זוג או פרא הוא רומן חושפני העוסק בחקירה מעמיקה של מערכות יחסים, אהבה ותשוקה, לצד התמודדות עם אתגרי האימהות והמורכבויות הבין-משפחתיות.
תוך כדי מסעה של הגיבורה אל השגת האיזון בין משיכתה לחיים משוחררים ונטולי עכבות לבין מחויבויות הזוגיות והמשפחה, היא מחוקרת את עולמה הפנימי בטיפול הפסיכולוגי שאליו היא הולכת, מתעמתת עם שאלות על זהות, רגשות אשם ומשמעות החיים, ומשתפת זיכרונות מסיפורם המרגש של סביה, ניצולי השואה, שעליהם היא כותבת ספר.
הרומן משלב עומק פסיכולוגי ומבט אישי נוגע ללב על רגעים משמעותיים של כאב ותקווה, ומעניק משמעות ייחודית להשפעת העבר על ההווה, ועל המאבק להגדיר חיים שמציעים חופש אישי ומשמעות.
זהו ספר הביכורים של איריס סולומון, פסיכותרפיסטית ומטפלת זוגית. איריס משלבת בעבודתה ובחייה תהליכים של ליווי רוחני, הילינג ותקשור, ורואה בכתיבה ובחיבור לטבע כוח ריפוי ודרך חיים.
כשנולדתי הביטו בי שישה זוגות עיניים — שתיים של הוריי, והשאר של סבותיי וסביי.
שלושה זוגות כמו בתיבת נוח. הינה, אני ההוכחה שהכול אפשרי, שהרוח ניצחה את החומר.
העיניים שהביטו בי חייכו וביקשו לטמון בתינוקת זרעי ברכה, הן הביטו בי בגאווה של שורדי שואה.
חמישים ושש שנים עברו מאז, ועכשיו אני שרועה על ספת הטיפולים של תֶּרָה, המטפלת שלי, ומדברת. אצלה אני מרגישה כאילו אני שוכבת על מזרן אוויר ומשייטת לי, מאפשרת לזרם לסחוף אותי ויודעת שהיא תדאג שלא אֶסָחף מדי כדי שלא אטבע.
"סיפרתי לךְ שנולדתי בבית חולים ‘הדסה עין כרם‘?" העיניים שלי פקוחות, משהו בתקרה החלבית מזכיר לי קצת בית חולים, אני ממשיכה, "מאז, אני מגיעה לשם מדי פעם לבקר, בוהה בחלונות הוויטרז‘ הצבעוניים של שאגאל, הם מתארים את שבטי ישראל".
תרה בוהה בי או כך נדמה לי, אני מרגישה את עיני הדבש שלה על ראשי. בכל יום ראשון אני מגיעה אליה, נשכבת על הספה ומפקידה את עצמי לעולם הרחמי של הקליניקה שלה. תרה שותקת, הרבה היא שותקת. גופה חנוט בחליפת בז‘, אבל אני מרגישה שמשהו בה נשפך אליי, היא מזכירה לי איזו מאמא גדולה מאיי פיג‘י. זמן רב חלף עד שמצאתי אותה והגעתי אליה.
היו לי ניסיונות מאכזבים עם פסיכולוג שרק הצחיק אותי, ואז חתך את דבריי בביקורת קשה שהותירה חתכים בנפשי. כשאמרתי לו שאני מרגישה איתו כמו בדייט לא מוצלח, הוא ענה לי, "טיפול הוא לא בהכרח חוויה נעימה, וכשלא נעים, סימן שעושים עבודה". אצל אותו פסיכולוג התעוררה אצלי מתרדמה מחלה אוטואימונית. לפניו טופלתי אצל פסיכולוגית ידועה מאוד, במקביל טיפלה בגרוש שלי ובזוגתו, לכן הפסקתי את הטיפול אצלה, גם לא טרחתי להיפרד ממנה, מי יודע? אולי הקרמה שלי היא לחוות בדרך שפע של אכזבות, שיברונות לב ומסעות אין סופיים וסיזיפיים כדי למצוא את האנשים המתאימים בחיי.
