תשמעו סיפור - סיפורי עיירות הפיתוח, הסיפורים הנוסט

"תשמעו סיפור" הוא מסע קסום אל לב הישראליות האמיתית, מפתח אל הנשמה של כולנו. 196 סיפורים מרתקים חושפים את סיפורה של אופקים בשנות ה-70 וה-80, כשהחיים היו פשוטים יותר, והלב היה ענק.

בין ריח העוגה של אמא שהתערבב בניחוח הלחם הטרי, דרך הספסל השכונתי – המרכז החברתי הסודי של כל השכונה, ועד ההכנות המרגשות לחגים שהפכו כל רחוב למשפחה אחת גדולה: עשרה אחים בדירת שני חדרים, שתמיד מצאו מקום גם לחבר

שבא להתארח, כי ככה זה כשהלב רחב.

מקריית שמונה ועד דימונה, הסיפורים האלה מציירים תמונה של תקופה שבה כולם היו עניים בכיס, אבל עשירים באהבה. תקופה של קהילה שידעה לחבק, של שכנים שתמיד מצאו עוד קצת לחלוק, ושל הורים שעטפו באהבה אינסופית למרות המחסור.

כי מי בכלל חשב על מה שאין כשהיה כל כך הרבה ממה שבאמת חשוב?

הסיפורים מחיים את החברים הנצחיים, את המורה שהאמינה בכולם, את השכנה בעלת לב הזהב שתמיד הייתה שם. הם מספרים על החלומות הגדולים שצמחו בין בתי השיכונים, על התקווה שזרחה בכל בוקר מחדש, ועל האהבה שהפכה כל יום פשוט לחג.

זהו ספר שלוכד את הקסם של החיים הפשוטים והיפים ההם - כשדירה קטנה הכילה אושר גדול, כשספסל אחד בשכונה היה מרכז העולם.

לכן, בואו לגלות מחדש את הילד או הילדה שבכם, את החום והאהבה של הימים ההם, כי בסופו של דבר, העושר האמיתי היה, ותמיד יהיה, בלב הפועם של הסיפורים שלנו.

אבי דהן מביא בספרו "תשמעו סיפור" נגיעות קסומות של העבר, ולוקח את קוראיו למסע מרתק אל ילדותו באופקים של שנות השבעים והשמונים. הספר, ארוג מחוטי זיכרונות אותנטיים, מצייר תמונה עשירה ונוסטלגית של תקופה שחלפה. כל פרק בו

הוא פיסת חיים צבעונית ואמיתית. סיפוריו, המתובלים בהומור עצמי כובש, נוגעים בעדינות בנימי הנפש של כל קורא. הם לוקחים אותנו אל תקופה אחרת, תוך יצירת חיבור אינטימי עם הקורא המוצא את עצמו בין השורות. כל סיפור הוא עולם ומלואו,

המשקף לא רק את חוויותיו האישיות של דהן, אלא גם את הקסם והתמימות של ילדות ישראלית בעיירת פיתוח של פעם.

תשמעו סיפור" הוא אוסף חוויות מרגשות ומפתיעות, רְוויי נוסטלגיה לתקופה אחרת, פרקי חיים שכל אחת ואחד יכול למצוא בהם את עצמו.

על חלום שהתגשם

מגיל צעיר אני זוכר את עצמי מספר סיפורים. זה התחיל בחצר בית הספר, המשיך בצבא, ובשנים האחרונות - בפייסבוק. תמיד הייתה לי היכולת לקחת רגע קטן מהחיים ולהפוך אותו לסיפור שנוגע בלב. לא פעם הופתעתי לגלות עשרות, ולעתים מאות, שיתופים ולייקים לסיפורים שלי. אנשים כתבו לי "דמעתי", "התרגשתי", "זה בדיוק הסיפור של החיים שלי".

