חמישים טעמים מתוקים של שקדים מרים

מה קורה כשהדבר שאתה הכי משתוקק אליו, הוא גם מה שיביא לחורבנך?

רון, גבר מופנם וביישן בשנות החמישים לחייו, עוזב את ישראל עם אשתו לטובת קריירה באיטליה. אבל החיים החדשים מעבר לים לא מצליחים למלא את הריקנות שבליבו. הנישואים, שכבר מזמן איבדו את הניצוץ שלהם, הופכים לכלוב של שגרה חונקת. בתוספת המשרה המשמימה, נראה שנגזר על רון לחיות חיים אפרוריים.

ואז היא מופיעה. יפהפייה, מסעירה, מסוכנת. מה שמתחיל כריגוש אסור הופך להתמכרות, ומה שמתחיל כפלירטוט תמים הופך למערכת יחסים בוערת שמטלטלת את עולמו.

בעוד רון שוקע עמוק יותר ברומן האסור, הקרקע תחתיו מתחילה להתערער. הוא לומד על עצמותיו זעם נשי מהו, וכן מהם אדישות ושברון לב. הוא מנסה לנווט את חייו בתשוקה לצד עצב, כמיהה וגעגוע לצד תקוות ומשאלות לב, אך לא תמיד מצליח.

חוסר היציבות בחייו, באופן טבעי, מוביל לתוצאה אחת בלבד: הכול מתפוצץ.

הספר "חמישים טעמים מתוקים של שקדים מרים" הוא דרמה אירוטית על תשוקה, בדידות, אובססיה והמחיר הכבד של רדיפה אחר האהבה.

זהו ספר הביכורים של דניאל דה נס. דניאל, בדומה לרון, גר באיטליה למשך תקופה מסויימת. התרבות האיטלקית והנשים האיטלקיות אינן זרות לו. בשפה קולחת ומתנגנת, דניאל בעצם מספר לנו על הדברים שהיו, הדברים שהיו יכולים להיות, והדברים שהיה רוצה שיהיו.

הסופר הנערץ על דניאל הוא גבריאל גרסיה מרקס ומעט מרוחו שורה עליו בכתיבתו.

רון יצא בצעדים חפוזים מדירתו, ממשש את הפתק החבוי בכיס מכנסיו. הוא יצא מהבניין אל יום סגרירי ואפור. השמיים הביטו בו במבט מעונן ואטום, אך מדי פעם שמש שקרנית הצליחה לבצבץ מבין העננים השטים אי שם במרומים, ולחדור בעדם. על אף האוויר הצלול, רון חש שבתוכו מתפשטת עננות כבדה.

בעודו צועד ברחוב, ניחוחות עדינים מהמאפייה השכונתית חדרו אל נחיריו, מנסים לפתות אותו ואת שאר העוברים והשבים. ריחות של שמרים, שוקולד חם, ווָנִיל קראו לעוברי האורח להיכנס פנימה, ולבחון את מה שיצא הרגע מהתנור.

אבל רון לא נכנס. הוא המשיך לצעוד, חלף על פני המספרה, עצר רק לרגע והציץ דרך חלון הראווה. בוריס בדיוק עבד על ראש עטוף באלומיניום, שתחתיו הציצו פני אישה בגיל העמידה.

יומיים לפני כן, רון עצמו ישב שם בפנים, על הכיסא המסתובב, ובחן בקדרות את דמותו במראה. בוריס עמד אז מאחוריו בגופייה הלבנה שהבליטה כרס צנועה, אוחז במספריים הארוכים. בחיוך אמר כי מעט השיבה מעצימה את הגבריות ומשרה לו ארשת סמכותית יותר.

"זה ככה כמו מנהל עסקים," אמר, ואז גזר.

"לא יודע," אמר רון בחיוך ספקני, בוחן את השערות הלבנות שהחלו לעטר את הצדעיים וקדמת הבלורית שלו בשנה האחרונה. "זה אומר שאני מזדקן."

"מה פתאום זקן!" בוריס הזדעק במבטא כבד. "זה ככה גבר סמכותי, זה ככה אישה אוהבת," אמר לו בארשת פנים רצינית מאוד. רון לא היה בטוח בדבריו, אבל היה לו נעים לחשוב כך.

