תאי אב - המסע להצלתה של עמית

"אני רוצה לחזור לחיות חיים רגילים, כמו כל הילדים" – זו הייתה בקשתה של עמית קדוש, כשניצבה מול מצלמות הטלוויזיה וביקשה מכל עם ישראל לבוא ולתרום עבורה בדיקת מח עצם במסגרת המבצע שנועד להציל את חייה.

כמעט שלוש שנים נלחמה משפחתה של עמית בַמציאוּת שטפחה על פניה פעם אחר פעם, מאז שהתגלה שהיא חולה בלוקמיה קשה ואלימה במיוחד. ההורים הפכו עולמות, גייסו מדינה שלמה, נפרדו ממקום העבודה, חצו אוקיינוס והשתעבדו לטיפולים, לבדיקות ולהנעמה יצירתית של רגעי הסבל של בתם בכל קסם אפשרי – הכול כדי להגשים לעמית את החלום לחיות חיים רגילים ובריאים ככל ילדה בגילה.

הספר תאי אב הוא מעין יומן אישי טעון באירועים, מחשבות, רגשות ומעשים, ברגעי כאב ושפל ובהרבה רגעי אומץ ונחישות, הכתוב מנקודת מבטו של אב אוהב, כואב ואופטימי, שאינו מוכן לקבל "לא" כתשובה.

יובל קדוש, אביה של עמית, מגולל את סיפור המסע האישי, האנושי והמטלטל שלו ושל משפחתו להצלת בתו, שתחילתו ברגע אחד אפל של אבחון המחלה, הרגע שבו נתלשה משפחתו באחת מחייה הקודמים וכל השגרה הרגועה שהכירה נהפכה לנחלת העבר. סיפור המאבק בַטלטלה הלֹא-קרוּאה שנחתה על משפחתו נטוע בהוויה האקטואלית היומיומית בישראל ומעבר לים, ובשֹיאוֹ נהפכת הטרגדיה האישית למבצע לאומי להתרמת דם, הנחשב לַמבצע הגדול בהיסטוריה העולמית.

תאי אב הוא מסמך מרגש ומרתק של מאבק חסר פשרות, המאפשר הצצה נדירה לתוך הנימים, התאים והחלקיקים הכי עדינים ומוּרכבים של משפחה הנמצאת תחת מִתקפת סרטן. הוא ספר חובה לכל הורה המבקש לעשות הכול כדי להגן על ילדיו בפרט, ולכל מי שמבקש לקבל השראה ועידוד להתמודדות עם כל מצוקה או משבר בכלל.

שלום כיתה א'

נעמי, עומר, עמית ואני צעדנו יחד זקופים וגאים לכיוון בית הספר.

זוהי השנה השנייה ברציפות שאנחנו עולים לכיתה א.' בשנה שעברה עשינו זאת בגאווה גדולה עם עומר, ואילו השנה אנחנו צועדים בחזה נפוח בזכות עמית. כביכול כבר צברנו ניסיון במעמד הזה, אבל איך אפשר להרגיש מנוסה ומשופשף כשהחגיגה מיוחסת בכל פעם לילד אחר. כל ילד, הרי, הוא עולם ומלואו.

השיר "שלום כיתה א"' בקע מהרמקולים, וההמולה בכניסה לבית הספר הייתה רבה. הורים, ילדים, מורים – כולם שותפים להתרגשות הקולנית והססגונית. לעומר הספיקו דקות בודדות של התרגשות משפחתית משותפת והוא נפרד מאתנו ורץ היישר לחבריו מכיתה ב,' שאת חלקם לא ראה במשך רוב תקופת החופש הגדול.

נעמי ואני התפנינו להישאר עם עמית. בעוד יומיים היא תחגוג את יום הולדתה השישי, וביחד עם חגיגת העלייה לכיתה א' הסיבה למסיבה כפולה וגדושת התרגשות וגאווה.

כל ה"אליפים" הטריים לבשו לבן. "כמה חמוד לראות ככה את האפרוחים האלה", אמרה לי נעמי, כשצעדנו יחד לאולם הספורט שבו התקיים טקס פתיחת השנה.

