האם תהיתם פעם איך נראים החיים של רופא אסתטיקה מעבר למחטים ומזרקים?
בספר קליל, מרתק ומלא הומור זה, לוקח אתכם ד"ר גל גרוס, למסע בלתי שגרתי אל מאחורי הקלעים של עולם האסתטיקה.
דרך סיפורים אישיים מרתקים כמו עבודה עם קופים בג'ונגל, לינה לצד עקרבים באיטליה, ואפילו חטיפה דרמטית בבוליביה – חושף גרוס צדדים פחות מוכרים של עולמות האסתטיקה, לצד ידע שימושי, מפתיע ונגיש.
הספר יעניק לכם מידע רחב ועדכני על הטיפולים שמעצבים את עתיד עולם היופי, איך לבחור רופא ומרפאה, מהם הסיכונים ותופעות הלוואי שחשוב להכיר, ואפילו איך לעצור את השערות מלנשור על הרצפה.
הספר הזה הוא הרבה יותר ממדריך מעשי, אתם עומדים לצאת לחוויה מסעירה שתשאיר אתכם מחייכים, מסוקרנים, ובעלי ידע אמיתי שיסייע לכם לקבל החלטות בעולם האסתטיקה.
בואו לגלות את כל מה שתמיד רציתם לדעת, בספר שהוא חגיגה של יופי, תעוזה והומור.
ד"ר גל גרוס רופא מומחה מבית החולים בילינסון הוא מנהל ומטפל במרפאת יופי סביון. מרצה בקורסים והשתלמויות לרופאים בארץ ובעולם, מפתח שיטות טיפולים בהזרקות, במכשור רפואי ומדריך רופאים.
פרולוג
אמצע אוגוסט. חום אימים. בוקר רגיל במיון, ונהר האדרנלין שוצף. רק לפני רגע רצתי למנחת כדי לקבל את המסוק שהביא פצועים מתאונת דרכים. אחר כך חזרתי פנימה לטפל באדם מבוגר עם אירוע מוחי, ששוכב עכשיו ליד מטופל שהוריד לעצמו את האצבעות במסור. הכנסנו את האצבעות לקרח והטסנו אותו לחדר הניתוח. אני מרים את הראש חמש דקות אחרי הקפה של תחילת המשמרת, ומגלה שחלפו כבר ארבע שעות.
לוקח נשימה עמוקה ובודק לעצמי את הדופק. אוקיי, עכשיו אני רואה שבפינת המסדרון עדיין שוכב אדון על אלונקת האמבולנס, מזיע מכף רגל ועד ראש. הוא מחכה בסבלנות מבוהלת שרופא יבדוק לו את הכאבים בחזה, אבל שני הרופאים בחדר הסמוך אינם פנויים. הם נאבקים על חייו של מישהו אחר. אל דאגה, אני מזכיר לעצמי, תכף יטפלו בו. העיניים שלי נודדות אל רצפת המסדרון, שם עדיין מכתים שובל דם שהותיר פצוע שהובהל למיון לפני דקות ספורות. או אולי עברו כמה שעות? אני לא זוכר. המסדרון הומה בני אדם נאנחים ומתרוצצים. מנהל המחלקה, אמריקאי גבוה, קירח עם שפם ענקי, עובר בין כולם ומוודא שאיש לא מתמוטט. נקווה שאף אחד לא יחליק על המפגע האדום לפני שהמנקה תגיע.
איזה חום! לא רחוק מדלפק הקבלה יושבת בחורה צעירה, זועקת מכאבים שזורמים מרגלה השבורה. כולנו מתפללים שהמשככים כבר יתחילו לעבוד למען ההקלה שלה והשפיות שלנו. בדלפק הקבלה עצמו, מזכירה נואשת מעבירה מטלית לחה על פניה. המון של אנשים מתוחים צועקים עליה, בעוד היא מנסה להסביר מדוע תורם עוד לא הגיע. מה לעשות, במיון מקבלים לפי דחיפות.