הוא המשיך ללכת.

אם לומר את האמת, לא כל כך התחשק לו לצאת מהבית. הוא העדיף להמשיך לקרוא את הרומן "הפורנוגרפיה של האהבה", ולהתענג על המקיאטו האיטלקי שהכין. מעט מטעמו עדיין הורגש בחלל הפה. הוא רכש את מכונת הקפה באיזו עיירה ציורית באיטליה במחיר מציאה.

החיים בטריאסטה.

זיכרון מתוק־מריר.

אומנם הוא חזר משם לפני שנתיים, אך הרגיש שחלק מליבו עדיין נשאר בארץ המגף. לא לגמרי פה, לא לגמרי שם, חצי־חצי, מתנדנד באוויר. הוא הרגיש שהוא איבד את דרכו באופן דומה לאופן בו איבד את עבודתו. הפיצויים הזעומים שקיבל לא הספיקו לתנאי מחייה נוחים כפי שהתרגל אליהם שם, באיטליה. הוא השקיע אותם בנדל"ן בארץ, אבל הפירות עדיין לא בשלו מספיק כדי להנות מהם. אולי בקרוב.

למרות הנוחות על הכורסה בביתו, עם הספר והקפה, הוא לא יכול היה להוריד את העיניים מהפתק שהיה מונח על שולחן הסלון. בסופו של דבר הסקרנות גברה עליו.

רון המשיך לצעוד ברחוב הסואן, מתקדם לעבר סניף הדואר הראשי. פתק הדואר הוורוד היה תחוב עמוק בכיס מכנסי הג'ינס שלו. הוא הופיע בתיבת הדואר שלו לפני יומיים, ובו נכתב בלקוניות אדישה שהגיעה חבילה מחו"ל.

הוא לא יכול היה לשער מי שלח את החבילה ומהיכן הגיעה. לא הייתה לו משפחה בחו"ל, ומכריו הבודדים (הקולגות שלו לשעבר) בטח לא ישלחו מתנות. הוא גם לא הזמין שום דבר באינטרנט. תמיד אהב לגשת באופן אישי לחנות כדי לראות את המוצר במו עיניו, להתלבט זמן רב, ורק אז לרכוש. הוא לא בטח ברכישות מקוונות, וגם לא מיהר לפזר את כספו.

לפעמים מגיעות הודעות סרק בדואר, חשב. פרסומות או קנסות. ההודעות האלה אף פעם לא משמחות כמו זכייה במוצר, או מכתב מדוד יקר שנזכר בך פתאום ורוצה לשלוח לך מיליון דולר.

אבל בעצם... אולי זו נעמה שרכשה משהו באינטרנט. היא הייתה אלופה בכך. ואולי ציינה בהזמנה את כתובת מגוריו במקום את הכתובת הזמנית שלה. אולי היא חוששת שדברי דואר חשובים לא יגיעו לדירה השכורה שלה. זה לא היה הדבר הכי הגיוני לעשות, אבל נעמה לא הייתה היצור הכי הגיוני בעולם.

ואולי היא פשוט רוצה לראות אותו שוב. הופכת אותו לדוור הפרטי שלה.

רון חצה את הרחוב לצידו השני בו היו פחות בתי מגורים ויותר עסקים מסחריים. הוא עבר שורה של חנויות הלבשה תחתונה. הוא חייך בנימוס אל קשישה נמוכת קומה שהביטה בו בזמן שחלפה על פניו. היא כמו נבלעה בתוך שיער דליל, מנופח וצהבהב.

פה זה לא כמו באיטליה, חשב. שם הנשים מרהיבות עוז. הן שומרות ומטפחות את עצמן בכל גיל, צעירות כקשישות. אפילו ג'וליה, למרות שהיא ממש לא הייתה צריכה. אישה עם יופי טבעי כזה לא צריכה להוסיף או לשנות אפילו פסיק אחד קטן.

ג'וליה...