הרעיון נולד לפני כשנה, בערב רגיל לכאורה. ישבתי מול המחשב, גוללתי בין הפוסטים שכתבתי לאורך השנים. גיל השישים מתקרב, חשבתי לעצמי, ורציתי לעשות משהו מיוחד. משהו שיישאר. לא עוד מסיבה שתחלוף, אלא משהו שנזכור תמיד. ופתאום הכה בי הרעיון - ספר. לאסוף את כל הסיפורים האלה, את כל הרגעים האלה, ולהפוך אותם למשהו מוחשי, למשהו שאפשר להחזיק ביד.

את הרעיון שיתפתי תחילה עם רעייתי וילדיי, ולאחר מכן עם חבריי - מקסים, איציק ורוני בן חמו. "תשמע," אמרתי לרוני בהתרגשות, "אני חושב להוציא ספר מכל הסיפורים שלי. משהו מיוחד לקראת יום ההולדת השישים."

רוני הרים גבה. "ספר? ממש ככה?" ואז חייך, "אחי, אני אומר לך כבר שנים שזה מה שאתה צריך לעשות! הסיפורים שלך תמיד מרגשים אנשים." כך גם אמרו אתי פרץ, שלומי אטיאס, מקסים לוי ואחרים.

גל של תמיכה החל להתפתח: מיום ליום שיתפתי עוד ועוד אנשים. בבית האבות, תמי הייתה הראשונה להתלהב. "סוף סוף!" קראה, "כבר שנים אני שומרת את הסיפורים שלך." מיטל, האחות הראשית, הנהנה בהתלהבות, וקרן נתנה את אישורה הסופי.

אפילו רחל באר, השכנה השקטה תמיד, התרגשה. "הסיפורים שלך," אמרה, "הם כמו חלון קטן לעולם אחר. עולם של פעם, של זיכרונות, של רגעים שחשבנו שנשכחו."

היו גם לילות של ספקות. התהפכתי במיטה, חושב על כל הצעדים המעשיים - איסוף הסיפורים וכתיבתם, פגישות עם מוציאים לאור, החלטות על עיצוב ועריכה. "מי ירצה לקרוא ספר שלי?" שאלתי את עצמי בחושך. אבל אז נזכרתי במה שסבא היה אומר: "ספקות הם כמו עננים - הם מכסים את השמש לרגע, אבל תמיד חולפים."

לפני כשנה התחלתי לאסוף את הסיפורים. זה היה כמו לסדר אלבום תמונות ענק של החיים. כל סיפור היה צריך מקום, סדר והקשר. נזכרתי באותו פוסט ראשון שכתבתי, על זיכרון ילדות פשוט. לא ציפיתי לדבר, אבל התגובות היו מדהימות. אנשים התחברו, שיתפו, ביקשו עוד. וכך, סיפור אחר סיפור, בניתי את ה"תשמעו סיפור" שלי.

עכשיו, כשאני מתקרב ליום ההולדת השישים, הכול מתחיל להיות מוחשי. הספר הולך ונבנה, עמוד אחר עמוד, זיכרון אחר זיכרון. זה אינו סתם אוסף של סיפורים - זה סיכום של חיים, של רגעים, של אנשים שפגשתי בדרך.

למדתי שלפעמים החלומות הגדולים ביותר מתחילים ברגע קטן מול מחשב. למדתי שכוחה של קהילה - החברים, המשפחה, ואפילו זרים שקוראים את הסיפורים שלי - יכול להפוך חלום לפרויקט אמיתי.

ובעיקר למדתי שבגיל שישים, כשמסתכלים אחורה על החיים, מבינים שכל הרגעים הקטנים האלה, כל הסיפורים האלה - הם בעצם הסיפור הגדול של חיינו.

אז ביום 18.2.2025, כשאכבה את הנרות ביום הולדתי השישים באירוע ההשקה של הספר, אחזיק ביד משהו שהוא הרבה יותר מספר. אחזיק את כל הזיכרונות, החלומות והסיפורים שחלקתי עם כל כך הרבה אנשים לאורך השנים. כי בסופו של דבר, כפי שאני תמיד אומר - הסיפור הטוב ביותר הוא זה שכותבים ביחד.