אני מעיף מבט אל דלת הכניסה, והיא בדיוק נפתחת. מתוך ניידת טיפול נמרץ מגיחים שני פרמדיקים ומגלגלים במהירות אלונקה, ועליה שוכבת אישה צעירה שכבר חיכינו לה. לפני כמה דקות התקבלה ההתרעה: "אישה כבת 30, אירוע מוחי חריף". אני מביט בהיסטריה הגואה סביבה בלובי. מושיבים את הבחורה המבועתת על כיסא ומחברים לה את כל המוניטורים האפשריים, בזמן שרופא מתמחה מנסה לנהל את העניינים. מסכן! הבחור הצעיר נראה יותר חיוור ממנה. הוא בודק לעצמו את הדופק והתוצאות לא טובות. כדאי שנכין אלונקה גם בשבילו. תוך כמה שניות מגיע אליהם נוירולוג, מנגב את הזיעה מהמצח אחרי שרץ לכאן כל הדרך מהנוירולוגית. הם מנסים לקבל מהמוניטורים וממנה מידע ראשוני, אבל הפה שלה עקום והיא מתקשה מאוד לדבר. הנוירולוג קולט מייד את המצב ומעביר הודעה לצוות ה-CT: "אנחנו מגיעים. אירוע מוחי קשה לבת 30. קבלו אותה מייד".
הם מתחילים לרוץ עם האלונקה לאורך המיון, ובדרך חולפים על פניי. אני מסתכל עליה ומשהו לא מסתדר לי. כרופא בכיר במיון, המוח שלי אלוף בלאסוף את הפיסות ולהרכיב את הפאזל. משהו שבין חוש שישי לתחושת בטן, עבודת בלשות, שלפעמים נעשית תוך שניות. אני רואה לפניי בחורה סופר מטופחת, לבושה במיטב האופנה, בטוח גם בכושר גופני טוב. הבושם שלה, שחודר לי לאף, הוא בוודאי מותג של העשירון העליון.
"רגע, תעצרו!" אני קורא להם. שלושה פרצופים מבוהלים מסתכלים עליי.
הגלגלים בראש שלי מעבירים הילוך; אירוע מוחי בגיל 30, זה ממש לא קורה כל יום. אולי אם היא הייתה סוכרתית מגיל צעיר, אחת מזניחה כזאת שלא מאזנת את עצמה, אבל רואים שכל סנטימטר בגוף שלה מתוקתק. אולי זה בכלל שיתוק על שם בל, דלקת של עצב הפנים שמשתקת חצי פרצוף ומזכירה מאוד אירוע מוחי. נורא מוזר. היא מתאימה יותר לטעות בדיאגנוזה, אבל מה אם עוד שנייה היא מאבדת לי הכרה?
אני מסתכל יותר קרוב על הפרצוף, המצח שלה יפה ומבריק, אין שום תנועה, אז לא ייתכן שמדובר באירוע מוחי. אני כבר כמעט בטוח שאפשר להירגע, והאפשרות הזאת נפסלה. אפשר לנשום עמוק ולקחת עוד דקה צלולה לחשוב. מה זה כבר יכול להיות...
רגע, יכול להיות ש...? האם זה באמת כל כך פשוט?
"איך קוראים לך?" אני שואל אותה.
"אנה", היא אומרת לי בקול צייצני מחרדה, בפה חצי מעוקם.
"תגידי לי, אנה, את עשית אולי טיפול בוטוקס בזמן האחרון?"
"כן", היא מגמגמת, "לפני שבוע וחצי".
"תודה רבה. תנתקו אותה מהמוניטורים. בואי, אנה, תיכנסי אליי לחדר ונבדוק אותך".