מי היה מאמין שחלפו שנתיים שלמות מאז הפעם האחרונה שראה אותה. אולי ישלח לה מייל? בלי סיבה מיוחדת, רק כדי לבדוק מה שלומה. אבל בטח היא לא תענה.

רגע, כשחושבים על זה... היא באמת כתבה לו לפני מספר חודשים שהיא מתכוונת לשלוח לו מעין הפתעה. חמישה שקדים מצופים בשוקולד.

כאות של אהבת נצח וחיבה עמוקה, היא כתבה.

אהבת נצח... חיבה עמוקה... אבל באותה נשימה היא גם כתבה שבקרוב היא מתחתנת.

ואם אכן כך המצב, וזו חבילת האהבה־אירוסין של ג'וליה, הוא לא היה בטוח שהוא רוצה לקבל אותה. מועקה כבדה החלה להתפשט בליבו מהמחשבה על אירוסיה. מצד אחד, הוא ידע שזה יקרה במוקדם או במאוחר, והוא היה בסדר גמור עם מאוחר. מאוד מאוחר. מאוחר כזה של אף־פעם.

אבל מצד שני... אולי היא תצרף גם מכתב. הוא כל כך אהב לקרוא את מילותיה באיטלקית, אם בהתכתבות אישית ואם בנושאי עבודה. הוא סבר כי כתיבתה היא המתוחכמת בעולם. בליבו היה מעניק לה פרס לספרות איטלקית, בעיקר בפעם ההיא שכתבה לו: Mi dispiace che abbia sofferto pensando, אני מצטערת אם סבלת לחשוב. הוא מצא בכתיבתה חדות המתאפיינת בישירות, כמעט ככתיבתו של גבר. אולם במילותיה בלטה נשיותה, ממש כפי שזו בלטה במראיה, שהיה מלבה את תשוקותיו.

"היי, רון!"

הוא הרים את עיניו בהפתעה אל האישה הצעירה שנעצרה מולו. היא הרכיבה משקפי שמש גדולים. הם כיסו כמעט חצי מפניה. היא הטתה את ראשה, ותלתליה החומים התנודדו עם התנועה הקטנה. היא חייכה אליו בשיניים לבנות.

"היי," השיב רון בחיוך נבוך.

"אתה לא מזהה אותי, אה?" שאלה בעוקצנות והורידה בתנועה זריזה את משקפי השמש מפניה.

רון הביט בה לרגע בבלבול, אבל אז פניו התרככו וזוויות פיו התעקלו בחיוך נוסטלגי.

"שולי!" הוא קרא בהקלה על שזכר את שמה.

היא צחקקה והתקרבה לחיבוק ידידותי. חום גופה עטף את גופו, ריח קרם השיער שלה חדר לאפו. התחושה הייתה נעימה ומנחמת אך חלפה כשם שהגיעה ברגע שניתקה עצמה ממנו.

"מה איתך?" שאלה בקלילות האופיינית לדור ה־Z. "הרבה זמן לא שמענו ממך."

לפתע התפרץ בקרבו רצון עז לשתף אותה בכאבו, בבדידותו המאוחרת, בגעגועיו לחו"ל ולאהבה בלתי נשכחת. הוא רצה מישהו שישמע אותו, שיקשיב, שיאמר לו דברי חכמה או מילים שיוכלו לשכך את הכאב. אבל בחורה בת עשרים־וקצת לא תבין.

"סתם," רון אמר ומשך בכתפיו. "לא משהו מיוחד."

היא הנהנה בחיוך, כאילו ממתינה שימשיך לומר משהו, אך הוא רק השיב בחיוך קטן משלו.

"טוווווב," היא משכה את המילה. "אז תשמור על קשר, בסדר?" היא הניחה יד על זרועו. רמז של אותה תחושה נעימה ומנחמת הבזיק שוב מתחת לעורו.

"בטח, שולי," אמר.

"יופי," אמרה וניתקה את ידה ממנו. "אז תשמור על עצמך."

ואז היא שוב כיסתה את פניה במשקפי השמש המוגזמים.

"צ'או, שולי," אמר ובהיסח הדעת מישש את הפתק שסחב בכיסו.

שולי צחקקה וחידשה את צעדיה.

