ענן לבן ארוך

הספר "ענן לבן ארוך", מבוסס על מסע אמיתי שעברו מיה וטל בניו זילנד, מדינת איים מרהיבה אי שם באוקיינוס השקט. השניים מצאו את עצמם תקועים ביחד, במקום הכי רחוק מהבית שרק אפשר, בתקופת התפרצות המגפה שהשתוללה ברחבי העולם.

הרפתקאותיהם של מיה וטל מחולקים לסיפורים שנכתבו משתי נקודות מבט שונות של בני הזוג. כך נחשף הקורא לחוויותיהם האישיות והכמוסות ביותר של השניים. האם הזוגיות שלהם, שרק החלה, תשרוד את התלאות שיעברו בדרך? האם אהבה יכולה לגדול במקום שבו אין ודאות כלל? והאם יש אמת אחת, או שהחוויה של החיים היא סובייקטיבית בלבד?

הספר עוסק במערכת היחסים הנרקמת אט אט בין בני הזוג, דרך רגעים מעוררי השראה של אהבה, כאב ואמון, תחת נופים נשגבים ונהדרים, מול אוקיינוס כחול ואינסופי, ובעיקר עם אנשים טובי לב ומסבירי פנים שנקרים בדרכם ועוזרים להם במסעם.

תל אביב, 2019

מיה

זה היה בתחילת החורף. אני זוכרת שלבשתי סוודר כחול כי הוא היה אז הסוודר האהוב עלי, מבד כותנה נעים ומלטף. אני חושבת שטל לבש מעיל. תמיד צחקתי עליו שקר לו יותר מאשר לכולם. ואולי אני זאת שחם לה יותר מכולם? טל הביט בי בעיניו הירוקות-חומות, ובחיוך הצחור שיכול להמס אפילו את הקרח באנטרקטיקה.

זאת הייתה שעת שקיעה, ועבור מישהי שראתה לא מעט סרטים רומנטיים בחייה זה נראה לי הטיימינג המתאים. באמת? "הטיימינג המתאים?" צעק עלי ההיגיון הבריא. הוא עוזב ואת נשארת כאן.

ישבנו על גבעת הדשא מתחת לבית המלון "הילטון", חוף מוכר לזוגות אוהבים שרוצים קצת להתנתק מרעש העיר. רק שבמקרה הזה היינו חברים טובים שרצו לבלות יחד. באמת הכול בראש שלי? הוא לא מבחין שיש בינינו משהו מעבר לחברות? יכולנו להיפגש אצלו או אצלי… או להזמין עוד חבר'ה מהעבודה, אבל הוא הציע את המקום, את השעה ולא הזמין אף אחד נוסף. "הוא רצה שזה יהיה דייט בדיוק כמו שאת רצית," דיבר אלי הרגש. אבל… פקד עלי שוב ההיגיון, אולי בכל זאת תחכי שהוא יאמר לפנייך את מה שהוא מרגיש.

"רוצה?" שאל אותי טל בקול הבס האופייני שלו והגיש לי את הבקבוק האדום. "זה מיץ גת".

איך יכולתי לסרב לקול סקסי שכזה? "יאללה תביא לנסות", עניתי. "אתה כזה תימני," צחקתי.

"מה את מאחלת לעצמך השנה?" הוא שאל אותי.

אותך, חשבתי, אבל השתפנתי ועניתי, "לזרום. כל החיים אני רק רודפת, נלחמת, משיגה, מציבה מטרות. הפעם אני רק רוצה לזרום ולראות מה יגיע." מאיפה הגיעו לי השטויות האלה של הזרימה? אני באמת מאמינה בזה? איזה לזרום, אפילו טיול של אחרי צבא לא עשיתי.

"אחלה תשובה," הוא ענה לי.

השתררה שתיקה ארוכה, אבל שתיקה נוחה כזאת, בלי צורך להגיד דבר, רק להיות. כמה פעמים בחיים יוצא לנו פשוט להיות? השתיקה הזאת שינתה את צורתה לצביטות בטן רכות. ידעתי שזה עכשיו או לעולם לא.

"אני צריכה לומר לך משהו..." הבטתי לעבר הים, הגלים התקרבו וחזרו, קרבו וחזרו, כאילו ידעו את רחשי ליבי. "אתה לא חייב להגיב אבל אני צריכה לומר את זה. אני יודעת שזה מאוחר מדי ואתה טס עוד מעט ובאמת שאין בזה טעם אבל..."

