מרפסות אל ארץ השמש

לְהַבִּיט אֱלֵי אֹפֶק

בְּמִפְגַּשׁ הַשֶּׁמֶשׁ עִם הַתָּכֹל

בְּאַרְגָּמָן הַשָּׁמַיִם הַטָּהוֹר

בַּשְּׁקִיעָה

אֶת הַחֹפֶשׁ לָחוּשׁ

בְּגַאֲוָה וּלְלֹא מוֹרָא.

לִנְשֹׁם אֶת הַטֹּהַר

אֶת הַטּוֹב, הָאֲמִתִּי, לִקְרַאת

הַיְּצִירָה הַגְּדוֹלָה.

מרפסות אל ארץ השמש הוא ספר אהבה למדינה, לאדם ולטבע.

הספר הוא גם מפה אישית של משורר שגילו כגיל המדינה, וחייו וחייה שלובים זה בזה. חרש משורר את ההיסטוריה של ישראל ויוצר למעננו קפסולת זמן פואטית הטומנת בחיקה את אהבת הארץ, מורשתה, ערכיה, אהבת האדם, אהבת האהבה.

הספר מתעד ושר את האהבה, את היגון ומלווה את משברי המדינה מימי התמימות לאורך משבריה ועד מאורעות השנים האחרונות וההתפכחות העצובה.

חרש מבטא את רגשותיו בפתיחות, לעיתים מבקרת ולעיתים רכה. הוא משלב את ראייתו העמוקה, חוויות חייו האישיים, חברתיים ולאומיים ומבחר מציוריו ויוצר הרמוניה מיוחדת בין יצירה פואטית לחזות צבעונית.

האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו, כתב טשרניחובסקי, וחרש זוכר ואוצר תבנית זו למען ילדיו, נכדותיו ונכדיו ולמעננו אנו וילדינו. הוא החורש, הוא הזורע בדמעה, למען הדורות הבאים, הקוצרים ברינה.

מירלה משה-אלבו

ישראל שלי

1.5.2010

יִשְׂרָאֵל שֶׁלִּי

עוֹד עָשׂוֹר סִיַּמְתְּ

עִם תִּשְׁעָה חַתְנֵי נוֹבֵּל

אוֹר לְעוֹלָם מְפִיצִים.

יִשְׂרָאֵל שֶׁלִּי

חֲבוּלָה, שְׂרוּטָה וּלְמוּדַת מִלְחָמוֹת,

צוֹרְרִים סְבִיבֵךְ מְצֵרִים.

בָּנַיִךְ בַּעֲבוּרֵךְ נִשְׁמָתָם נוֹתְנִים.

מִשְׁפָּחוֹת שָׁכְלוּ לְמַעַן עֲתִידֵךְ.

עַם עוֹלָם מִתְיַצֵּב לִימִינֵךְ

בְּכָל עֵת מְצוּקָה

נוֹתֵן תְּשׁוּבָה.

הֶשֵּׂגֵינוּ מִתְגַּמְּדִים

לְנֹכַח הָעֲוָלוֹת

שֶׁבַּהֲוָיַת חַיֵּינוּ.

בְּשִׁשִּׁים שָׁנָה

גַּנָּבִים יָצַרְנוּ.

אָדָם לִשְׁכֵנוֹ גַּנָּב, מַנְהִיג לָאֻמָּה גַּנָּב.

הוּא, אֲשֶׁר אֵינוֹ מַבְדִּיל

בֵּין טוֹב וְרַע

לוֹ מֻתָּר

כִּי הוּא הַנִּבְחָר.

קַנַּאי, בְּשֵׁם אֱלֹהָיו,

אֶת רֹאשׁ מֶמְשַׁלְתֵּנוּ רָצַח.

מַנְהִיגִים מַפְקִירִים שְׁבוּיִים,

בּוֹחֲשִׁים בְּשֹׁחַד, מְפֵרִים אֱמוּנִים

וְעַם הַבְּחִירָה אֵינוֹ מִתְעוֹרֵר.

צְבָאֵנוּ הַנַּעֲרָץ

כֹּה עָצוּב בִּימֵי גִּיּוּס

עֵקֶב הַמִּשְׁתַּמְּטִים בְּקֶרֶב הַבָּנִים

וּמֵהֲבָנוֹת הַמַּצְהִירוֹת

וְהֵן אֵינָן דָּתִיּוֹת.

בְּקִרְבֵּנוּ מְטֹרָפִים

הוֹלְכִים וּמִתְרַבִּים.

אָב מְרוֹצֵץ גֻּלְגֹּלֶת בִּתּוֹ,

סָב מַטְבִּיעַ בְּמִזְוָדָה אֶת נֶכְדָּתוֹ,

אֵם אֶת בְּנָהּ בְּגִיגִית,

אָדָם בְּדָם קַר

מִשְׁפָּחָה דָּקַר.

יְלָדִים שׁוֹלְפִים סַכִּין

וּלְלֹא הִסּוּס אֵם וּבְנָהּ דּוֹקְרִים.

אֹנֵס דּוֹד אֶת בַּת אָחִיו,

אָדָם לַהֲנָאָתוֹ מְטַיֵּל

וְנִרְצַח

בִּידֵי בִּרְיוֹנִים מְשֻׁעֲמָמִים

לְעֵינֵי אִשָּׁה וִילָדִים.

הַדַּעַת וְהַלֵּב מְמָאֲנִים לְהָבִין וּלְקַבֵּל.

הַנְּיָר סָמוּק מִכַּעַס וּבוּשָׁה,

אָדֹם מִדַּם.

תִּקְשֹׁרֶת

בְּכָל אֵרוּעַ חוֹגֶגֶת

וּלְתִקּוּן הָעֲוָלוֹת אֵינָהּ נִלְחֶמֶת.

בָּמָה לְמַנְהִיגִים נַכְלוּלִיִּים נוֹתֶנֶת,

הֶסְבֵּרִים מְפֻקְפָּקִים נוֹתְנִים,

לַשִּׁגְרָה חוֹזְרִים

לָרֶצַח הַבָּא מַמְתִּינִים.

אֵין עוֹצֵר אֶת רֶצַח הָרַבִּים.

אֵין זוֹעֵק לְמַעַן הַפְּגוּעִים וְהַתְּמִימִים,

הַקָּשִׁישׁ וְהַמִּסְכֵּן,

חֲסַר הַבַּיִת,

הַמֻּגְבָּל, הַפָּצוּעַ, נִצּוֹל הַשּׁוֹאָה.

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלִּי

אָבְדָה חֶמְלָתֵךְ,

מַנְהִיג לֹא הִצִּילֵךְ.

לְרַחֲמֵי שָׁמַיִם זְקוּקָה,

שֶׁלֹּא תְּאַבְּדִי לָדַעַת אֶת עַצְמֵךְ,

אֶת חֶבֶל הַגַּרְדּוֹם

בְּכֹבֶד מִשְׁקָלֵךְ מוֹתַחַת.

אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל שֶׁלִּי אָנָּא הִתְעַשַּׁתִּי.

מְיַחֲלִים אָנוּ

שֶׁעוֹד יִכּוֹנוּ לָךְ שָׁנִים.