"אפשר להוציא את הגבר מאיטליה, אבל אי אפשר להוציא את איטליה מהגבר," היא אמרה בעודה חולפת על פניו. "סיונרה!"

רון נאנח. זה בכלל ביפנית.

היא נעלמה בין ההמון והוא פנה בחזרה לכיוון סניף הדואר. כעת הוא החיש את צעדיו. המחשבה שהחבילה היא מג'וליה, מאורסת או לא, הזריקה בו מוטיבציה מחודשת. כי כשחושבים על כך שנית, עצם העובדה שהיא שלחה משהו מראה שהוא עדיין בליבה, לא? שהיא עדיין חושבת עליו, וזה שווה את הכול.

שוב תחושת הבדידות העמוקה והכואבת הציפה אותו. כאילו שחה בתוך בריכה קרירה של עצבות.

אולי בכל זאת הוא צריך לנסות לחדש קשרים ישנים? לחתור לאינטראקציה אנושית? אחרי הכול, לא טוב היות האדם לבדו. הוא החליט להתקשר לשולי כשיחזור הביתה, אחרי שיאסוף את החבילה. אולי היא תסכים לשבת איתו לקפה.

רון פתח את דלת סניף הדואר ומייד חש במהלומת אוויר המזגן היבש והחם. סניפי דואר תמיד גרמו לו סוג של התרגשות פנימית, עוד מהיותו ילד, כשגר באורוגוואי. משהו במקומות האלה תמיד הזכיר לו מרחקים. זהו המקום אליו מגיעות חבילות מסתוריות והפתעות מעבר לים, ומכתבים...

כאלה שעשויים לחולל שינוי דרמטי ועוצמתי העלול לטלטל חיים שלמים. על אף שהמכתב שטלטל את עולמו לא הגיע דרך הדואר, אלא המתין לו בסבלנות על שולחן חדרו, באורוגוואי. שם הניחה אותו אימו, לפני שאושפזה בבית החולים עם דלקת ריאות קשה.

הדלפק הימני היה ריק, והוא ניגש אל הפקידה. היא ישבה בנינוחות, מבטה נעוץ בטלפון הנייד שבידה.

"אהלן, יא חביבתי," אמר רון.

הפקידה הצעירה הרימה אליו את עיניה הגדולות והשחורות. פניה ניבטו אליו מתוך מטפחת כחולה שעטפה את ראשה וצווארה.

"אהלן וסהלן, יא זלמה," ענתה לו בחיוך.

"כיף חאלק, יפתי?" שאל בפלירטוט עדין.

"אני בסדר גמור, ומה שלומך?" היא הסיטה מפניה הרכים קווצת שיער סוררת, שחורה כשל עורב, והידקה אותה מתחת למטפחת.

"חמדוללה," ענה לה. "הייתה אמורה להגיע אלי חבילה. את יכולה להעיף מבט?" הוא הוציא מכיסו את הפתק הוורוד, ומסר לה אותו.

הפקידה לקחה מידו את הפתק. היא קמה ממקומה וניגשה אל הכוורת מאחוריה, שבה היו סדורות חבילות שונות. היא הרימה במיומנות את אחת החבילות בקצה הכוורת, בדקה במבט זריז את הכיתוב שעל גבה, ושבה לדלפק כשהיא אוחזת בה. היא סרקה את הברקוד ומילאה תעודת זהות, ואז הגישה לו את החבילה.

רון הביט בחבילה המלבנית העטופה בנייר חום. הפתק הלבן שהיה מודבק עליה נשא עליו כתובת שגרמה לליבו להחסיר פעימה.

הוא בהה בכתובת במשך שניות ארוכות, חצי לא מאמין, חצי מרחף בחלל של הבזקי זיכרונות.

פניה של ג'וליה.

החיוך הממוסגר בשפתיים מלאות, אדומות.

גלי הדבש בשערה...

"סליחה, אדוני?"

רון הסתובב. גבר בעל שיער לבן עמד מאחוריו, צמוד אליו מעט מעבר לגבול הטעם הטוב.

"כן, סליחה," רון מלמל ופינה את מקומו. הוא אחז בזהירות בחבילה מטריאסטה, איטליה, כאילו הייתה חפץ קדוש, ויצא מסניף הדואר.