"עושה רושם שזה קטן עליה", החזרתי לנעמי בחיוך כשעיניי קלטו את עמית מנהלת את העניינים כהרגלה. העובדה שבניגוד לרוב הילדים היא הגיעה לבית הספר "סורקיס" מבלי שתכיר כאן איש, ללא חבריה מגן "הדס" שנמצא כמעט בצדה השני של כפר סבא, לא הפריעה לה להשתחל מיד לתוך דפוסיה החברתיים והחברותיים המּוּכרים.

בכניסה לאולם הספורט קידם את פנינו שלט ענק שהתנוססה עליו הכתובת "שלום כיתה א,"' ועינינו עקבו אחר עמית שהושבה באולם הספורט ביחד עם חבריה החדשים לכיתה. אחרי טקס קצר, שבו נאמה מנהלת בית הספר את נאום ה"ברוכים ובאים" המסורתי, הניפו ילדי כיתה ו' שער גדול מקרטון וילדי כיתה א' החדשים עברו דרּכו עם הישמע אותו שיר שנוגן שוב ושוב, "שלום כיתה א."' והנה חוָצה את השער הדרדסית הקטנה שלנו, והיא פוסעת אל עולם הגדולים. איך הזמן טס, חשבתי לעצמי אגב ניגוב דמעות ההתרגשות שזלגו על לחיי.

שתזכי לשנה הבאה

הקליטה של עמית בבית הספר הייתה חלקה לגמרי, בדיוק כפי שצפינו.

כבר ביום השני היא ביקשה שניפרד בכניסה לבית הספר, אף שרוב הילדים נפרדו מהוריהם בתוך הכיתות. עכשיו הוחלפה ההתרגשות סביב אירועי פתיחת שנת הלימודים בהתרגשות לקראת יום ההולדת של עמית, שחל מחר.

בערב הזמנו את כל המשפחה אלינו לקפה ועוגה. כולם הגיעו – סבתא רותי, הדודות, הדודים וכל בני הדודים. נעמי אפתה את עוגת השוקולד המסורתית שלה, ואחרי ששרנו לעמית "אין אין חגיגה" הגיעה העוגה. עמית שאפה אוויר מלוא הריאות ובנשיפה אחת הצליחה לכבות את כל ששת נרות יום ההולדת וגם את הנר השביעי של השנה הבאה. מגרונותינו בקעו קולות רמים שפיזמו את "שתזכי לשנה הבאה," ואני הנצחתי את האירוע החגיגי בכל מצלמה אפשרית. לא ידעתי את לבי מרוב אושר בְראֹוִתי את הנסיכה שלי כל־כך מאושרת בדרכה להפוך לגברת צעירה ויפה.

כנהוג בכל יום הולדת במשפחה, במהלך הלילה קישטתי את חדרה של עמית בנורות צבעוניות, בבלונים ובכרזות יום הולדת. הילדים אמנם ידעו שזה מה שמצפה להם כשיפקחו את עיניהם בבוקר היום הגדול שלהם, אבל הם תמיד התרגשו מחדש. גם הפעם הציפייה להפתעה־כביכול הזו הייתה גדולה.

בשש וחצי בבוקר הערנו, נעמי, עומר ואני, את עמית בשירת "היום יום הולדת." היא קמה מיד, מחויכת מאוזן לאוזן, וביקשה לחגוג ביחד את יום הולדתה הערב, בבית הקפה "אמילי" בהוד השרון שבבעלות אבא של חברה טובה מהגן.

אחרי כמה דקות של פינוק חזרנו כולנו לשגרה, כלומר ללחץ של הבוקר. לעמוד במרוץ נגד השעון, להספיק להתארגן ולהכין הכול בזריזות, ולדייק להגיע בזמן לבית הספר. כל אחד מאתנו ידע היטב את תפקידו המרכזי בכל בוקר: אני אמון על השתייה החמה והכריכים, נעמי מארגנת את עמית, ועומר עצמאי בשטח – מארגן בעצמו את עצמו, אבל במהירות כזו שעוד יספיק להרוויח כמה דקות מול הטלוויזיה.

