אבי, בנותיו

"תקשיבי לי סטשה," אחזה רותקה בשתי ידיה של חברתה וסיפרה לה לראשונה על היומן שהיא כותבת. "בקרוב, כך אומרות השמועות, יעבירו אותנו לגטו בשכונת קמיונקה. זהו גטו סגור, מוקף בחומה. לפני שיוציאו אותנו מכאן, אסתיר את היומן. כבר תכננתי הכול. אשים אותו במעלה המדרגות המובילות לכניסה לדירה... בבקשה תדאגי לקחת אותו אליך כשכבר לא נהיה כאן."

היומן התגלה לאחר שישים שנה ובעקבותיו נכתב ספר זה, שעלילתו משתרעת על פני כל המאה העשרים ועד לימינו. הספר מגולל סיפור חיים אמיתי על יעקב שנולד למשפחה חסידית בפולין, ושינה במודע את דרכו בהשפעת המהפכות האידאולוגיות והתנועות הסוציאליסטיות שהסעירו את אירופה באותה תקופה. בשלהי מלחמת העולם הראשונה, הוא עשה דרכו לפלשתינה כחלוץ עם קבוצת חברים. הוא קבע מושבו בקיבוץ שבעמק הירדן, כשהוא נוטל חלק פעיל באירועים מכוננים של התקופה. זהו סיפור המתחיל בשליחות ובהתלהבות נעורים, וממשיך במקריות שבגינה יעקב מוצא עצמו שוב בפולין, נשוי ואב לשני ילדים, כשקולות פלישת הצבא הגרמני־הנאצי קרבים ובאים. לעלילה מצטרפות שתי בנותיו – רותקה בפולין והמספרת מישראל – שמצאו זו את זו לאחר שישים שנה. יחד הן משחזרות סודות, אהבות, הרפתקאות נעורים, קורות אביהן וסליל חייהן.

דוקטור זהבה שרץ לבית לסקר נולדה וגרה בישראל, היא נשואה ואם לבן ובת. זה ארבעה עשורים היא חברת סגל אקדמי במכון ויצמן למדע, ועוסקת במחקר ופיתוח חינוך מדעי. דוקטור שרץ פרסמה עשרות מאמרים וספרי לימוד מדעיים. זהו ספרה העלילתי הראשון.

יום הולדת

2019

“בשבילה אני אחכה,“ הבטיחה סטשה מייד כששאלו אותה בשמי אם תוכל לדחות את מסיבת יום ההולדת המאה שלה ביומיים־שלושה. דמעות עלו בעיניי לשמע תשובתה. סטשה יקרה לי מאוד, ויום הולדתה המאה הוא אירוע שאין מפסידים. בקרוב אסע לחגוג עימה בפולין.

באולם קבלת הנוסעים בשדה התעופה של קרקוב המתין לי אדם שידלובסקי – גבה קומה ורזה, זיפי זקן מעטרים את לחייו ואת סנטרו ומעניקים חוזק למבטו. זה לצד זה פסענו אל מכונית הוולוו שלו כמכרים ותיקים. זה עשרים שנה שאדם שידלובסקי מוציא ומביא התרגשות יהודית בבנדין – עיר היעד שלי.

שמיים בצבע אפור דהוי נפרסו מעל הכביש ומעל משטחי העשב שרעננו את הדרך משני צידיה. חשבתי להגיע תחילה אל מלון “קומולוס“, המלון היחיד בעיר. התאכסנתי בו בכל ביקוריי בבנדין. אך אדם הציע שאבקר במוזיאון סוסנוביץ, המציג תערוכת אומנות עכשווית מקומית ותערוכת פולקלור מהווי החיים והמסורת של האזור. אוצרת התערוכה כבר מחכה לי, היא תערוך לי סיור ואחריו תתלווה אליי לנסיעה לבנדין.

מבקרים מעטים במוזיאון. קול פסיעותיי ופסיעות אוצרת התערוכה הדהדו רכות בשקט העמוק. ביקרתי במוזיאון עם סטשה לפני שנים מועטות, אך הפעם ליבי לא היה נתון למוצגים ולהסברים. התהלכתי בין תיבות הזכוכית שבאולמות הקרירים והנהנתי בראשי בנימוס, מתפעלת מהאנגלית הרהוטה המתגלגלת מפיה של האוצרת במבטא פולני ומנסה להעריך את גילה ולשער איפה הייתה משפחתה בתקופת המלחמה.

בחדר השירותים של המוזיאון רעננתי את פניי במים הקרירים והחלפתי בגדים. דמותי נשקפה אליי מהמראה הגדולה: לבושה במכנסיים שחורים ובחולצה שחורה מבד קליל, עונדת שרשרת ועגילים מפנינים בלתי מעובדות, נועלת נעלי עקב שחורות. קו שערי קצר מעט בצד אחד ומתעקל ארוך יותר בצד האחר. איפרתי את פניי קלילות, תיקנתי את האודם שעל שפתיי. האם מראי מתאים למסיבת יום הולדת של אישה בת מאה? 