אוויר המזגן היבש מיד התחלף באוויר הרחוב הקריר והנעים, ורון חיפש מקום לשבת. הוא התיישב על ספסל רחוב בקרבת מקום, וכעת הניח לעצמו להסיר את העטיפה החומה. הוא גילה תחתיה קופסה בצבע כחול ארגמן עם סרט פרחוני צהוב.

במרכז הקופסא היה כתוב בכתב יד מעוגל וציורי:

Per Ron.

בשביל רון.

הוא זיהה את כתב ידה. ליבו הלם ויובש החל להתפשט בפיו, כאילו לשונו נדבקת לחלל הפה. ידו שהחזיקה את החבילה רעדה מעט. הוא קירב את החבילה אל שפתיו ונשק את האותיות הלועזיות, מנסה לחוש אותן מקרוב ולגמוע אותן אל תוך ליבו.

היה נדמה לו אפילו שהוא יכול להריח את ריח שערה העדין, תערובת של פירות טרופיים מתקתקים, כאילו הוא בוקע מתוך האריזה. הוא החליט שלא יפתח את החבילה עד שיגיע לביתו.

הוא קם מהספסל והחל לצעוד בחזרה.

בכניסה לבניין הוא הקיש את הקוד והדלת נפתחה בפניו ללובי רחב ידיים. הוא הנהן בידידות לשומר בכניסה, ופנה לעבר מעליות הבניין. הוא לחץ על הכפתור, והמתין בזמן שאחת מהן עשתה את דרכה מעלה מהחניון.

דלת המעלית נפתחה והוא גילה, לרוע מזלו, שהיא הובילה את מר מוצפי.

"היי," אמר רון באופן מאולץ והשפיל מבטו. הוא פסע הצידה לאפשר לאיש התחזוקה של חברת הניהול לעבור.

"שלום־שלום," אמר מר מוצפי. הוא סקר את רון במבט זריז ועיניו עברו מפניו אל החבילה שאחז, ובחזרה אל פניו. "אתה זוכר שטרם העברתם את תשלום הוועד החודש?"

"כן, אני זוכר," אמר רון ונכנס אל המעלית. "אעביר לך את התשלום ברגע שיגיע אלי פנקס הצ'קים החדש." הוא לחץ על כפתור הקומה השביעית.

"אל תשכח," אמר מר מוצפי, מתחרה בדלת שהחלה להסגר. "לוחצים עלי מלמעלה," ראשו נטה הצידה בעוד המרווח הלך והצטמצם. "אתה יכול לשים לי בתיבת הדואר, ותמסור ד"ש לנעמה."

רון נשם לרווחה כשקצה ראשו של מר מוצפי נעלם מאחורי הדלת המתכתית, והמעלית החלה לעלות.

"אז ככה הדירה נראית עכשיו?" שאלה אותו נעמה לפני כשנה, כשהגיעה אל הדירה שפעם הייתה דירתם המשותפת. היא הגיעה לאסוף את פריטיה האחרונים.

"כן, כך היא נראית," רון אמר בתחושה מרה של עצב. קשה היה לו להמשיך להתגורר באותו המקום כאשר טביעות אצבעותיה של נעמה מורגשות כל כך בחדות בכל פינה מפינות הבית.

"דווקא לא רע בכלל," היא אמרה כשבחנה את חלל הסלון, ואז הלכה לאיטה אל המרפסת המשקיפה על השכונה, כמו בלש המחפש רמזים בזירת פשע. "ציפיתי למשהו יותר..." היא הטתה את ראשה מצד לצד, כשוקלת את דבריה. "יותר מוזנח."

"את בטוחה שזה מה שאת רוצה?" שאל רון כשפסע אחריה. "אולי בכל זאת נוכל לנסות לגור שוב ביחד?"

היא הסתובבה והסתכלה עליו בגבה אחת מורמת, כאילו אמרה "נו באמת, אתה באמת שואל אותי את השאלה הזו?"

רון משך בכתפיו וחייך חיוך מריר, אך משלים עם המצב. "אז קפה או תה?"