לתרה הגעתי במקרה. המליצה לי עליה בתור בקופת חולים אישה אקראית שדיברתי איתה על אודות מצב המעיים שלי, לפעמים פגישות עם זרים מובילות לקרבה נדירה בצלילותה.
כבר בפגישה הראשונה עם תרה הרגשתי שהלב שלי מפרפר משמחה ומהתרגשות. במפגשים הראשונים ציפיתי למפגשנו תמיד בקוצר רוח, אפשר להודות שבהתחלה התאהבתי בה. אולי.
איך שלא יהיה, את מה שיש לומר אחשוף בהמשך. תחילה אציג את עצמי.
שמי מיכאלה, ומי שאוהב אותי מכנה אותי מיכאלי. בימים אלה אני עסוקה בכתיבת הספר שלי ומתפרנסת גם ממתן שיעורים פרטיים לילדים המתמודדים עם קשיי למידה. אני גרושה כרונית, בעלת שנות ניסיון רבות בעולם הדייטים, רגילה להיות לבד בערבי שישי ובחגים, גם את הנושא של מחלות מין אני מכירה — מקרוב.
החיים בסטטוס של גרושה הם מסע מאתגר, לא קל להיות גרושה, אומנם מזדמן לי להכיר אנשים רבים ושופעי ניסיון חיים העוסקים במגוון מקצועות מעניינים, מצד אחר אני נאלצת להתמודד עם הבדידות. יש משהו מנחם במשפט שתרה נוהגת לומר לי, "עשרים ושתיים שנה את בוחרת בעצמך, בעצמאות שלך". בכל זאת, כשאני יוצאת לדייטים, אני מרגישה לפעמים חשופה, לעיתים כמו ברווז שמרטו את נוצותיו.
יש לי שיער חום בצבע ערמונים ועיניי שחורות כשל צוענייה, אני עונדת עגילים גדולים, יש לי פירסינג באוזניים ובאף, ועל גבִּי — קעקוע של סוס פרא דוהר.
אני נחשבת יפה, אבל לא יפה כמו שהייתה אימי בצעירותה. עשרים שנות הגירושים שלי והעובדה שאין גבר בחיי אשר מחליק לי את הקמטים בשמן האהבה — גורמות לי להרגיש עלבון.
זה לא טוב לעור הפנים, מיכאלה. אני מנסה שיטת חינוך חדשה.
אני שמה לב שאני מתייבשת לאיטי. העור שלי, שהיה עד לא מזמן חלק, נראה לי חסר חיים ומחוספס. השיער היפה שלי איבד מברקו, וקצותיו מפוצלים.
לעיתים אני מרגישה את גופי כבגד הנלבש הפוך.
גברים תמיד אהבו את העור שלי והחמיאו לי שהוא חלק ונעים. עכשיו, קפלים מתחילים לאתגר את מראהו, וכבר זמן מה לא עשיתי אהבה. משהו השתנה בי, אולי בגלל ההורמונים ששיחקו בגופי והודיעו לי חד משמעית על השינוי.
נרשמתי לחוג שחייה. אם אגדל שרירים חדשים ואתחטב, יומתק לי? תהיתי, אבל אז התברר שגם בבריכה אני מביטה בגופי במבט עקמומי, עוקבת אחרי קפלים וקצוות. כשאני מנערת טיפות מים שקופות, מבטי נודד על פני גופותיהן של שאר הנשים. "איזו ‘חתיכה‘ את", אני מחמיאה לאחת הנשים. היא רזה כמו שהייתי רוצה להיות ובעלת קימורים בדיוק במקומות הנכונים.
היא מביטה בי, אומרת "תודה" ומחייכת. "אני רוצה להיות כמוך, חטובה ורזה", אני אומרת.
"נו, ומה את עושה בשביל זה?" היא שואלת. אני מביטה בה, מנסה להחליט אם כדאי להמשיך בשיחה, לבסוף אני עונה, "אני רוקדת, צועדת ושוחה".