נעמי ואני ליווינו את שניהם לבית הספר, דקת הליכה ועוד חצי דקה של פרידה בשער. נפרדתי מנעמי, שחזרה הביתה, ונכנסתי לרכב לעוד יום עבודה לחוץ ועמוס.

כבר מהבוקר הרגשתי שאני עומד בפני יום מצוין. הרי לא יכול להיות אחרת. ברדיו התנגן לו השיר של ארכדי דוכין "מי אוהב אותך יותר ממני" וגרם לי להתרפק במחשבות מרגשות על אהבתי האדירה לילדת היומולדת הזאת, שכל־כך גדלה ופתאום היא כבר בת שש.

בערב קיימנו את הבטחתנו לעמית וארבעתנו יצאנו יחד לאכול ארוחת ערב בבית הקפה בהוד השרון. כשהגיעו הקינוחים לשולחן, דאגה המלצרית לצרף למוס השוקולד זיקוק מנצנץ, שהיה האות לפצוח בשיר "היום יום הולדת לעמית." המלצרית וכמה מיושבי המסעדה הצטרפו אלינו לשירה, ומול עיניי ראיתי את הילדה הכי מאושרת וקורנת בעולם. מבט נוסף גילה משפחה שלמה זורחת משמחה סביבה. כמה אנרגיות טובות היו שם באותו רגע קסום!

עוד יום רגיל

ה־6 באוקטובר 2008 התחיל בבוקר שגרתי למדי.

עוד יום רגיל, לכאורה ככל הימים שהיו לפניו ושבטח עוד יהיו אחריו. לפני חודש ושבוע עלתה עמית לכיתה א,' יומיים לאחר מכן חגגנו לה יום הולדת שישי, ומיד אחר כך הוחלפה ההתרגשות סביב המאורעות האחרונים בשגרה יומיומית ומּוּכרת. בשש וחצי בבוקר הבית נמצא בתנועה ערה – קפה, שוקו, כריכים לבית הספר, צחצוח שיניים, מחברות, תיקים, לחץ־לחץ־לחץ, צריך להספיק הכול בזמן.

וכמו בכל הבקרים האחרונים, גם הבוקר עמית הרגישה לא טוב והתלוננה על כאבי בטן חזקים. מאתמול נוספו לתלונותיה כאבים חזקים בצוואר.

"משהו מוזר עובר עליה בימים האחרונים", אמרנו נעמי ואני זה לזו, וציינו שהחולשה, העייפות והכאבים שהיא מתלוננת עליהם כבר כמה ימים דווקא לא לגמרי שגרתיים.

היינו משוכנעים שמדובר בתגובה פסיכולוגית שלה להתאקלמותה בכיתה א,' ולהתמודדות החדשה עם כללים ועם ילדים שלא הכירה. ובכל זאת, נעמי לא רצתה להסתפק בכיוון המחשבה הזה שלנו וביקרה עם עמית פעמיים אצל רופא הילדים. "כנראה שעמית תפסה איזה משהו ויראלי, יש המון וירוסים באוויר בתקופה הזאת של השנה", אמר רופא הילדים לנעמי, וסיכם איתה שתגיע עם עמית לביקור נוסף בעוד חמישה ימים אם לא יהיה שיפור בהרגשתה.

כמו בכל בוקר, הגיעה השעה שבע וחצי מבלי ששמנו לב והעלתה את מפלס הלחץ שלי ושל נעמי. עומר, כהרגלו, כבר היה מוכן מזמן ורק חיכה שנזוז כדי שיוכל להספיק לשחק עם החברים בבית הספר עוד לפני הצלצול, אבל אצל עמית התנגנה אֹוּפרה אחרת לגמרי. שלא כהרגלה, הבוקר, כמו ביומיים האחרונים, נאלצנו להתווכח איתה על ההליכה לבית הספר. היא התעקשה שהיא לא רוצה ללכת ללימודים כי היא מרגישה לא טוב, ואנחנו ניסינו לשכנע אותה ללכת בכל זאת. "במקרה הכי גרוע", אמרתי לה, "אם תראי תוך חצי שעה ַבבית־ספר שאת עדיין מרגישה לא טוב, תגידי לתמי, המחנכת, ואם הכאבים עדיין יימשכו – היא תתקשר אלינו ואולי נבוא לקחת אותך".