הדירה נותרה בדיוק כפי שרון עזב אותה שעה קודם לכן, לפני שהלך אל סניף הדואר. ספל הקפה עדיין ניצב על שולחן הזכוכית במרכז הסלון, חצי מלא או חצי ריק, תלוי איך מסתכלים. לידו היו מוטלים מספר כתבי עת ועיתונים, חלקם בעברית וחלקם באנגלית. הרומן שהחל לקרוא בו, "הפורנוגרפיה של האהבה", היה פתוח והפוך עם הכריכה לעברו. רון לקח את הספל אל הכיור ואז התיישב על הספה, החבילה בחיקו.

ידיו כמעט רעדו כאשר הסיר את שאריות העטיפה החומה הקרועה. הוא פתח את הקופסה הכחולה. בתוכה היה מקופל מכתב. הוא הוציא אותו בזהירות, כמעט ביראה, וגילה מתחתיו חמישה שקדים מצופים בשוקולד מגרה, בדיוק כפי שהבטיחה לשלוח ביום מן הימים. הם היו בהחלט מפתים.

רון הניח את הקופסה על השולחן ופתח את המכתב.

רון היקר לליבי

אני מקווה שמכתב זה מוצא אותך בטוב, שאתה מאושר, ושמצאת את דרכך בארץ ישראל. אימך בטח מאושרת שאתה שוב לצידה.

כשמכתב זה יגיע אליך, אני כבר לא אגור בטריאסטה, אלא בפירנצה, עם לוסיאנו. בחודש הקרוב אנחנו עומדים להינשא, סוף־סוף, אחרי שנים שבהן היינו זוג.

רון, אתה מאוד יקר לליבי. הרגעים שחווינו ביחד היו נהדרים, אותם אנצור כל חיי ולא אשכח לעולם. הדבר האחרון שרציתי, ושאי פעם ארצה, זה שתיפגע ממני ושאגרום לך כאב. לכן, אני מבקשת ממך היום סליחה. אני יודעת שעברו שנים מאז אותו מכתב ארור והשלכותיו, אבל עדיף מאוחר מאשר לעולם לא. אנא סלח לי על שהכאבתי לך, ועל המכתב הארור. קצר הדף מלספר לך את נסיבות העניין.

וכעת, כפי שהבטחתי, אני שולחת לך שקדים שקניתי מהקונדיטוריה היוקרתית ברחוב גריבלדי.

שקדים אלו מעידים שאין יותר טינה בליבנו, נתלוש את הדף הרע ונמשיך בחיים טהורים, בשם ישו ומריה.

אני שולחת חיבוק גדול.

באהבה,

ג'וליה

דמעות איימו לחנוק את גרונו של רון. ג'וליה באמת מתחתנת. אבל למה ציפה בעצם? מה חשב לעצמו?

הוא ניסה להיאחז בכל ביטוי ומלל באיטלקית כדי לזהות שביב של רגש רומנטי חבוי מבעד למילים הברורות. אבל לא מצא.

שנתיים שלמות... והרגש עדיין חי, בדיוק כמו אז. וללא כל התראה, תחושת בדידות איומה הציפה את ליבו. הייאוש. אכזריות העולם. איך בבת אחת איבד את אהובתו, ואז גם את אשתו, ואת כל הנשים שהגיעו אחריה.

הוא קם מהספה והחל להתהלך בחדר המגורים הלוך וחזור. הוא יעשה שינוי בחייו, הוא חייב. אי אפשר להמשיך ככה, בבדידות שכזו. הוא יתחיל מלהרים טלפון לשולי, ואחר כך... מי יודע.

רון הלך לחדר השינה והרים את הטלפון הנייד שלו משידת העץ הקטנה שניצבה בסמוך למיטה. הוא חיפש באנשי הקשר את שמה של שולי. על החיים ועל המוות, חשב. ואז חייג.

"הלו?" קולה של שולי ענה בנימה אנרגטית.

"היי, שולי, מה שלומך? זה רון."

"אה..." ענתה שולי בהיסוס קל. "היי רון, מה המצב?"