"אה, את עושה בהחלט הרבה, אני ממליצה על חמשת הטיבטים", היא אומרת, "חוץ מזה, זהו תחום העיסוק שלי, אני מורה ליוגה, אבל את רואה, גם לי אין חזה כמו שהייתי רוצה שיהיה לי.
את ואני יכולנו לעבור ניתוחים, אבל אנחנו לא מעוניינות, אז אולי נקבל את עצמנו כפי שאנחנו? תאמרי לעצמך שאת יפה ומושלמת כמו שאת עכשיו".
אני מביטה בה ומחייכת, אולם מאחורי חיוכי אני נסערת וכועסת בזה הרגע על הבריכה, על בגד הים החושף יותר ממה שאני מעוניינת לחשוף, על השיחות עם הנשים, על הגוף שלי שלא נראה כפי שאני רוצה שייראה. "את יודעת, הלוואי שהיינו מתאגדות כל הנשים במועדון שהתדר שלו אהבה עצמית וקבלה עצמית, היינו נפגשות ומתחבקות, מאשרות זו את זו ללא מילים, אלא במבטים מלאי תבונה ואהבה", אני מרססת מילים יפות כמו מטהר אוויר, רוצה להדק בינינו את אחוות הנשים. "את יודעת, הכול מתחיל מבפנים, מתוכנו. אם תרצי, תגיעי לשיעור שלי, אולי תזכי לתמיכה בכיוון הזה".
שְתינו מכוסות בטיפות מים, והינה, מול הכאב שלי היא מוצאת לנכון לשווק את העסק שלה. אני מביטה בה עם קוצים בעיניים. נראה לי שמיציתי את החברות שלנו. אני מסיימת לשחות, יוצאת מהבריכה ומתעטפת בחלוק הוורדרד הקטיפתי. טוב שיש לי את תרה, אני חושבת בליבי, אצלה אוכל לשחרר את הקיטוּרים שלי. הקליניקה המתוקתקת של תרה והבריכה מתחלפות בסלון המתרוקן של דירתי כשאני חוזרת הביתה. אני יושבת בין ארגזי קרטון, אורזת את חמישים ושש שנותיי ודוחסת אותן לארגזים. שוב אני עוברת דירה.
בימים אלה אני מתגוררת בעיר שראשת העיר שלה משווקת אותה כ"נִיס של המזרח התיכון".
נו באמת, אני שורקת לעצמי בראש. בפועל, נתניה מזכירה יותר את אבו דיס מאשר את ניס.
יש רחובות בעיר אשר נתקעו בזמן, האנשים ברחובות מתהלכים בזקָנים ובכובעי פרווה, אחדים מהם עם שופרות גדולים ומפותלים, קורקינט הוא כלי התחבורה המועדף כאן, ויש לילות שאני צריכה להודות בתפילת הודיה מיוחדת שלא "גילחתי" מישהו לבוש שחורים על קורקינט, אשר פרץ לכביש נגד כיוון התנועה. הנשים בעלות המגדלים הצבעוניים העוטרים את ראשן מכוסות לגמרי בעיר שהים בה מרסס את החוף בגליו, אומנם החוף לא זהוב כמו בסרטים, אבל הוא בהחלט חוף ים — אחד מן החופים היפים בארץ.
נתניה היא עיר אשר דוברים בה צרפתית, רוסית, אמהרית וגם עברית. ברחוב הראשי יש קונדיטוריות צרפתיות מזיעות מקצפת ומדובדבנים מסוכרים, שדי סברינות מביטות סביבן ומפלרטטות.
אני תוהה איך התגלגלתי לכאן. כמו נוצת נשר שנפלה מהשמיים לתוך מבני בטון ורעש בלתי פוסק של קידוחים. אני ה"רוחניקית" המעופפת, החלטתי לקנן במקום שהוא הכי לא אני, אבל דווקא כאן אני נועצת שורשים, אולי תחושת החריגות שלי נבלעת במגדל בבל של כל השפות והתרבויות בעיר הזאת, אולי החיכוך בין רעש העיר ובנייניה לבין כמיהותיי לטבע מעיר אותי מתרדמת "היפהפייה הנרדמת" שלי. בילדותי חוויתי מעברֵי מגורים רבים, הם לימדו אותי למתוח אחריי שורשים מכל מקום ומקום, אך גם אתגרו תמידית את תחושת השייכות שלי, והינה, דווקא כאן ברעש, באבק ובריח המלוח של הים הרגשתי התחלה של משהו שהזכיר לי תחושות רדומות של ביטחון רחמי, כמו אפונה קטנה בצלחת פטרי המונחת לה על מצע של צמר גפן.