היא השתכנעה, וכולנו יצאנו יחד לבית הספר.

"אני מקווה שהשיגעון הזה יעבור לה מהר", לחשתי לנעמי כשיצאנו מהבית, "זה פשוט לא מתאים לנהל כל בוקר את המשא ומתן הזה – הולכים או לא הולכים ַלבית־ספר".

נעמי הסכימה איתי, אבל הציעה שנקבע פגישה דחופה עם תמי, המחנכת של עמית, ועם נטע, היועצת של בית הספר, כדי לבחון איך להתגבר על המכשול החדש הזה.

שוב בירכתי על כך שבית הספר נמצא במרחק הליכה של בין דקה לשלוש מהבית שלנו. בשער הכניסה בקושי הספקתי להיפרד מעומר, שבשנייה אחת הספיק להיעלם מהאופק לעבר חבריו, ואילו עמית סיפקה לי שוב פרידה קשה. "כואבת לי הבטן, ַאּבּוש", ייבבה בפניי, "אני לא רוצה ללכת לכיתה".

הבכי שלה קרע את ִלבי, אבל הזכרתי לעצמי שנעמי ואני סיכמנו ללכת על קו קשוח בעניין הזה ולהתעקש איתה. "את הולכת כרגיל", הודעתי לה וחיבקתי אותה חזק. היה לי נדמה שכל דמעה שלה מפחיתה שנה מחיי, אבל הרגשתי שאין לי ברירה ושאני חייב להיות חזק ולא להפגין בפניה סימנים של שבירה.

נפרדתי ממנה. היא הלכה לכיתה שלה, ואני הספקתי להחליף עוד כמה מילים עם הורים שפגשתי בכניסה לבית הספר ועליתי לרכב, להמשיך לפגישת העבודה שנקבעה לי בתשע באתר בנייה ברעננה. עוד יום עמּוס ולחוץ חיכה לי בתפקידי החדש כמנהל השיווק של חברת הגידור הגדולה שעבדתי בה בשנים האחרונות. בנוסף לענייני העבודה הגדושים, צפויות לי הערב ישיבות של ועדי הורים כיתתיים ושל הנהגת ההורים בבית הספר. מה שאומר שיום ארוך ומייגע במיוחד לפניי.

בדיוק כשסיימתי את פגישת העבודה ברעננה הגיעה שיחת טלפון מבית הספר. "עמית מתלוננת על כאבי בטן חזקים ולא מפסיקה לבכות", עדכנה תמי, המחנכת. נעמי כבר הייתה מרוחקת מהאזור והתקשרה לבדוק איתי אם אוכל להגיע לבית הספר.

"אין בעיה, אני בדרך", הודעתי לה, "בדיוק סיימתי עכשיו ברעננה ויש לי חלון של כמה דקות. אני ארגיע אותה ואדאג שהיא תמשיך את היום ַבבית־ספר".

החניתי את הרכב מול הכניסה לבית הספר ופניתי לחדר המורים. בכניסה פגשתי את תמי, המחנכת של עמית.

"מצטערת על הטרטור", היא אמרה לי, "אבל כבר הכול בסדר איתה. היא התאוששה וחזרה לכיתה כאילו כלום לא קרה".

"מה את אומרת על העניין הזה"? שאלתי אותה, וסיפרתי לה שנעמי ואני משוכנעים שהתלונות המוזרות של עמית בימים האחרונים הן תגובה פסיכוסומטית לקליטה שלה בבית הספר.