הוא שתק והקשיב לי. פשוט תדברי, חשבתי לעצמי. תגידי את כל מה שיש לך, כבר התחלת, זה תיכף נגמר, תיכף תוכלי לקבור את עצמך אל מול הים הזה. תוכלי לחזור הביתה ולבכות, תוכלי לחזור לחיים הרגילים שלך. אבל את בלב רכבת ההרים ולא יכולה לרדת ממנה עכשיו.

זה בדיוק כמו לעלות על הבמה. הקהל נכנס לאולם ואני יודעת שבשנייה אחת כל האורות כבים, נשמעת הודעה, "הקהל מתבקש לכבות טלפונים," ואז שקט. המילים נאמרות, הדיאלוגים מתחלפים, התפאורה משתנה. אני יוצאת בין סצנה לסצנה לנשום אוויר מאחורי הקלעים, ונכנסת מחדש אל תוך עולם אחר. אני כבר לא אני, אני הדמות שלי, אבל שונה ככל שתהיה הדמות, אני עדיין אני. התחושה הזאת, לעלות לבמה כשחקנית, היא הדבר הכי קרוב להתגלות אלוהית עבורי. האושר בשלמותו.

סיימתי את לימודי המשחק וגיליתי שהאושר הזה חמקמק. אף אחד לא מחכה לי שם בחוץ. אז עבדתי קשה, עשיתי אודישנים, התקבלתי לאנסמבלים והם התפרקו. המשכתי ליצור ומדי פעם הצטלמתי לאיזה משהו קטן. הופעתי בהצגות ילדים ושילמו לי פרוטות. עדיין עשיתי את זה. כסף? את מי זה מעניין? רדפתי אחרי האושר, אחרי האושר שחשבתי שהוא היחידי. שום דבר לא עניין אותי מלבד זה.

כדי לחיות בתל אביב, ובכלל בצורת החיים הזאת, בכל זאת הייתי צריכה כסף, אז שילבתי את האהבה שלי למשחק עם עבודה "רצינית" באולפן ללימודי עברית. האולפן נמצא ליד הים והחלטתי ללכת על זה. ושם, שם פגשתי אותו לראשונה. את טל. וכמה שהוא היה חתיך. עורו שחום, זיפים שחורים מסודרים, עיניו בהירות, חומות ירוקות, ושיניו הלבנות השתלבו באופן כמעט מושלם עם החיוך הגדול שלו.

הוא חזר לא מזמן מטיול באפריקה. הוא ישב שם באמצע השולחן וסיפר על חוויותיו, כשכל החבר'ה מהעבודה סובבים אותו, קשובים ולוגמים כל רגע ורגע. מילותיו נלגמו לרוויה במיוחד לאחר הצימאון, השעמום והשגרה היומיומית של כולם. קשה בימינו להקשיב למישהו באמת. לא רק לשמוע, אלא ממש להקשיב, אבל הוא היה אחד כזה, כשהוא דיבר כולם הקשיבו. אני הייתי עובדת חדשה שעוד לא בדיוק הרגישה שייכת. הסתכלתי מהצד ומדי פעם צחקתי למשמע הסיפורים שסיפר. הוא סִקרן אותי וידעתי שנוכל להיות חברים טובים.

הבטתי שוב אל עבר השקיעה בגבעה בהילטון. ליבי פעם חזק. "אני מרגישה משהו כלפיך," אמרתי לו כשאני מסיטה את מבטי, "ואני יודעת שזה לא רלוונטי כי אתה עוזב, אבל אני פשוט חייבת להגיד את זה. אני מבואסת מזה שאתה עוזב עכשיו. אני חושבת שהיינו יכולים להיות צוות טוב."

שתיקה קצרה שנראתה לי כמו נצח. הסתכלתי אל הים, סירבתי להביט בטל. לא האמנתי שאני עושה את זה. לא האמנתי שהמילים הללו יצאו מפי. רציתי שצונאמי ענקי יבלע אותנו עכשיו לתוכו ונשכח מכל הרגע הזה. הצצתי לעברו של טל והוא חייך אלי. אט אט הוא התקרב אלי ונישק אותי נשיקה טובה ורטובה. הפסקתי אותה באמצע והתחלתי לצחוק בקול חזק. הוא גלגל אותי על הדשא והמשכתי לנשק אותו בלהט.

"בואי איתי לניו זילנד," הוא אמר לי.

"אתה לא באמת רוצה אותי שם," עניתי לו. "אתה אוהב את החופש שלך."

"זה נכון, אבל תבואי לקצת. לחודש, חודשיים. תחשבי על זה. אני מתכוון לזה באמת." חיבקתי אותו חיבוק ענק והוא הניף אותי באוויר. סירבתי להאמין שבעוד שבוע דרכינו ייפרדו.