אחרי כמה דקות היא כבר ישבה אצלי בחדר. הסברתי שאין לה אירוע מוחי, וזה רק הבוטוקס שהזריקו לה וזלג לחלק התחתון של הפנים. לקח שבוע וחצי עד שהרעלן התחיל לעבוד, ועכשיו, כשהעצב משותק, היא לא יכולה לדבר.
"אל תדאגי", אמרתי לה, "תוך חודשיים-שלושה התסמינים יעברו".
אנה לא ידעה אם לצחוק או לבכות. כן, לכאורה היא ניצלה מאירוע מוחי, אבל לפחות בחודשיים הבאים הפרצוף שלה ייראה כמו אסון. במקום לצאת למסיבות, עדיף שתחפש סדרות בנטפליקס.
עד היום אני לא יודע אם היא באמת פחדה שיש לה אירוע מוחי, כי לא קישרה את מצבה לבוטוקס, או שפשוט התביישה לספר לנו. מה שבטוח, היא התביישה לצאת מהמיון בפה עקום ובדיבור עילג.
אנה לא הייתה הראשונה שהגיעה למיון עם תופעות לוואי ושאר מוזרויות העולם האסתטי. ככל שהביקוש להזרקות עלה, כך נתקלתי ביותר ויותר פשלות כאלו, וככל שהצטברו המקרים, התחלתי לחשוב שאני יכול לעשות את הטיפולים האסתטיים בצורה טובה ובטוחה יותר מאחרים. הרי אם במיון, תחת לחץ בלתי אפשרי, אני מצליח לאבחן תופעות לוואי שאחרים מפספסים, אז בטח שבקליניקה שקטה אני יכול להציע טיפול שלא רק עובד, אלא גם נעשה בפחות קורבנות דוגמת אנה.
למזלה של אנה, כשהפרמדיקים גלגלו אותה על האלונקה למיון, כבר התחלתי לטפל באסתטיקה רפואית בעצמי. לו נפלה על רופא אחר, כנראה היו עוברות עליה שעות ארוכות של חרדה בין ה-CT, ה- MRI והנוירולוגית. רוב הרופאים אינם מבינים דבר וחצי דבר בתחום האסתטי, בוודאי אם אין להם קליניקה משל עצמם.
מאז המקרה של אנה זרמו מים רבים בנהר האדרנלין, הבוטוקס והחומצה ההיאלורונית. הנפילות הקשות נעשו הרבה יותר נדירות. ובכלל, מצבים קיצוניים כמו הפרצוף המעוות של אנה לא אמורים לקרות, כי הזרקת בוטוקס היא טיפול פשוט מאוד. גם התוצאות שלו נהדרות, כל עוד הוא נעשה באופן מקצועי. עם זאת, אם לא עושים זאת בצורה מושלמת – הכול יכול לקרות.
הביקוש הגבוה לטיפולים אסתטיים יצר שוק מפלצתי ולא ממש מפוקח. אינספור אנשים ומכונים מציעים את הטיפולים, החל ב"בעלי מקצוע" בעיני עצמם, ועד לרופאים מכל הסוגים והמינים. אומנם מרבית הרופאים זהירים ומתונים, אבל חלק מהם נועזים ומוכנים לנסות דברים מטורפים, כאוות נפשו של הלקוח.
אז כמו שאמרתי, למרות ההתקדמות בידע, בחומרים ובשיטות – בג'ונגל האסתטי הכול יכול לקרות. כמובן לא הופתעתי כשגיליתי שאפילו הוסיפו קורס הזרקות בבית ספר לקהל הרחב, לצד מניקור ופדיקור.
בספר הזה נעמיק אל עובי היער. נפגוש עקרבים באיטליה וקופים בג'ונגל, חתונה בטוסקנה וחטיפה בבוליביה, יריות בקסבה של שכם וקליניקות תל־אביביות יוקרתיות. במסע שלנו תתוודעו אל האמיתות של עולם הטיפולים האסתטיים, תלמדו מי נגד מי, ובעיקר, תקבלו מפה ומצפן לניווט ביער הזה. אז לפני שאתם שוקלים את ההזרקה הבאה שלכם – בואו לגלות מה באמת קורה בעולם הזה.