בצעד נחוש ובלב הולם הזדקפתי וחברתי לאוצרת. במושב האחורי של המונית שהמתינה לנו ישב אדם מבוגר. ישראלי – זיהיתי מייד, והוא אישר. הוא בא לחפש מידע על משפחתה של אשתו ובמקרה נקלע למוזיאון. “שמעתי אתכן מדברות וביקשתי להצטרף למסיבה,“ התנצלות קלה נשמעה בקולו, “אירוע כזה אסור להפסיד,“ קבע ואני הנהנתי.

הדרך מסוסנוביץ לבנדין קצרה, הנסיעה מהירה, מהירה מדי. האם אכיר מישהו מהמוזמנים? מלבדי איש לא הגיע למסיבה ממרחקים. האם ארגיש זרה? זה לא הערב הצפוי שעורר בי רגשות וחששות, לא השפעת הנסיעה הארוכה עד לכאן – זה המסע שהוביל אותי למסיבה הזאת, מסע לעולם ההוא, שהיה אסור שיהיה קיים.

בנדין הייתה שקועה בחשכת שנות החמישים. הרחובות שוממים, ריקים מאנשים, חלונות הראווה חשוכים, אין מסעדות ולא בתי קפה. כמעט כל שקיים בעיר היה חבוי מעין ואינו נראה. קדרות העיר והקשריה האיצו בי תמיד למהר לצאת ממנה, אך הפעם לא אמהר, אספוג את העיר לתוכי, אבין כמה שיותר.

המונית עצרה ברחוב קטן. אור פנס רחוב בודד האיר חלושות דלת סגורה ושני שלטים גדולים שהיו תלויים על הקיר: “Jerusalimo Kafe“ בפולנית ו“קפה ירושלים“ בעברית. בבית הקפה פנימה, נרות בפמוטים התוו צללים מהבהבים על כתלים מכוסים ציורים וצילומים ישנים – בכולם ניבט העולם היהודי. בצד אחד של החדר ניצבו בר שתייה ושולחנות עץ מסוגים שונים מכוסים מפות תחרה. אל השולחנות ישבו מבקרים ספורים ושוחחו בקולות מהוסים. בחדר סמוך היו מקומות הסבה. בפינה ישבו שתי נשים בשנות הארבעים המאוחרות לבושות באלגנטיות פשוטה. לפניהן עמדו שני ספלי קפה וצלחת ובה שיירי עוגת טורט מצופה קרם קקאו. כנראה אינן קשורות למסיבה.

אדם יצא מחדר פנימי בצעדים זריזים, קומתו הגבוהה חנוטה בחליפה. אדם הוא שהפגיש בין סטשה וביני, את בית הקפה הזה הוא יזם והקים. הוא ליקט טליתות, חנוכיות ופמוטים, והוא קישט את החדר בפרחים מלאכותיים ובתחרות ישנות. “קפה ירושלים“ הוא מעין תחליף לעולם יהודי שנעלם. איני יודעת מה הניע את אדם לגלות מחדש עולם שנכחד לגמרי מהעיר, עוד לפני שנולד. אולי היותו עיתונאי עורר אותו להזדעק על נוראות שנעשו בעיר שלו לפני שנים רבות, אולי היותו חבר עירייה דרבן אותו להזכיר את עברה המפואר של העיר, ואולי הייתה זו חידת מוצאו הלוטה בערפל.

אדם הוביל אותנו אל חדר פנימי מרווח ומוצף אור. זרי פרחים הוצבו סמוך לקירות, ועל השולחן הגדול הגדוש נפרסה תקרובת של פעם – כריכים קטנים, רגל קרושה, דג מלוח, תופינים. החדר התמלא במוזמנים רבים, ואדם הוביל אותי מאחד לאחר. לא הספקתי להתוודע לכולם, וכבר תנועה נרגשת והבזקי מצלמות בישרו שסטשה הגיעה. היא נכנסה, קטנת קומה וזקופה, נעלמת כמעט במעילה הכבד. שערותיה הלבנות בצבצו כהילה תחת כובע הפרווה. עיניה נפערו אל האורחים מאחורי עדשות משקפיים עבות. היא לחצה ידיים, חיבקה, החליפה נשיקות.