טל

אני זוכר את הצבע האדום על הלחיים שלה כשבאתי לנשק את שפתיה. אני זוכר גם את המבט שלה, החיוך המבויש הזה של מישהי שהרגע אמרה למישהו אחר שהיא רוצה אותו. וואו. מה זה? חשבתי. הנשיקה הזו הרגישה כמו הנשיקה הראשונה שלי, כאילו מעולם לא נישקתי אף אחת לפניה. עד לאותו הרגע משהו בי כנראה התכחש לחלוטין לרעיון הזה. צחקנו כל כך מהמבוכה. לפני שנייה היינו חברים טובים. מה קרה שם ברגע הזה, על הגבעה בהילטון, שהרגיש כל כך נכון?

את מיה הכרתי לראשונה כשחזרתי לאולפן אחרי טיול של חודש באתיופיה. "היא ממש מתוקה!" אמרה לי חברה אחרת מהאולפן ללימוד עברית.

הצחיק אותי להגדיר את עצמי "מורה", הרי מעולם לא הוסמכתי לזה או השלמתי תואר באוניברסיטה. זה היה תפקיד זמני, חוויה של עבודה חדשה שמעולם לא ניסיתי. להרוויח קצת כסף על הדרך, עד המסע הבא.

נכנסתי פנימה למשרד אחרי חודש היעדרות וכולם קפצו עלי לחבק אותי, חוץ מהמורה החדשה. "היי, אני מיה!" היא אמרה לי בחיוך מלא בשיניים לבנות. השיער השחור שלה גלש אחורה. היא הייתה קטנה, אך עיניה החומות היו גדולות וסקרניות. איזו בחורה מקסימה, חשבתי לעצמי.

היינו חבורה כזו, של מורים צעירים מכל רחבי מדינת תל אביב. התהלכנו יחפים במשרד ועשינו את הכול בדרך שלנו. לאחר העבודה המשכנו כולם מהמשרד לשבת ביחד, לדבר על החיים, לרכל על התלמידים ולצחוק במשך שעות. מיה השתלבה בחבורה הזו באופן מדהים והפכנו לחברים כמעט מיד.

אבל חברים, עבורי, היה משהו רגעי. במסעותיי בעולם, בדרום אמריקה, המזרח ואוסטרליה, פגשתי מאות ואלפי אנשים. קיבלתי כל אחד, הקשבתי בכל שיחה. התחברתי לכולם, אבל בסוף התקדמתי הלאה. המשכתי, לא נתתי לאף אחד להישאר לאורך זמן.

היעד הבא היה ניו זילנד. קיבלתי ויזה שמאפשרת לעבוד ולטייל שם במשך שנה. עוד מתנה מושלמת לעצמי. עוד מקומות לראות, עוד אנשים מרתקים לפגוש. התאריך הצפוי לטיסה היה בסוף נובמבר 2019. ידעתי שהספירה לאחור החלה, שבעוד כמה חודשים אני מפרק הכול ומתחיל מחדש. אין משהו שריגש אותי יותר מזה. זה היה הייעוד שלי.

שאלות צצו לעברי מכל עבר. כמה זמן אהיה בניו זילנד, מה אני הולך לעשות, ומה עם לימודים, ומה עם זוגיות. מה אני צריך זוגיות? עניתי להם. יש לי אותי. ידעתי מה אני רוצה, היה לי את עצמי לאהוב, והייתי רגיל לסמוך על עצמי. חלק הצליחו להבין אותי וחלק לא. מי שלא הבין אותי, לא היה טעם לנסות להסביר. לא היה לי איך.

"אתה מתרגש?" מיה שאלה אותי, שבוע לפני הטיסה שלי לניו זילנד. קבענו לשבת על גבעת דשא ירוקה שצופה על חוף הגולשים במלון הילטון והתבוננו בשקיעה. אהבתי לשבת עם מיה, אהבתי את הצורה שבה היא מקשיבה לי. הרגשתי שאני יכול לפתוח את ליבי מולה. לא היו לי הרבה חברים כאלה.

"האמת... שלא. אין לי מושג מה יהיה," עניתי לה. בטיול כזה, שאין כרטיס חזור לשום מקום, המציאות גוברת על כל דמיון או על כל תסריט אפשרי בראש. לא הייתה לי שום אפשרות להבין מה הולך לקרות לי, ולכן לא ציפיתי לכלום.