"יהיה בסדר", ענתה לי תמי, "יש ילדים שלוקח להם קצת יותר זמן עד שהם מפנימים דברים, ובסוף הכול עובר. אבל למען האמת... תשמע, ההתנהגות שלה בכל זאת קצת מוזרה לי. מצד אחד זה נראה כאילו היא באמת מתפתלת מכאבים, ופתאום אחרי כמה דקות כאילו כלום לא קרה. לקחתם אותה לרופא"?

"פעמיים", עניתי מיד. "הוא אמר שזה לא משהו מיוחד, אולי עניין ויראלי. את יודעת, מסתובבים המון וירוסים באוויר בתקופה הזאת".

ביקשתי מתמי שתתאם לנו פגישה עם יועצת בית הספר, ונימקתי: "בכל זאת, עבר חודש מתחילת השנה, ואנחנו אמורים להיות כבר אחרי המשברים של כיתה א".'

חזרתי לחניה, נכנסתי לרכב ונסעתי לפגישה הבאה שלי. תוך כדי נסיעה שקעתי במחשבות. העניין הזה עם עמית באמת קצת מטריד, הרהרתי, היא כל־כך כבויה ועייפה בימים האחרונים, וזה ממש לא מתאים לה להיות חסרת אנרגיות. הרי מהיום שנולדה היא פצצת אנרגיה אמיתית, כזו שלא מתעייפת לעולם. מימי הגן הייתה תמיד בין הילדים המובילים, הדומיננטיים; שילוב מנצח של מלכה השולטת בכל הנעשה סביבה ושל נסיכה מתפנקת. תמיד היא יודעת בדיוק מה היא רוצה ומסובבת את כולם על האצבע הקטנה שלה. אחד מהקורבנות הגדולים של הסיבובים שלה, שלא יכול לעמוד בפניה, הוא ללא ספק אני. מהיום שהפציעה לאוויר העולם התאהבתי בה, ומאז יש לי חולשה בלתי ניתנת לשליטה אליה. ועמית – שמזכירה לי את עצמי בעצמאותה, באנרגיות המטורפות שלה, בביטחון העצמי שלה נטול מחסומי הבושה, ברצון וביכולת שלה להיות מעורבת בכל דבר, בניתוב מוָחּה ללא הרף לבניית אסטרטגיות שונות ומשונות להשגת כל מטרותיה – הנסיכה הקסומה שהפכה אותי לאדם הגאה והמאושר בעולם, יודעת לנצל היטב את חולשתי כלפיה לצרכיה. האם גם הפעם היא מסובבת את אבא שלה על האצבע הקטנה?

תתקשר דחוף!

לבקשתה של נעמי חזרתי מוקדם מהעבודה.

היו לה כמה סידורים לעשות, ועמית שוב חשה ברע. "היא כמעט לא אכלה בארוחת צהריים ורק רצתה לנוח", עדכנה אותי נעמי.

הילדה הזאת מעולם לא זקוקה למנוחת צהריים. "זוכרת שהיא הייתה הראשונה במעון שנגמלה משנת הצהריים"? הזכרתי לנעמי. מובן שהיא זכרה. ברור היה כבר שמשהו מוזר ואפילו מדאיג עובר על עמית. שמשהו כאן ממש לא בסדר.

"וזה לא רק התלונות שלה על כאבי בטן וצוואר ועל תשישות רצינית", אמרה נעמי בטון מודאג, "אני גם מוטרדת מהפצעים ומהסימנים הכחולים שהתרבו על הגוף שלה. זה מאוד לא מוצא חן בעיניי. משהו כאן לא נראה לי".

ִאפשרתי לנעמי לצאת לסבב הסידורים שלה והשכבתי את עמית לישון במיטה הגדולה שלנו. היא נרדמה, ואני התפניתי קצת לענייניי.

אחרי קצת יותר משעה שּבה ישנה שנת ישרים, התעוררה עמית בבהלה ובבכי היסטרי. אני לא מומחה גדול, אבל מיד יכולתי לחוש שיש לה חום, ואפילו חום גבוה.

