת דיבור, יכולה בהחלט להיחשב כסוג של מחשבה חופשית לעומת כל התכנים התרבותיים שקדמו לה. לא לחינם “העברים הצעירים“, קרי “הכנענים“ על־פי הכינוי הרווח, התארגנו לכלל “ועד לגיבוש הנוער העברי“ והוציאו לאור ביטאון בשם “אלף“. הדגש הזה על עבריות ועל ראשוניות נועד לסמן קבל עם ועדה שמתחוללת במדינה הצעירה מהפכה תרבותית ומנטלית של ממש, והגם שהם ודאי לא היו היחידים, והגם שעד עצם היום הזה, למיטב ידיעתי, אין ולא הייתה בארץ כל התארגנות מן הסוג של “התאחדות ארצית של המחשבה החופשית“ או “האיחוד הרציונליסטי“, אין בליבי ספק שמאז ועד היום יש ביצירה העברית הישראלית פוטנציאל מוכח של מחשבה חופשית, או לכל הפחות של רוח חופשית וביקורתית, והוא מצוי בתחומי העשייה המגוונים ביותר, כהמשך וכהעצמה של “תחיית הלשון העברית“. יקצר המצע מלערוך כאן רשימה, ולו החלקית ביותר – והמפלה מטבעה לכאן או לכאן – של כל מי שבתורו ובסגנונו בעט, בנורמות ובדעות המושרשות והיה שותף למפעל תרבותי יחיד במינו, תוך כדי התנגשות מפורשת לעיתים עם אידאולוגיית ה“מיזוג“ וה“היתוך“ ששלטה באותם ימים, באשר אלה נטו לבלום את חופש היצירה והדעה של הפרט.

בתחום ההגות, נתקשה עד מאוד לאתר זרם מחשבתי מגובש העונה לקריטריונים שנמנו בראשית הדברים: לא בנקל “מורשת האבות“, הנתפסת בעיני עצמה כַּמסד התרבותי והחינוכי האחד והיחיד, נפתחת לרוחות חדשות ומוכנה לוותר, ולו במשורה, על ההון התרבותי שצברה. עם זאת, אפשר לומר בהכללה שברבות השנים, קמו להם ענפי ידע ומחקר, מוסדות וכתבי עת לרוב, שערערו על הבכורה השרירותית הזאת, רובם ככולם מאופיינים בנכונות וביכולת לבחון באופן ביקורתי את המציאות ואת יצירי רוחו של האדם היושב בציון, ואף מעבר לו כמובן. יש חיים אחרי ה“יידישקייט“. במדינה שחלק נכבד מאוכלוסייתה ממשיך לדבוק בתרבות תורנית ובאורח חיים קרתני הנוגדים באופן קוטבי כל הוויה לאומית ראויה לשמה, שבה קרנם של מדעי הרוח הועמה כמעט כליל, וחלקם אף צומצמו עד כדי היעלמות (כדוגמת החוגים לספרות עברית), שמוסדות השלטון שלה מקדמים ומקדשים סדר יום אידאולוגי ופוליטי מפלה, מְפַלג וסמכותני. ולבסוף מדינה שבה חוזרים ללבלב ניצנים של משיחיות המזינים בעצמם השקפה הזויה של עליונות יהודית כוחנית – תרבות הנגד הזאת חיונית ואף הכרחית לשמירה על שפיות נפשית קולקטיבית. בה במידה, המחשבה החופשית מצווה עלינו להישמר מכל משמר מפני שלוש חולות רעות ההופכות את ההגות בת־זמננו לעיסה דביקה: התקינות הפוליטית, פוליטיקת הזהויות ומעל לכול, הפוסט־מודרניזם, שנהפך בתוך זמן קצר למעין אידאולוגיה סוחפת-כול. מעבר להגיגים אלה, המשמשים רקע כללי לספר ואינם מתיימרים להיות מסה סדורה, ימצא הקורא חומרים לרוב ותובנות יקרות ערך ביצירה האחת שאני ממליץ עליה ללא היסוס: האנציקלופדיה זמן יהודי חדש: תרבות יהודית בעידן חילוני, אשר יצאה לאור ב־2007 בעריכתו הראשית של ירמיהו יובל ז“ל, הוא עצמו מן ההוגים הבקיאים בכתבי שפינוזה. סייעו בידו יאיר צבן, דוד שחם ז“ל ושורה ארוכה של עורכי מדורים, וכולם יחד הפיקו מפעל רוחני, שכל מילת סיקור במסגרת הנוכחית רק תגמד את עוצמתו ואת חשיבותו.