"אבל חייבת להיות לך איזו מטרה... איזה חלום. מה אתה רוצה מהטיול שלך?" היא שאלה אותי, תוך כדי שהביטה בי בעיניה המקשיבות. לא ידעתי כל כך מה לענות. איך מסבירים את הטירוף החלומי שחווים במסע שכזה? את רכבת ההרים הפנימית שיוצאת מגבול החלל והזמן? "מה שיהיה, יהיה," השבתי.

השמש ירדה לה לאיטה אל תוך הים. מאות גולשים מנסים לתפוס את אותו הגל מבלי להתנגש אחד בשני. "טל... אתה יודע, זה מבאס..." היא אמרה פתאום. הבטתי בה. הרגשתי חרדה קטנה מתגנבת לליבי.

"מה בדיוק?" השבתי. ריח מתוק של קנאביס אפף את האנשים שצפו בשמש היורדת. "זה מבאס שאתה עוזב". הזמן עצר לשנייה. מה היא אמרה לי עכשיו? חייכתי במבוכה. "אנחנו יכולים להיות צוות טוב," היא הוסיפה והסירה את מבטה ממני. ראיתי את הגלגלים רצים בראשה, קשה לה למצוא מילים, אבל משהו במילה "צוות" הרגיש כל כך מדויק.

לא הספקתי לקחת נשימה אחת ואמרתי לה, בלי לחשוב יותר מדי, "בואי לפה". נישקתי אותה, את אחת החברות הטובות שלי. לא היה בזה הרבה היגיון, הרי אני טס בעוד שבוע, אבל פשוט עשיתי את זה. איזו אמיצה! חשבתי לעצמי. להיחשף ככה בפני מישהו שעוזב. בילינו את שאר הערב הקסום הזה ביחד כאילו אני לא עוזב והיא לא נשארת, אלא אנחנו כאן, כרגע, וזה מה שחשוב.

"קח... מתנה לטיסה", אמרה, והגישה לי ספר.

"וואו, מה?! לא היית צריכה... אני לא כל כך קורא ספרים," אמרתי בחיוך נבוך. ידעתי שהיא מאד אוהבת לקרוא. היא הסמיקה. הבטתי בכריכה של הספר. "אממ... 'ארבע ההסכמות'? על מה זה?" שאלתי.

"זה ספר מדהים! קראתי אותו בחודשים האחרונים וכל מילה שם היא פנינה. יש לי הרגשה שתאהב את זה," היא אמרה.

"אולי תבואי גם לניו זילנד?" זרקתי לה. לא יודע מה עבר לי בראש. לא כל כך שלטתי על מה שאמרתי, אבל ידעתי שזה לא יקרה. התנשקנו שוב, בפעם האחרונה. "תודה על הספר," אמרתי. לא ידעתי איך להכיל את זה כל כך. הערכתי. הערכתי אותה. אבל זה לא יעזור, אני רוצה להיות לבד. רק שלא תחכה לי. מפחיד אותי שמחכים לי.

"אה ותיקח גם את זה!" הוסיפה והגישה לי מעטפה. "אח שלי, ליאור, נמצא שם בניו זילנד. זה מכתב שכתבתי לו."

היה קשה להיפרד מכולם שוב. מהמשפחה, מהחברים, מהעבודה. ידעתי שאני הולך להיות תקופה ארוכה בחו"ל. ידעתי שאני על סף אירוע משנה חיים, ושאני נכנס ללב האוקיינוס שבתוכי. ניו זילנד, לשנה שלמה. וואו. איזו זכות. מה מזג האוויר שם? זה כמו דרום אמריקה? זה כמו אוסטרליה? איפה מטיילים? לא ידעתי כלום על כלום. ידעתי שאם יש חורף קשה אני מדלג עליו וקופץ לאיזה אי טרופי, פיג'י או משהו. אני שונא חורף.

ארזתי את המוצ'ילה הנצחית שלי, דחפתי כמה בגדים בלויים שגם הם נצחיים, ויצאתי לשדה התעופה. לא יכולתי לחכות לשים את הכול מאחורי, להיפרד מה"אני" הקודם, להשיל מעליי את כל המסכות והמגננות, ולהתחיל מחדש. ריסטרט למערכת, ללכת אל מקום טרי, שבו היחיד שמכיר אותי – זה אני.

בטיסות, שארכו כמעט נצח באופן מילולי, קפצו לי המחשבות על מיה והנשיקה ההיא על הגבעה. משהו בה נגע בי, משהו שכנראה לא ראיתי ביום יום כי הייתי עסוק בטיסה שלי. אבל עדיין, לא ראיתי טעם, אין מה לחשוב על זה יותר מדי. הבטתי הלאה, לפרק הבא בחיי.