הרגעתי אותה וטלפנתי מיד לנעמי. "אני חוזרת הביתה והולכת איתה עכשיו ַלרופא", הייתה תגובתה הנחרצת, "ואם הוא לא מחדש לי משהו – אני מתכוונת להמשיך ממנו ישר למיון".

התור היחיד שנעמי הצליחה להשיג במרפאה של רופא הילדים היה לשבע בערב. בדיוק השעה שבה אני אמור לצאת לישיבות ועדי ההורים בבית הספר. היה לי חשוב מאוד להגיע לישיבות – השנה הצגתי את מועמדותי להיות יו"ר הנהגת ההורים ואין מצב שאני מאחר לישיבה הראשונה.

נעמי שחררה אותי לישיבות בבית הספר בתקווה שתצליח לגייס את אימא שלה, רותי, להישאר עם עומר בבית, ולקחה את עמית לרופא. הלכתי לבית הספר והצלחתי להגיע לישיבה בזמן. אחרי שעה של דיונים בישיבת ועד ההורים של הכיתה של עומר, הגיעה הודעת אס.אם.אס מנעמי: "אנחנו ממשיכות ַלמיון לבדיקות דם. אימא שלי נמצאת עם עומר בבית. אעדכן בהמשך".

"מאה אחוז", עניתי לנעמי, ובדקתי איתה אם היא רוצה שאגיע גם אני ַלמיון.

"אין צורך בינתיים", היא השיבה לי, "אעדכן אותך משם". אחר כך היא סיפרה שרופא הילדים הבהיר לה שהוא רוצה שעמית תעבור סדרת בדיקות דם מקיפות, ושהוא מעדיף שזה יקרה די מהר, ואם אפשר – שהיא תיקח אותה עוד הערב למיון. "אני אשתדל לדאוג שיקבלו אתכם שם מהר ובלי עיכובים", אמר לנעמי, "חשוב לי פשוט לשלול כמה דברים ולהבין בדיוק מה קורה לילדה החמודה שלנו".

הישיבה הסתיימה, וכל ההורים שלקחו בה חלק המשיכו אל כיתה במרחב של השכבות הצעירות כדי לשמוע שם הרצאה על יחסי הורים־ילדים. את ההרצאה ליוותה סדרת הודעות אס.אם.אס שנעמי ואני החלפנו בנוגע לבדיקות שעוברת עכשיו עמית במיון של בית החולים מאיר.

ממש לקראת סוף ההרצאה הגיעה הודעה מדאיגה מנעמי: "תתקשר דחוף"!

זו לא הודעה שיכול לצאת ממנה משהו טוב, אמרתי לעצמי, ומיד התקשרתי אליה.

"בדיקות הדם של עמית לא בסדר", עדכנה נעמי בקול מודאג אך ענייני, "הם רוצים שנמשיך לשניידר, לבדיקות נוספות".

"מה? למה"? נזעקתי.

"לא יודעת", היא ענתה. "לא הסבירו לי בדיוק. הדבר היחיד שהבנתי הוא שהמעבדה בשניידר יודעת לפענח את בדיקות הדם שלה יותר טוב מהמעבדה כאן, במאיר".

השתדלתי לסגור קצוות בבית הספר במהירות, התנצלתי בפני ענת, מנהלת בית הספר, בהסבר קצר שגרם לה להשביע אותי שאעדכן אותה בכל שעה, וטסתי הביתה. ברור שאני לא נותן לנעמי לנסוע לבדה עם עמית לשניידר. בטח מחכה לנו לילה מהסיוטים, חשבתי לעצמי, לך תדע כמה זמן אנחנו הולכים להיתקע שם. איזה סרט!

נעמי ועמית כבר היו בבית, מוכנות מחדש לתזוזה. עמית הייתה ארוזה היטב בתוך שמיכות ומעיל. עומר ישן, ואני הסברתי בפעם המיליון לסבתא רותי איך להעביר ערוצים בטלוויזיה.

