במהלך עבודתו נחשף שוטר התנועה לפסיפס אנושי מרתק שבו עליו לדעת להתמודד עם אינספור מצבים מורכבים, החל במפגש עם אזרח כועס שמתבשר על קבלת דוח תנועה, דרך טיפול בתאונות דרכים, סיוע לאזרחית במצוקה, פינוי חסימות, בדיקת שכרות, ולפעמים גם טיפול במצבים קומיים, כגון פינוי עדר פרות שהחליט לטייל על הכביש.
את כל אלה עושה השוטר ביום ובלילה, לפעמים בחמסין לוהט ולפעמים בגשם שוטף.
הרגע בו עוצר השוטר אזרח שעבר עבירת תנועה, בצד הדרך, ומודיע לו שהוא יקבל דוח תנועה או יזומן לבית הדין בגין העבירה שביצע, הינו רגע לא נעים וטעון במיוחד. זהו מפגש המביא לעיתים קרובות לתגובות בלתי צפויות הדורשות מהשוטר לשמור על קור רוח, להפגין מקצועיות ולמצוא את האיזון בין קשיחות לחמלה.
קרוב ל 15 שנה שרת המחבר כשוטר תנועה מתנדב. במהלך השנים נחשף למגוון תגובות של נהגים שניסו לחמוק מעונש על עבירה שביצעו. לעיתים היו התגובות מרגיזות ומעוררות סלידה, לעיתים היו מצחיקות, מגוחכות ומשעשעות, ולעיתים עצובות ומרגשות עד דמעות.
ויש גם בונוס - פרט להנאת קריאה, יוכל הקורא גם לשפר את כישורי נהיגתו ואת התקשורת שלו עם שוטרי התנועה.
על המחבר:
יוסף, יוסי ברגר (1953) חי בזוגיות, אב לשישה וסב לנכדה.
בעל תואר ראשון בעיצוב תעשייתי (בצלאל) ותואר שני בהנדסת תעשייה וניהול (טכניון). עבד מעל 35 שנה ברפאל ושרת כמתנדב ביחידת שיטור תנועה שהוקמה במקום עבודתו.
חבר באגודת הסופרות והסופרים העבריים בישראל.
חבר באגודת העתונאים בישראל - חיפה והצפון, ובלע”מ.
פרקים מהספר פורסמו במקומון החיפאי המקוון “חי פה”.
ספריו האחרים שיצאו לאור:
תעלומת השכן שממול, תעלומת הסוס הנעלם, נגן הקלרינט מקאזאן והיהודי התשיעי.
לעיתים נקלעים שוטרי התנועה למצבים בלתי אפשריים המותירים אותם חסרי אונים. זה מה שקרה לנו באותו יום בכביש 22, עוקף הקריות, שנפתח באותם ימים לתנועה.
מהירות הנסיעה המותרת בכביש הזה הייתה 100 קמ"ש וכעורק תחבורה העובר בלב אזור עירוני, נסעו הנהגים שעלו עליו אחרי שזה עתה השתחררו מהצפיפות העירונית, במהירות ובחוסר זהירות.
לפיכך, שני כלי הרכב שהתגלו לעינינו באותו יום, כשהם עומדים באמצע הכביש המהיר הזה, תוך שהם מועדים לגרימת תאונת שרשרת קטלנית, החסירו פעימה מלבנו.
היה זה בעת שנסענו צפונה על אותו כביש, סמוך למחלף קרית חיים. השניים עמדו להם בשלווה במרכז הכביש המהיר, בפוזיציה המעידה על כך שהיו מעורבים בתאונת דרכים, תוך שהם חוסמים שניים מתוך שלושת הנתיבים שבמקום.
מקרה מהסוג הזה דורש טיפול דחוף ומיידי - בירור מהיר של נסיבות התאונה ופינוי זריז ככל האפשר.
התקרבנו למקום, עצרנו את הניידת במרחק מה, הדלקנו את הצ'קלקה, הצבנו משולש אזהרה וחסמנו שני נתיבים מתוך שלושה.
מיותר לציין שתוך זמן קצר החל להיווצר במקום עומס תנועה.
במקום עמד גבר, נהג טנדר שנפגע קלות מאחור, ולידו גברת די מטופחת, בשנות השלושים לחייה, שדיברה עברית משובשת בעגה רוסית.
הרכב השני, שעמד מעט מאחור ובאלכסון, היה רכב פרטי ובתוכו ישב קשיש שנראה מעט חסר אונים.
"הכל בסדר אדוני?" שאלתי.