עכשיו, כשאני שוב עוברת, אני לא עוזבת את העיר, אלא מחליפה קצה אחד בקצה אחר ומקווה להתחלה חדשה.
למרות הקרטונים הנערמים בכל אחד מחדרי הבית כמו גושי קרחונים הצפים באוקיינוס של חיי — זהו מעבר מאורגן. מד החום הפנימי שלי שומר על ויסות המעורר בי השתאות והשראה. הינה, הגיע זמני לעורר השראה לעצמי, לא קורה הרבה שאני טופחת לעצמי על השכם, רק לאחרונה אני לומדת ומלמדת את עצמי לעשות זאת.
אני מבינה כמה אני "זן נדיר" כמו בשיר של קורין אלאל. לפעמים אני פוחדת מהצל של עצמי, מתביישת בעצמי ובגופי.
אט אט, אני לומדת לקחת לי זמן של "הנקה".
לומדת שלנפש שלי יש קצב משלה. אני זקוקה להפסקות, לחלימה, סתם לבהות, להרפות מהאחיזה שיש לי בעשייה אינסופית ויומיומית.
אני מתייחסת לעצמי כמו לתינוקת רכה ומתוקה, כשאני האֵם המיניקה וגם התינוקת היונקת.
אני מדלגת בין הקרטונים ונבלעת במעלית, אני בדרך לבית הקפה של ניסים. הבוקר לא הסתדר לי השיער. במראה של המעלית אני מבחינה בשערי רוקד לי על הראש וחורץ לשון.
דמיינתי חוט המושך אותי מעלה מעלה, המורה שלי לפלדנקרייז הזהירה כי עם הזמן אנחנו הולכים ומתנמכים, היא אמרה שחשוב לזקוף את הגב ולמתוח אותו כלפי מעלה.
נרשמתי לקאנטרי קלאב המיועד לבני שבעים פלוס, משחקת תפקיד של אפרוח.
עקבות הילְדוּת שלי בקיבוץ הותירו בי חותם, לא הצלחתי להיות מטופחת ומתוקתקת אף על פי שרציתי להיות כזאת, אולם אז התחלתי לחשוב כי דווקא הסגנון המרושל קמעה הוא הסגנון שלי. בפנטזיה אני לבושה בבגדים בסגנון אינדיאני ויפני, אל תשאלו אותי מה פירוש הדבר, זאת הפנטזיה, אבל במציאות, נו, אני מעט מרושלת, לא תמיד הכול מתאים לכול, ודַאי שלא הכול מגוהץ.
בבוקר, לפני שיצאתי לשחות, הייתי נחושה לשבת ולהתקדם בכתיבת הספר שלי, לסיים לפחות את הפרק הראשון, אך מאתגר לכתוב ספר כשאת נמצאת בסיפור של מעבר דירה, כשהכול תלוי ומתנדנד, מפורק או בדרך להתפרק, אפילו האוויר בבית תפס ריח לוואי של קרטונים ודבק, ואתמול ריססתי את העציץ בנוזל נגד כנימות ומייד הרגשתי מורעלת, הרגשתי כיצד הדירה מסלקת אותי מתוכה כדי שאנשום אוויר צלול יותר. יצאתי מהדירה, החלפתי את ריח הבית בריח קפה וקרואסונים טריים. התיישבתי, ובזמן שהבטתי בתפריט, בעודי סורקת במבט פנורמי וחשאִי את יושבי בית הקפה ואת הגבר שליד הדלפק, זה שהכין את האספרסו, הרגשתי כפי שהרגשתי פעמים רבות לאחרונה — שקופה.