הפרק הראשון הוא ההזמנה האישית שלי אליכם להכיר את הדרך שעברתי, מההתלבטויות בבחירת מקצוע ועד לרגעי ההבנה שהיופי האסתטי הוא גם מדע וגם אמנות. זה לא סיפור חיים, אלא מפת דרכים שמחברת בין העבר שלי להווה שבו אני עוסק, כדי שתבינו את הלב שמאחורי המזרק.
כל פרק שיבוא בהמשך ייקח אתכם למסע קצר – עשיר בחוויות, תובנות, ועובדות חשובות – שיעניקו לכם כלים משמעותיים כדי לנווט בבטחה ביער הסבוך של עולם האסתטיקה.
אסביר לכם מהן הדרכים הטובות והבטוחות להישאר צעירים ויפים, להימנע מטעויות מיותרות ומאכזבות, ולהבין לאן באמת כדאי לפנות (או לא לפנות...) כשזה מגיע לטיפולים אסתטיים.
קריאה מהנה!
פרק 1:
איטליה – ערש האסתטיקה שלי
מי מכיר את איטליה בתור ארץ העקרבים?
השנה 2004, אני בן 25. מתעורר בחדר השינה שלי במלון הקטן שהקמתי במרכז בולוניה, שלימים הפך להיות מוכר בשם 'קאזה אינטרנציונלה'. העיניים שלי עוד עצומות, הראש כבד אחרי ערב של בירה ויין עם החבר'ה, אבל למי אכפת. היום שבת, וזה אומר שיש לי חופש ממסדרונות האוניברסיטה, מהכרכים העבים של האנטומיה ומהמרצים שמתעקשים לדבר איטלקית.
אני פוקח את העיניים ומגלה מולי על הכרית עקרב שחור ענקי, בערך בגודל כף יד. הוא פותח וסוגר את הצבתות בעצבנות, מתריס כלפיי כאילו חדרתי למרחב הקדוש שלו. בנוהל הרגיל, כמעט אוטומטית, אני קם מהמיטה ולוקח כוס מהמטבח, לוכד אותו ומשליך בחזרה אל הרחוב, שימצא לו בית אחר.
העקרב הראשון שתפס אותי במיטה עשה לי התקף לב. העקרב השני הלך לי על הגוף בזמן שישנתי, ומזל שהייתי בתחתונים. את השלישי כבר שלחתי לד"ר יאן, חוקר עקרבים מנורבגיה שמצאתי אונליין. הכנסתי את העקרב לקופסה עם חורים, שיוכל לנשום, הדבקתי עליה בול בדואר המקומי, ואחרי שבועיים קיבלתי תשובה: "אתה יכול להירגע", כתב ד"ר יאן, "העקרב הגיע אליי בחיים. בדקתי אותו, העקרבים האלה לא ארסיים, אבל שתדע, אם תדרוך עליהם הם יעקצו. למי שאלרגי זה עלול להיות מסוכן".
אני לא אלרגי לעקרבים, אז הכל טוב. אין סיכוי שאני עוזב בגללם את המלון שהקמתי כאן בעשר אצבעות. בדיעבד, טוב מאוד שלא עזבתי. לא רק שבמלון הזה אני אפגוש את אשתי, אלא גם אפתח כמה יכולות שרופא לרפואה אסתטית חייב – ערנות גבוהה ותשומת לב לפרטים (כי אתה אף פעם לא יודע מה מסתתר מתחת למיטה...), דיוק בזיהוי והתמודדות עם הפתעות לא רצויות.