"אני מרגיש בסדר," ענה לאחר שהשתהה מעט.
דיבורו היה איטי וחלוש ותנועותיו העידו על כך שאיננו במיטבו. בדיקת מסוף העלתה שיש בידיו רשיון בר-תוקף וכי כמעט שאין לו עבירות תנועה.
"מי גבירתי?" פניתי אל האשה שעמדה במרחק מה.
"אני מטפלת של זקן," אמרה.
שפת הגוף של הגברת שידרה תערובת של כעס וטינה בלתי מובנת.
"ראית מה קרה?" שאלתי.
בהתחלה לא בדיוק קלטה את השאלה, אבל כשהבינה, הופתעתי שאת השפה הדלה שהייתה לה ניצלה בעיקר כדי לגדף את המטופל שלה, ולדבר בו סרה.
"הוא לא רואה כמעט בכלל," אמרה, "הוא מטומטם ולא יכול לנהוג ואני טיפשה שאני מסכנת חיים בשבילו."
"אבל מה קרה?" חזרתי על שאלתי.
"הוא לזוז לצד ולא ראית אוטו. אני צעקת מיזהר, אבל לא עזרת. בום מכה באוטו זה," הצביעה על הטנדר.
הגברת הזאת לא מוצאת חן בעיניי, חשבתי. שמתי לב שגם שמואל חושב כמוני. הוא עמד מהצד, הקשיב לשיחה ולא אמר מילה. הכרתי אותו היטב ולכן הופתעתי שלא התערב.
תִחְקור קצר של שאר המעורבים הבהיר לנו את נסיבות האירוע - מסתבר שבמהלך הנסיעה לכיוון צפון, בעת שעבר את המחלף, רצה הקשיש להיצמד לימין ולפיכך סטה מהנתיב בו נסע. הוא לא הבחין בטנדר שעקף אותו מימין כדי להשתלב בתנועה ופגע קלות בחלקו האחורי.
בתאונה קלה ללא נפגעים, התערבות המשטרה מתייתרת. על הנהגים לפנות את הכביש, להחנות בצד בבטחה, להחליף פרטים ולהמשיך בדרכם, אולם בנסיבות שנוצרו, היה עלינו לדאוג קודם כל לבטיחות.
"נעצור את התנועה ואתם תזיזו את הרכבים לשול," ביקשתי.
נהג הטנדר נענה מייד. התניע והסיע את הטנדר אל השול.
הנהג הקשיש ניסה להתניע, אך העלה חרס בידיו. הוא ניסה שוב ושוב, אבל הסתבר ששכח את הקוד.
החסימה החלקית של הכביש גרמה לעומס תנועה שהפך עד מהרה לפקק גדול.
צפירות החלו להישמע ונהגים חסרי סבלנות נדחפו כדי להתחמק מהחסימה ולהיכנס לנתיב היחידי שהיה פנוי.
זהו כביש מהיר וחס וחלילה עלולה להיגרם כאן תאונה הרבה יותר חמורה. אין זמן, אנחנו חייבים לפנות את הכביש מהר ככל האפשר!
ברור היה שמהנהג הקשיש לא תבוא ישועה.
"אדוני, תעבור בבקשה למושב האחורי ואנחנו נדחוף את הרכב הצידה," ביקשתי ממנו.
האיש נענה ברצון, אולם מחמת גילו, הצליח לעשות זאת באיטיות ובקושי רב. המטפלת אפילו לא ניגשה כדי לעזור לו. היא עמדה וצפתה מהצד, נדמה היה לי שאפילו חייכה.
חסמנו את הכביש לחלוטין ובמאמץ גדול דחפנו אני, שמואל ונהג הטנדר, את רכבו של הקשיש אל השול.
מתנשפים ומזיעים חזרנו למרכז הכביש, פינינו את משולש האזהרה ואת הניידת, כיוונו מעט את התנועה והחזרנו את הסדר על כנו.
כעת אפשר היה להמשיך ולטפל בבעיה ברוגע.
"תחליפו פרטים ואתם משוחררים," אמרתי להם.
נהג הטנדר הציג את תעודת הביטוח ואת הרשיונות כנדרש ושמואל עזר לנהג הקשיש למצוא את שלו. וידאנו שהחליפו ביניהם את הפרטים הנדרשים וכעת כל אחד יכול היה להמשיך בדרכו.
נהג הטנדר נכנס למכוניתו מוכן לצאת לדרך... ואילו המטפלת? ללא כל אזהרה מוקדמת, ומבלי לומר דבר, לנו או למטופל שלה, רצה לכיוון הטנדר, התיישבה ליד הנהג ונעלמה מהמקום בהשאירה את הקשיש לבדו וחסר אונים, בשולי הכביש המהיר!