בעבר נהגו להביט בי, הקרנתי אור של אפרודיטה. בעינֵי הצוענייה השחורות שלי ידעתי "לעשות עיניים", להעביר את הגץ שירמוז על אש ועל מדורה שיכולה להידלק בכל רגע. אני חושבת שאת האש הזאת, אשר זקוקה כעת למשהו או למישהו שיבעיר אותה מחדש, ירשתי מרחל, גיבורת ליבי.
רחל היא סבתא שלי, אימא של אימא שלי, ודמותה צצה ועומדת מולי כשאני חושבת עליה.
רחל ניחנה במבט עז, ותנועות גופה הזכירו לי פנתרה גמישה וזריזה שעיניה דולקות כשני פנסים וחושיה ערים. השפעתה על אנשים הייתה מכשפת. האופן שהתנועעה והילת שערה הכסוף הקסימו אותם, לחיצת היד שלה המסה אותם, היה בה משהו עוטף ובו בזמן מתגרה.
כשהייתה נכנסת לחדר היה עובר באוויר רטט סמוי, מין נשיות סוחפת. צווארי הגברים היו מזדקפים כדי לראות אותה כולה, ופיותיהם היו נפערים קמעה, הייתה לה יכולת לגרום להם לרצות להביט בה. חיוכה היה משוך באודם אדום ולבושה תמיד מחויט ומוקפד. מעולם לא חשבה שהיא יפהפייה, קומתה הייתה בינונית ושדיה כבדים, הייתה לה מה שנקרא בלשון העם "מרפסת יפה", ניכר כי הִפנימה שגב זקוף, אודם על השפתיים וציפורניים אדומות בשילוב עיניים בוערות ומעורפלות מושכים אליה גברים. באחת הפעמים כשיצאנו ביחד לקניות לקחה אותי לחנות תבלינים, במהרה קלטו עיניה את הסביבה, ואפה רטט, מבטה התמקד במכל הפח המלא בקינמון ובמכל הסמוך לו המלא בגרגירי פרג שחורים. היא ניגשה וחפנה את הגרגירים השחורים, הניחה להם לזלוג בין אצבעותיה. פרג וקינמון היו התבלינים שלה. היה לה כישרון לכשף בכפות ידיה, היא ידעה ללוש, לאפות, לטגן ולקצוץ. במרפאה בטרזינשטט — שם לדבריה עבדה בתפקיד אחות — כינו אותה "עינֵי ירושלים" כי טענו כולם שמשהו בעיניה מזכיר להם את המשפחה, את הסיר החם של אימא ואת כמיהתם לצאת בריאים ולהגיע לירושלים. בכל בוקר הם חיכו לה שם בעיניים שהסתתרו מאחורי עפעפיים נפוחים ומודלקים. בקושי רב היה אפשר לזהות בהם גברים, אלא רק שקעים ובליטות של עצמות, אולם כשהייתה נכנסת למרפאה, התבהרו המבטים, אולי בגלל דְבר מה בנעוריה ובאש הפנימית שבערה ודלקה בה גם כשהיא חשה חנוקה וללא אוויר. נוכחותה עוררה בהם תקווה, ובזמנים אלה אנשים שיוועו לתקווה. "‘עינֵי ירושלים‘, בואי אליי", היו מבקשים ממנה בקול שקט שהייאוש ניכר בו ושכאבי הגוף והנפש החרישו אותו כמעט כליל.
למרות האהבה הרבה שרחשנו זו לזו ועל אף שחלקנו אותה תכונה של תאווה לחיים, לעולם לא אהיה כמוה — אלגנטית ומוקפדת. סבתי העניקה לי כל מה שהייתי צריכה — תשומת לב חמה ואוהבת ותחושה שבעיניה אני היפה והחכמה ביותר. כבר זמן מה אני רוצה לכתוב כיצד שרדה בשואה ובחיים שלאחר השואה, תמיד רציתי לדעת מה החמיצה במהלך חייה וכיצד נחלצה מן התופת. הכתיבה לא קשה לי, מאז ומתמיד כתבתי — תחילה יומנים, אחר כך עיתון כיתתי ושירים רבים, ברבות הימים התחלתי להרגיש שאני צריכה לכתוב על סבתא שלי ועליי, היינו זקוקות זו לזו.