בכל מקרה, בשנות העשרים שלך אתה עוד לא יודע מה זה פחד. לטוב ולרע, להחלטות שלך יש ההיגיון שלהן. כך יצא שבמשך שש שנים ישנתי בחברת עקרבים ענקיים, לאור מנורת UV שגרמה להם לזהור בחשיכה, כמו שהמליצו לי המומחים. כל בוקר התחיל בניעור מצעים, בריקון נעליים ובגישוש מתחת למיטה. זה היה הנוהל הרגיל, מלבד הלילות, שבהם חלקתי את מיטתי עם אישה יפה. אז הייתי מכבה את נורת ה-UV ומעמיד פנים שהכול נורמלי לחלוטין. כמובן בליבי התפללתי שלא תתרחש איזו דרמה עם עקרב סורר... עדיף לא לדעת שאת ישנה בחוות פרוקי רגליים. זה נוטה להשפיע לרעה על האהבה.
מה איבדתי באיטליה?
כשחזרתי מטיול ארוך בדרום אמריקה ידעתי שאני אוהב שלושה דברים: רפואה, אומנות והרפתקאות. אז ברור שלימודי רפואה בישראל לא היו אופציה, לחרוש שבע שנים על ספרים, יום רודף יום, עם אותם אנשים באותו המקום. סיוט שאין כדוגמתו.
אבל איטליה, זה כבר סיפור אחר.
דמיינתי את הקולוסאום ברומא ואת הקתדרלה המדהימה של מילאנו, שמסמלים את הכמיהה האיטלקית לפרופורציות מושלמות וליופי נצחי. חשבתי על אומנים כמו מיכלאנג'לו, לאונרדו דה וינצ'י, רפאל ובוטיצ'לי, שהביאו את העולם לשיא של יצירתיות. גם בולוניה, העיר שבה בחרתי ללמוד לבסוף, היא אוצר אדריכלי ופנינה תרבותית של ממש. אחד הסמלים המובהקים שלה הוא שני המגדלים הנטויים (Due Torri), הדומים בעוצמתם למגדל פיזה. אין פלא שהקמתי ממש מתחת למגדלים את בית המלון שלי.
אני יכול לדבר בלי סוף על הארקדות המפורסמות של בולוניה, על כנסיית סן פטרוניוס, וכמובן על הסצנה הקולינרית שהולידה מאכלים כמו טורטליני, לזניה ורוטב ראגו (המוכר כ'בולונז'). במטבח הבולוני, כמו באדריכלות של העיר, ניכרת חתירה לאסתטיקה מרהיבה. כל פסטה היא יצירה קטנה של אומנות, וכל מרכיב בה נבחר בקפידה. אולי רק חיפשתי סיבה לגור באיטליה ולאסוף הרפתקאות. לימודי רפואה היו תירוץ מצוין.
כבר אחרי החודש הראשון קלטתי את הטעות – איזה שיעמום! פתאום נפלה עליי ההבנה שבשבע השנים הבאות ישלטו בחיים שלי ספרים ענקיים באיטלקית ושינון אין־סופי של שמות מחלות, תרופות ומיני חיידקים בשמות מוזרים. נתתי לדמיון להשתולל, התחלתי לדמיין סטפילוקוקים בכל מקום, כמו שדונים קטנים שמסתובבים לי בחיים, מעליהם פרוזק ופרצטמול בתור שוטרים שמסתובבים בדירה ומנסים לגרש אותם.
באותו זמן, בתחילת הדרך, האיטלקית שלי הייתה די קלוקלת. למדתי צרפתית מסבתא וספרדית בשנה בדרום אמריקה, אבל איטלקית עדיין לא הכרתי. בכל פעם שפתחתי את הפה בכיתה נשמעו גיחוכים מהספסלים האחוריים. המבחנים היו גם הם כולם בעל פה ומול עשרות סטודנטים שהתגלגלו מצחוק על כל טעות. נאלצתי לגדל עור של פיל והצלחתי איכשהו להחזיק מעמד, אבל למען האמת, כשהסתיימה השנה הראשונה כבר הייתי על סף דיכאון, סחוט נפשית.