היינו כל כך מופתעים שלא היה סיפק בידינו לעצור בעדה.
"אני לא מאמין," אמרתי, "איזו אשה מרושעת. איך יש לה לב להשאיר כאן את המסכן הזה ולהסתלק?"
הסתכלתי על הקשיש. הוא שלח מבט עצוב לעבר הטנדר המתרחק והשפיל מבט.
"יותר טוב ככה," אמר בשקט, הניף את ידו בביטול, זקף את ראשו ונראה אומלל.
גם אנחנו היינו די אומללים. מה עושים?
שיחה עם מפקד המשמרת לא הפיקה עצות מועילות. גם הוא לא ידע מה בדיוק עושים בנסיבות הללו, והסמיך אותנו לקבל החלטות בעצמנו.
ניסינו להבין מהקשיש איך הוא מרגיש, האם הוא מסוגל לנהוג, היכן הוא גר, מה מצבו הבריאותי ולהיכן מועדות פניו?
האיש טען שהוא מרגיש בסדר וכי בדרך כלל הוא נוהג ללא כל בעיות. לטענתו לא הבחין בטנדר שהגיע מאחור ולכן נתקל בו.
"יכול לקרות לכל אחד," אמרתי.
הסתבר שהאיש נכה צה"ל והגברת הרוסיה היא מטפלת שנשכרה עבורו מטעם משרד הבטחון.
"רק אתמול היא התחילה לעזור לי אבל היחס שלה היה נורא. אני לא רוצה שהיא תתקרב אליי. אני מעדיף להסתדר לבד," אמר לאט ובעברית רהוטה.
בניגוד לרושם הראשוני, נראה שהוא דווקא מתפקד בכלל לא רע.
לאחר התייעצות קצרה מצאנו פתרון יצירתי, אך די מתבקש לאור הנסיבות.
החלטנו לעשות לו 'טסט' קצר, לראות האם הוא כשר לנהיגה, והאם אפשר לתת לו להמשיך בנהיגה עצמית עד לביתו בנהריה.
האיש התיישב ליד ההגה והתניע. הפעם הוא זכר את הקוד. שמואל התיישב לידו וביקש ממנו לנסוע בעקבות הניידת.
ליווינו אותו בנהיגה מספר קילומטרים.
"הוא נוהג בסדר גמור," דיווח שמואל כשעצרנו בתחנת אוטובוס.
"אתה מרגיש בסדר?" שאלתי אותו כשירדתי להיפרד ממנו, "אתה רוצה אולי שנלווה אותך עד הבית?"
"לא, המון תודה. אני באמת מרגיש טוב עכשיו. אין לכם מה לדאוג. הלוואי שיהיו הרבה שוטרים כמוכם," חייך.
ברכנו אותו לשלום, שחררנו אותו לדרכו והוא התרחק לאיטו, נבלע בזרם התנועה שבכביש.
"חבל שלא לקחנו פרטים מהמרשעת שנטשה אותו," אמרתי, "היינו צריכים לדווח עליה. הגברת הזו איננה ראויה לרישיון העבודה שקיבלה."
"אולי בכלל אין לה כזה," הרהר שמואל בקול.
"תגיד, למה לא התערבת כשדיברתי איתה?" שאלתי כשחזרנו לשגרת המשמרת, "בדרך כלל יש לך מה להגיד למנוולים."
"לא תאמין כמה היה לי קשה להתאפק," אמר, "היא ממש עיצבנה אותי, אבל פחדתי שאאבד את העשתונות ואבזבז עליה קללות שלא תבין," צחק.
אתר ביבוקס הוקם מתוך אהבה גדולה לספרים, ומתוך מטרה להנגיש לקוראים חוויית רכישה וקריאה איכותית, נוחה ומהירה – בכל מקום ובכל זמן.
אנו מציעים מגוון עשיר של ספרים, הן במהדורות דיגיטליות לקריאה ישירות דרך האפליקציה שלנו, והן במהדורות מודפסות הנשלחות עד לפתח הבית. בין אם אתם מעדיפים לדפדף בעמודים או להחליק על מסך – אצלנו תמצאו את הדרך שמתאימה לכם לקרוא.
המבחר שלנו כולל רבי מכר, קלאסיקות, ספרי עיון, ילדים ונוער, ספרות מקור, ספרות מתורגמת ועוד – כולם במחירים משתלמים ובשירות מוקפד.