נכנסנו למעלית של הבניין, נעמי, עמית ואני, ושוב ניסיתי לתחקר את נעמי מה בדיוק אמרו לה בחדר המיון של בית החולים מאיר ולמה רצו לשלוח אותנו לשניידר. אלא שנעמי התקשתה להסביר. היא הייתה די מבולבלת והלחץ והדאגה ניכרו על פניה. "כעיקרון, הסבירו לי שספירות הדם של עמית לא תקינות ושהמעבדה בשניידר יודעת לפענח אותן בצורה יותר מקצועית", אמרה לי את כל שיכלה לומר.

זה לא סיפק אותי. מיד יריתי לעברה צרור שאלות נוסף: "מה זאת אומרת? מה המשמעות של זה? מה הכיוון שלהם? למה לא שאלת"?

היא באמת לא יכלה להשיב לי. התשובה היחידה שהעלתה לבסוף הייתה: "ההתנהגות של הרופאים הייתה מוזרה מאוד. הם פשוט ניסו להתעלם ממני ככל האפשר".

שניידר

נכנסנו לאוטו והחלנו בדהירה על הכביש לפתח תקווה.

ממש בתחילת הנסיעה הצלחתי לשכנע את נעמי להתקשר לאביה. עד לפני כמה שנים היה אבא של נעמי אחד הרופאים הבכירים בארץ בתחום הגינקולוגיה ובעל ידע רב בתחום האונקולוגיה. על אף שפרש מעבודתו כבר לפני כמה שנים, מאז שאובחן כחולה אלצהיימר, הוא עדיין מספיק צלול ומספיק מקושר כדי לתת לנו כיוון כללי ולסּפק מידע מרגיע שאנחנו כל־כך זקוקים לו. נעמי לא רצתה להטריד אותו בטלפון, אבל אני הפעלתי עליה מכבש לחצים. שתספר לו על ההתרחשויות האחרונות עם עמית, שתתייעץ איתו לגבי המצב, שתקבל ממנו אזעקת הרגעה.

מצדו השני של קו הטלפון הסביר לנו אבא של נעמי שאין לנו מה לדאוג יותר מדי. זה נשמע לו לכל היותר עניין זיהומי. "רק עדכנו אותי בבקשה בהתפתחויות", ביקש מנעמי בסיום השיחה.

מרגע שָנַדמה השיחה, השתררה דממה באוטו. עשרים הדקות של הנסיעה מכפר סבא לשניידר שבפתח תקווה היו ארוכות וכבדות. נעמי ואני שקענו איש־איש במחשבותיו, ואילו עמית ישנה שינה עמוקה ונראתה מסכנה וחלשה מאוד.

אני שונא את שניידר, הרהרתי, ומיד צף ועלה בזיכרוני אותו אשפוז של עומר כשהיה בן עשרה חודשים. במשך שלושה שבועות רצופים הוא שכב במחלקת ילדים ב' בשניידר בעקבות התנחלותו של וירוס בלתי נחמד בשם אדנו וירוס בגופו. זה אמנם בית חולים די ידידותי, ומסביר פנים לילדים ולהורים, מקצועי לעילא ומשרה אווירה נעימה יחסית בזכות הצבעוניות של קירותיו, בובות הענק והציורים, אבל יש בו גם משהו מפחיד. משהו רע. התקשיתי לשכוח כיצד כהורה שנמצא שם עם בנו התינוק התכווצו כל נימי נפשי וגופי כשראיתי מול עיניי את המראות הקשים היומיומיים של בית החולים הזה: ילדים קירחים חולי סרטן.

רגע לפני שהגענו לשניידר חשנו שהחום של עמית

נעלם כלא־היה. במיון של מאיר אמרו שלעמית יש חום גבוה, ולמרות שלא נתנו לה שום תרופה להורדתו – בחלוף שעתיים החום נעלם. מה זו המוזרות הזו? הגוף של עמית באמת מתנהג בצורה לא צפויה בימים האחרונים! מה זה יכול להיות? מה עובר על הילדה שלנו? האם שוב נחווה את הגרוע מכל ונתאשפז כאן עם אדנו וירוס לכמה ימים בלתי חביבים בעליל?