"זה לא יכול להיות ככה", אמרתי לעצמי, "אתה בן אדם יוזם, בן אדם של אדרנלין! אז תקים את עצמך ותעשה משהו".
מתחת למגדלים הנטויים של בולוניה יש פיאצה גדולה ומפורסמת, שאליה מתנקזים עשרות אלפי סטודנטים וצעירים מקומיים. בחופשת הקיץ, בין השנה הראשונה לשנייה של הלימודים, נשארתי בבולוניה וטיילתי בין דירות. לבסוף איתרתי קומפלקס דירות עתיק של שתי קומות, שדורש שיפוץ רציני. שכרתי אותו והקמתי מלון בן שמונה חדרים, וקראתי לו 'קאזה אינטרנציונלה', כלומר הבית הבין־לאומי. לקחתי לי חדר אחד (עם עקרבים שניכסו אותו לעצמם...) ואת שבעת החדרים הנותרים השכרתי לחבר'ה צעירים, לתקופת מינימום של חצי שנה.
בשש השנים שלאחר מכן המלון לא ממש מימן את שכר הלימוד שלי, אבל עכשיו חזרה לי התשוקה והיו לי חיים. ועוד אילו חיים!
כשסגרתי את הספרים באחת עשרה בלילה, היה עם מי לשתות בירה. אם יצאנו למסעדה או לבית קפה, ישבנו עם אנשים מכל העולם באווירה מרתקת, שמחה וססגונית. בשביל החבר'ה, הדיירים שלי, כמעט כל שעה ביום הייתה happy hour. אומנם יכולתי להצטרף אליהם רק בלילות, אחרי שסיימתי לחרוש, אבל ממש לא הפריעו לי קולות הצהלה והחופש שהדהדו בין הקירות. פעמיים בשנה ערכנו במלון מסיבה גדולה ופרועה במיוחד, שכל סטודנט בבולוניה ייחל להשתתף בה.
הבעיה היחידה הייתה העקרבים, ובעיקר בחדר שלי, שהיה היחיד עם גישה לרחוב. המפלצות הקטנות האלה הצליחו לקרוע שוב ושוב את הרשתות. נאלצתי לחיות איתן בסוג מסוים של סימביוזה, וזה היה מחיר פעוט כדי לשמור על 'קאזה אינטרנציונלה', שמכניס לי פלפל לחיים.
דירה קטנה ושקטה, נורמלית ונטולת עקרבים, כנראה הייתה גומרת אותי.
את לא יכולה לגור כאן, אבל את יכולה להיות אשתי
השכנים שלי לא ממש אהבו את 'קאזה אינטרנציונלה', ואפשר להבין אותם. זה לא תענוג גדול לחיות ליד חגיגה בלתי נגמרת. אבל בטלוויזיה האיטלקית דווקא נדלקו על האטרקציה והפיקו שתי כתבות על הדיירים והמנהל של המלון הבין־לאומי. אחרי הכתבות האלה, נוסף למסיבות הגדולות שלנו שהפכו למותג בבולוניה, התחרות על כל חדר במלון הפכה למאבק אמיתי.
לאורך השנים ראיינתי מאות מועמדים. העברתי אותם חקירה נוקבת, אנמנזה פסיכולוגית, כדי להבין אם יוכלו להשתלב באווירה המיוחדת של המלון. במילים אחרות, בדקתי אם הם מספיק משוגעים... מי שהתקבל הכיר תודה והקפיד להתנהג יפה, כך שנוצר זרם של דיירים טובים ונחמדים. לא הזיקה גם הידיעה שהעין של המנהל פקוחה, ומבחינתי הם מצויים בתקופת מבחן 24/7.