בערוב ימיי החלטתי שאל לי לחכות לחסדי אחרים – מבקרים, עורכים, מו“לים – ושרצוי להביא בכוחות עצמי לידיעתו ולשיפוטו של הקורא את מיטב הכתובים שהוצאתי תחת ידי ברבות השנים. אני נמצא במרחב הדינמי שבין שלושה אפיקי חשיבה: אומנות, ספרות, הגות, ואפשר לתאר את התצורה הזאת כמשולש שווה צלעות, כלומר ללא קדימות בחשיבות הקודקודים, אף־על־פי שאני מזוהה בעיני רבים עם העיסוק בספרות ובתרגום, ואכן הספרות מילאה עוד בראשית דרכי תפקיד משמעותי ביותר. במרחב הזה אני תובע את הסקרנות ואת החירות לנוע מתחום אחד למשנהו ולהתמודד ללא חשש עם חומרים שונים ועם מתודות שונות, על סמך עקרונות ודרכי חשיבה שמקורם בשיעורי הפילוסופיה בכיתה י“ב במרסיי, המשכם בחוג לספרות עברית של אוניברסיטת חיפה באמצע שנות ה־70 של המאה הקודמת, והרחבתם בלימוד עצמי בלתי פוסק. בסוגיה זו אני מפנה את הקורא לאוטוביוגרפיה שלי הדרך לא לשכוח (2021), החל מן הפרק השני.

אני רואה אפוא בכתביי מימוש כמעט מילולי של חופשיות המחשבה, כפרשנות אישית, בבחינת ממד נוסף למחשבה החופשית, וכפי שאני כותב לקראת סיום הרשימה “לביקורת הפנומנולוגיה“: “זו חשיבה של הנייד, של הנע והמניע, מן העולם והאדם ואליהם“. יש בכך כדי להצביע על המרחק הרב שעברתי מן האדיקות האידאולוגית של בחרותי עד לימינו אלה. הכתבים, שחלקם רואים כאן אור בראשונה, מאורגנים בשלושה שערים, ובכל אחד מהם הם מסודרים בסדר כרונולוגי. כך יצא שהשער הראשון מוקדש לאומנות: הביקורות הצנועות הראשונות שלי, דווקא בתחום המוזיקה, פורסמו בקיבוץ יחיעם ב־1971, ומאמרי המקיף הראשון, על אומנות המחול של להקת בת־שבע, נדפס ברבעון “קשת“ ב־1973, שלוש שנים לפני סיפורי הקצר הראשון. המאמר הזה היה אז חסר תקדים בארץ, אולי אף מעבר לה, והוא נשאר ככל הנראה יחיד במינו עד עצם היום הזה. בפרק השישי לשער הזה אני מעלה בראשונה צרור “מחשבות על המוזיקה“, ניסיון רב־שנים לבחון את המוזיקה על מגוון צורותיה וממדיה. השער השני מוקדש לספרות ומקובצים בו מאמרי ביקורת ופרשנות שהתפרסמו ברבות השנים, אך חלקם הגדול בגרסתם המלאה, לפני שעורכים למיניהם התערבו בהם באופן שרירותי. יוצא מכלל זה המאמר “לתרגם את רֶמְבּוֹ, לייחד את קפקא“, המתמודד מצד אחד עם האותנטיות במלאכת התרגום, ומצד אחר עם הצורך להישמר מפני הריבוי התזזיתי למדי של הפרשנויות לכתביו של קפקא – ויש לכך חשיבות דווקא בשנת המאה לפטירתו. השער השלישי והאחרון מוקדש כולו להגות ומציע לקורא מגוון הרהורים שפרט לפרקים 2 ו־6, מעולם לא פורסמו. אני רואה בהם גילום מובהק של מחשבה חופשית באשר הם נכתבו, הגם שבלא הכרזות מחרישות אוזניים, “בלי מורא ובלי משוא פנים“.