"אצלי הכל בסדר," הוא אמר. "את יודעת, מאוד שמחתי לפגוש אותך היום במקרה ברחוב. חשבתי שאולי תרצי לקפוץ אלי לכוס קפה."

"אה..." שולי שוב היססה.

"רק בשביל להתעדכן," רון מייד הוסיף. "עברו כל כך הרבה שנים מאז הפעם האחרונה שהתראנו, חשבתי שיהיה נחמד לצמצמם פערים."

"אתה יודע מה," אמרה שולי בקול מעט פחות מהוסס. "אני ואהרון נשמח לבוא. אנחנו מתכננים לטוס לאיטליה אחרי שנתחתן, אולי יהיו לך המלצות בשבילנו."

"אה..." הפעם היה זה רון שהיסס מעט. "שיהיה במזל טוב," אמר וחש בגוש שמתהווה בגרונו. "בסדר, תבואו. בשמחה."

הוא נתן לה את כתובתו, והם קבעו בעוד כחצי שעה. הוא ניתק את השיחה והניח את הטלפון הנייד במקומו על השידה הקטנה.

רון הלך לסלון ויצא אל המרפסת. הוא עמד והניח את ידיו על המעקה, מביט מטה, אל הרחוב. מפעם לפעם נשמע קול צחוק של ילדים שהתרוצצו בגן השעשועים מעבר לכביש. משום מה, הצליל הקליל הזה דווקא העיק עליו. הוא נכנס שוב לביתו.

עיניו נמשכו מיד אל הקופסה הכחולה. היא כמו קרצה לו ממקומה על השולחן. הוא שלח אליה יד, ושלף באצבעותיו את אחד השקדים. השוקולד נמרח מעט על אצבעו כמו ילד, והוא הכניס אותו לפיו. בהתחלה הרגיש את המתיקות הנעימה של השוקולד שנמס שאפפה את לשונו, ולאחר מכן החל לנגוס בשקד שהיה מעט מר וחמצמץ. הוא אכל שקד אחד נוסף.

עקצוץ קל החל לדקור את לשונו, והוא ניגש לכיור לשתות מים. לפתע הרגיש פעימות לב מואצות וטעם מוזר המשיך להתפשט בפיו.

בתחילה חשב שזו תגובה טבעית להתרגשות מהמכתב והטלטלה שעבר, אבל אז הגיעו גלי לחץ בראשו ובעקבותיהם טשטוש בראייתו. הוא החל לחשוש.

הוא ניגש לספה, התיישב וניסה לנשום עמוק. אוויר פנימה, אוויר החוצה. אבל זה לא עזר. יתרה מכך, הוא החל להרגיש התכווצויות שרירים בגפיו.

רון התמלא בפחד של ממש, מרגיש איך מרגע לרגע מצבו הולך ומחמיר.

מה המספר של מד"א, הוא ניסה להיזכר. מאה זה משטרה, מאה ואחת! מאה ואחת! הוא קם מהספה והחל לצעוד לחדר השינה בבהילות, אך רגליו בגדו בו והוא התמוטט.

רון פקח את עיניו. הוא לא היה בטוח היכן הוא נמצא. זה לא היה חדר השינה שלו, בזה היה בטוח. זה היה חדר קטן יותר. היה חשוך, אך לא יותר מדי, והוא ראה שהקירות סביבו הם בעצם וילונות בצבע תכלת. וגם הריח היה שונה. משהו שהזכיר לו... אקונומיקה?

רון ניסה להזיז את ידיו, ואז הבחין בצינורות הפלסטיק שהיו נעוצים במחט בתוך ורידיו, דבוקים בסלוטייפ רפואי. עמוד אינפוזיה עמד בצמוד למיטתו.

הוא פתח את פיו וניסה לקרוא למישהו, אך מגרונו נפלט רק צליל עמום. משהו בין גרגור לאנחה.

גופו היה כבד, והוא חש איך הוא שוקע אל תוך המזרון. איך הוא הגיע לכאן? מה קרה? הוא ניסה להלחם בעפעפיו שהלכו ונכנעו לכובד. רגע לפני שהוא שוב שקע בתרדמה, פני אישה הבליחו מולו.

ג'וליה...