במבט ראשון היא הייתה בחורה נורמטיבית מבית טוב. ברור שהיא לא התאימה למלון. אבל בניגוד לאחרים שנעלבו וכעסו מהדחייה, מלאני דווקא קיבלה את זה יפה, ואפילו הסכימה לצאת עם המנהל לדרינק. עד מהרה היחסים בינינו התהדקו. בלילה הראשון שישנה אצלי, התעוררתי מעט לפניה וראיתי עקרב ענקי מתבונן בה ליד המיטה. הספקתי למחוץ אותו שנייה לפני שהיא התעוררה. מי שמרחם על עקרבים נשאר רווק.
כמו בסרטים האיטלקיים, מלאני ואני בילינו בין בתי הקפה והפיצריות, המוזאונים והגלריות, וטיילנו בנופים המרהיבים של הדולומיטים. אחרי הבלגן של 'קאזה אינטרנציונלה' אין כמו בקתה מרוחקת בהרים מושלגים, כשלידך מעופפים ציפורים ופרפרים. זה גם עושה טוב לרומנטיקה, מסתבר. לבסוף מלאני החליטה שתקופת המבחן שלי הסתיימה, ואני עומד בקריטריונים להיות בעלה.
לקראת סיום הלימודים שלי שכרנו חיפושית פולקסוואגן קפריו לבנה בסטייל נוסטלגי וגג פתוח. יצאנו בה לטיול של כמה חודשים כדי לאתר את הלוקיישן האידיאלי לחתונה, או אם תרצו, לירח דבש מוקדם. בגבעות טוסקנה מלאני ואני לקחנו את הזמן, עברנו בניחותא מגבעה ירוקה אחת לאחרת, ביקרנו במאות טירות עתיקות שהוסבו לאולמות אירועים, ובכל אחת מהן המתין לנו מבחן טעימות משובח. בסוף סגרנו על מסעדת יוקרה בגבול בולוניה-טוסקנה, שהשקיפה על נוף מטמטם של חמניות צהובות פרושות עד האופק. אחר כך חתונה וטבעת, חברים ומשפחה, יין טוב שזרם כמים, וכל השאר. והכי חשוב... בלי עקרבים...
מפיסול באבן לפיסול פנים
אולי אתם תוהים מה הקשר בין כל הסיפורים היפים שלי ובין רפואה אסתטית. אז בתור התחלה, דמיינו לעצמכם את מפת אירופה, שמחלקה הדרומי בולט מגף יוקרתי של גוצ'י. איטלקים בחיים לא ילכו במגפיים רגילים.
בכל מה שקשור לאסתטיקה, האיטלקים מקדימים את רוב העולם במאות שנים; אולי תשעים אחוז מהתקציב של איטלקי ממוצע יוצא על ערכות הטיפוח והחליפות שלו. תארו לכם כמה זמן ביליתי כל בוקר בהמתנה מחוץ לשירותים, בזמן שהשותף פרנצ'סקו מתכונן לצאת לעבודה, כלומר עושה גבות ומיישר את הזקן ומורח קרמים.
בחיים לא תראו איטלקי יוצא מהבית בלי ביגוד מדוגם, מגוהץ וריחני. אפילו אם הוא תפרן, עדיין יהיו לו בארון חליפה יפה, תכשירים לטיפוח העור, כלים לסידור הגבות ואפטרשייב מעולה. אני כותב בלשון זכר, אבל ברור שהדברים תופסים גם לאיטלקיות. הן בכלל מגזין אופנה מהלך.
לאידיאל היופי בארץ המגף היה הרבה זמן להבשיל. האיטלקים למדו להעריך אסתטיקת עומק, שמשלבת בין מקצוענות, כישרון, תשומת לב לפרטים וחתירה לשלמות אמיתית. להבדיל מאסתטיקת האינסטינקט, שמאפיינת את רוב ארצות המערב. אין פלא שהאיטלקיות מעדיפות לטפל באיכות העור שלהן לטווח ארוך, להרים את הפנים בעזרת ביוסטימולטורים. הן מאמינות בטיפולים המיועדים למראה טבעי ומתוח יותר, להבדיל מהתרבות המערבית הנפוצה יותר היום, שדורשת תוצאות מהירות במילוי מוגזם של הפנים באופן פומפוזי.