לא יכולתי עוד להביט מהצד וחשתי אליה. “יקירתי!“ קראה, ואני התכופפתי וחיבקתי אותה, מסתכלת בפניה ושוב מחבקת. היא שילבה זרועה בזרועי כאילו אני היא חברתה משכבר הימים, ויחד התקדמנו בשביל שנפתח למעננו בקהל האנשים. “Yah cię Kocham,“ גחנתי ואמרתי בפולנית שאינני יודעת. “I love you,“ היא אמרה באנגלית שמעולם לא דיברה וגיחכה בעליצות, מושכת אותי לשבת לצידה. שתינו ישבנו, ידי וידה מצאו זו את זו ונלחצו בחמימות. יתר האורחים ניגשו אל סטשה. כמעט כולם פולנים, רובם בגיל העמידה. הם הושיטו לסטשה פרח או זר פרחים או תשורה קטנה, הודו לה על הכבוד שהביאה לעירם, על שבזכותה בנדין מפורסמת. בזכותה ובזכות רותקה – רותקה שלי ושל סטשה ושלהם.

סטשה נעמדה – וללא דפים להיזכר באמצעותם – דקלמה בהטעמה של עולם ישן פואמה שכתבה על שבילים בחיים. לא הבנתי את המילים, מקצב הקריאה שלה העלה בי ריח נושן של נפטלין ושל בגדים כבדים. סטשה קדה למוזמנים ורכנה לנשוף על להבות מאה הנרות שהיו נעוצים בעוגה ההדורה שהוגשה עד אליה בעגלת תה נושנה, פניה היו סמוקות כפני ילדה. להקת נגנים כיוונה כליה, זמרת שרה שירים משנות החמישים.

“הזוי, הזוי,“ אמר בעברית לידי קולו של הישראלי שנקלע לאירוע במקרה. “אירוע כמו זה מעולם לא ראיתי.“

באירוע כזה גם אני מעולם לא הייתי. מה היה אבא אומר לוּ היה כאן? ודאי היה יושב בכורסה בפינה, מרוחק מעט מכולם. “כדאי שתסתובבי קצת,“ ודאי היה אומר, “תראי את העיר, תביני מה היה.“ אבא צודק, ידעתי, אני צריכה לצאת.

אוויר צונן קידם את פניי, ואני הידקתי את המעיל סביבי. לוּ אבא היה כאן, לוּ רותקה הייתה כאן, הם היו מלווים אותי, מראים לי את הכול. אך אבא ורותקה לא היו לצידי. דלת בית הקפה נסגרה מאחוריי. אורות המסיבה וקולות השירים והמוזמנים התעמעמו. נותרתי לבדי בעיר השקועה בשינה. העיר שבה גדלה רותקה, שבה גדל אבא.

על הקיר שמול “קפה ירושלים“ הבחנתי לראשונה בשני ציורי גרפיטי גדולים. איך לא הבחנתי קודם לכן בשתי הדמויות המצוירות? “ראי, רותקה,“ לחשתי, “זו את. זהו דיוקנך בתמונה אחת, ובשנייה את ילדה בת תשע שנים מחבקת את הניוש הפעוט. אלה התמונות מהאלבום האדום.“

קול צחוקה של רותקה נישא קליל באוויר הערב הקריר. “תמונה שלי? על מה את מדברת?“ היא התקרבה ונעמדה לצידי, בוחנת את התמונות. אני בחנתי אותה. עיניה כהות מאוד, עיניי ירוקות. שערות שתינו חומות־שחורות. שערה של רותקה גזוז בקו עצמות הלסת, שערי ארוך מעט יותר. אני לבושה בשחור, השמלה שלה לבנה. עמדנו זו לצד זו, גובה שתינו כמעט זהה, כאילו זהה גם גילנו.

רותקה שילבה זרועה בזרועי. “בואי,“ אמרה, “הגיע הזמן שאראה לך את בנדין שלי, כך אבא ביקש ממני.“

רוח סתיו נשבה בעיר המסתגרת בבתיה, עלי שלכת ריחפו חרש וירדו אל הכביש.

“למה חשוך כל כך? למה אין נפש חיה ברחובות?“ עיניה של רותקה נדרכו.

“אוצרת המוזיאון אמרה שלא בטוח לאישה להלך בלילה בבנדין לבדה.“

“אני הלכתי כאן בלילות לבדי,“ לחשה רותקה.

העיר אינה גדולה. נהר הפשמשה הרחב, מיובלי הוויסלה, חוצה אותה לאורכה. במקביל לו נמצאת מסילת רכבת. על גדות הנהר שוכנות שכונותיה העתיקות והדלות של העיר, למעלה ממנו נבנו שכונותיה החדשות. מבצר עתיק עומד על גבעה, צלליתו מטילה הוד אימה.

“זה האזור היהודי,“ החוותה רותקה בידה סביב. קולה פוגג קמעה את החשכה. למדריכה כזאת ייחלתי, לצידה הרגשתי בטוחה.