בשעה אחת־עשרה בלילה פצחתי בהסברים ובבקשות כלפי איש האבטחה שעמד בפתח בית החולים שניידר. התחננתי בפניו להכניס את הרכב למתחם חדר המיון כדי להוריד שם את עמית ואת נעמי. לבסוף הוא ניאות, ומיד לאחר שהן ירדו מהרכב יצאתי החוצה לחניון כפי שהבטחתי לו.

בינתיים נעמי ועמית התקבלו במיון. רישום קצר וזריז בדלפק הקבלה, וכבר הן התמקמו בחדר פרטי. וואו, איזה מזל יש לנו היום, חשבתי לעצמי כשנכנסתי לשם, ונזכרתי במקרים בעבר שכללו המתנה ארוכה כנצח במסדרונות חדר המיון. בטח נעמי הפעילה את אבא שלה שדאג לזרוק מילה, הרהרתי בחיוך. רק בדיעבד הבנתי שלמעשה כבר חיכו לנו בשניידר. הם הוכנו מראש לבואנו, ובשל הבהילות קיבלו אותנו על תקן וי.איי.פי.

אל החדר הפרטי שקיבלנו נכנסה אחות נחמדה שפצחה בלקיחת מדדים: לחץ דם, חום, דופק. כשסיימה היא התיישבה ועברה אתנו על כל מיני טפסים, שכללו מיליון שאלות ופרטים על עמית ועלינו. "בדקות הקרובות תיכנס אליכם לכאן רופאה", הודיעה לנו האחות ויצאה מהחדר.

בינתיים ישנה עמית שנת ישרים על מיטת אשפוז גדולה. היא נראתה כמו אפרוח מאוד־מאוד עייף.

הסתכלתי על תוצאות הבדיקות שרשמה האחות. הבחנתי שהיא ציינה שלעמית אין חום. אז מה קורה פה? "מה הקטע הזה עם החום"? שאלתי את נעמי, "הרי במאיר נרשם שהיו לה 39 מעלות חום! ממש מוזר ומטריד".

דקה לאחר מכן נכנסה לחדרנו רופאה צעירה ונחמדה, שהחלה לתחקר אותנו על התנהגותה של עמית בימים האחרונים. כשסיימה את שלב השאלות, עברה לבדיקה גופנית מעמיקה. עמית הייתה חלשה ועייפה מאוד ולא שיתפה פעולה במיוחד. היא לא אמרה דבר, אבל ניכר על פניה שהיא מאוד לא מרוצה מכל הבלגן הזה שפרץ סביבה.

בצאתה מהחדר אמרה לנו הרופאה שבדקות הקרובות תבוא לכאן שוב האחות, הפעם כדי לקחת מעמית דם לבדיקה. "אין צורך", אמרה לה נעמי, "כבר ערכו לעמית בדיקות דם במאיר והתוצאות בידינו".

הרופאה נטלה מידי נעמי את הטפסים ממאיר, והשיבה: "בכל מקרה אנחנו רוצים, וגם מחויבים, לערוך לעמית סדרת בדיקות דם משלנו".

נעמי ראתה צעד אחד קדימה. ַבמיון של בית החולים מאיר היא ביקשה מהרופאים שישאירו את המחט הפרפרית התקועה בווריד של עמית ובכך יחסכו ממנה את הסיוט של דקירה נוספת במידת הצורך. איזה מזל, חשבתי לעצמי, גאה בנעמי על היכולת שלה לחשוב על התסריט העתידי בתוך הלחץ שנחת עלינו במפתיע.

האחות נכנסה שוב אל החדר, ביצעה את פרוצדורת לקיחת הדם באופן קל יחסית, ועכשיו היינו צריכים לשרוף את הזמן בהמתנה לרופאה שתחזור לכאן עם תוצאות הבדיקות. ארגנתי לנעמי ולי כוסות קפה ממכונת השתייה שעמדה מחוץ לחדר, וכל אחד מאתנו התפנה לערוך כמה שיחות טלפון משלו לעדכון.

וכל העת ריחפה מעל השאלה המטרידה: מה קורה לעמית?