רחל מילאה אותי, היא הצילה אותי ממוות רגשי, היא עטפה וערסלה אותי, ואני ליטפתי אותה והחזרתי לה אהבה. במטבחה נחתי והקשבתי לקול התבשילים שבעבעו בסירים. במטבח שלה הרגשתי כמו בקן חמים. לאחר מותה נותר בי געגוע עצום אליה. מקור החום והאנרגיה שהייתה עבורי נעלם כליל, והיתמות ממנה הותירה בי ואקום. חיפשתי נחמה מפני תחושות הבדידות שהכו בגופי ללא רחם וחרשו בי חריצים עמוקים של מרירות ושל תשישות. קולות בית הקפה מחזירים אותי לעצמי, מחשבותיי מתעופפות, אני מנסה להסביר לעצמי כי תחושת השקיפות המכה בי מעידה על כוח. כשאת שקופה מותר לך ללבוש בגדים בכל צבע, לבחור כל מצב צבירה רצוי, מותר לך להפתיע את עצמך בכוס שוקו חם עם חתיכות שוקולד הנמסות בו או באספרסו ריחני, אפילו קרואסון, שהתחלתי לאכול לאחרונה, מותר לך בהחלט. כשאת שקופה, את יכולה לחגוג עם עצמך, את נמצאת בחגיגה בלתי נראית שיכולה לכלול הכול.
הטלפון מצלצל, ושרגא האופה על הקו, אני מנסה לתאם סדנת אפייה לרגל חגיגות יום ההולדת השלושים של בני. "אפשר לממש כל מה שאת מפנטזת עליו", הוא מודיע, ואני שמה לב שזוהי הפעם השנייה שהמילים "פנטזיה" ו"לממש" עולות בשיחה. אני חושבת שזהו פלרטוט עדין, מדברים בעניין אחד, אך יש לו ניחוח של משהו אחר. "הבית שלי קטן", הוא אומר, "ואי אפשר להעביר בו סדנה לעשרים איש".
אני רוצה לקבץ את המשפחה הפולנייה שלי לסדנת אפייה, אני תמיד כמהה להתקרב אליהם, אבל גם בוחרת להישאר בחוץ. אולי יקרה נס ומשהו יתפח ויתערבב עם משהו, אני חושבת לעצמי, אולי מקלות וניל וריח קינמון ירככו משהו, אבל הינה, מתחילים הפערים. הוא מציע לממש פנטזיות, בד בבד מציין כי ביתו קטן מאוד. "אעדכן אותך ביום שני", אני טווה את רשת הפלרטוט שלי בעודי משתמשת בקול הדבש שלי בנגיעות בס עמוקות. לאחרונה גברים מספרים לי שביתם קטן מאוד, הם מכנים אותו יחידת דיור, נשמע לי יותר כמו מחילת דיור, האם במקום גבר, גר שם הוביט?
אני לא יכולה להימנע מִשאלות בעניין זה. מחשבותיי נודדות ואצבעותיי נעות, יש להן רצון משל עצמן, סיפור פנימי שנרשם מזמן. לפני שאני מתמסרת כליל, אני עוד מספיקה לשמוע את ניסים קורא במבטא צרפתי מכיוון הדלפק, "מיכאלי, הקפה שלך מוכן". צרפתית גורמת לי לאטום את האוזניים או להתמסר. משהו בראשי נדרך לפעולה ושולח ממני איתות פלרטטני המתחלף מדי פעם בתנועת סירוב, עם ניסים זה תמיד פלרטטנות.
אני מביטה בקלידים של המחשב, כיצד פתאום יוצאת ממני הכתיבה — אין זה מובן מאליו, מעולם לא היה.
אני שוב מלכסנת מבט לניסים ומחליטה על כוס אספרסו נוספת.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