רוב הרופאים האסתטיים במערב, בוודאי הרופאים המתחילים, עובדים בגישה של "למלא ולשתק". פעם חומצה היאלורונית, פעם בוטוקס וחוזר חלילה כל כמה חודשים. זה עובד מהר, קל לביצוע, מביא את הכסף, והלקוחות מרוצים כי השינוי ניכר וברור. עם זאת, כמי שהושפע מאסתטיקת העומק האיטלקית, אני סבור שגישה נבונה יותר היא הסבלנית והטבעית. לכן בהמשך הספר אתייחס גם לאפשרויות טיפול וטיפוח יותר מתונות שקיימות בקליניקה, וביחד נראה שלא חייבים רק למלא ולשתק בלי סוף.
כשאיטלקים יושבים לארוחת צוהריים, עלול להתעורר ויכוח גדול: האם בפסטה המסוימת שעל השולחן צריכות להיות שלוש או ארבע עגבניות? לפעמים מריבות כאלו הופכות להיות מאוד קולניות ואמוציונליות. הם גם יעדיפו שלא להיכנס לבית קפה שיש בו בריסטה צעיר, בוודאי אם יש באזור מוסד אחר שעובד בו בריסטה מבוגר ומנוסה, רק שלא ישרפו להם את הקפה. הכנת קפה היא עבודה לכל החיים!
זה אולי נשמע לכם מוזר, אבל מבחינתי, הירידה לפרטי הפרטים ביינות, בקפה או בגבינות היא פרפקציוניזם במיטבו, על אחת כמה וכמה כשמדובר באסתטיקה אישית. בתקופת הלימודים הייתי יוצא לפעמים מאיטליה כדי להשתתף בחתונה או בבר מצווה בארץ. לבושתי גיליתי שאני לבוש בהידור רב יותר מהחתן, אף על פי שבסך הכול התלבשתי כמו איטלקי ממוצע. המבטים הנוקבים של הדודות אילצו אותי בסופו של דבר לרדת מהעץ, ליישר קו עם הסטייל המקומי, אם יש בכלל דבר כזה.
ספגתי טונות של אסתטיקה איטלקית בשבע השנים, מאות קילוגרמים של גלידה משובחת, גלונים של יינות מעולים. ולא פחות חשוב, גיליתי מקור חדש לאדרנלין; התחלתי להתנדב בבולוניה כחובש על אמבולנסים, וצללתי אל בתיהם וחייהם של אנשים מכל הסוגים. מתברר שרפואה אינה מתחילה ונגמרת בספרים משמימים. היא יכולה להציע הרפתקאות מסמרות שיער, אין־סוף דרמות וקומדיות, לעיתים גם טרגדיות. והכול על בסיס יומי. אין מה להגיד, נדבקתי בחיידק הרפואה הדחופה.
מי שיחפש את הקשר בין חדר המיון ובין אסתטיקה, יגלה שבמקרה הטוב הוא רופף למדי. עם תום הלימודים באיטליה המשכתי לחמש שנות התמחות ברפואה דחופה, בין נורות פלואורסנט מכוערות, אדריכלות פרקטית וריהוט חדגוני. אבל דווקא כאן, לאורך אלפי שעות משמרת במיון, התחלתי להבחין באותם סיבוכים של טיפולים אסתטיים כושלים, שיתוקים, דימומים, זיהומים, עיוותים.
הרביתי לחשוב על הכישלונות האלה, על חובבנות ורשלנות של רבים המרימים מזרק ומתחילים לעבוד, וקוראים לעצמם 'בעלי מקצוע' ללא כל הכשרה. הרגשתי שאני יכול לעשות טיפולים אסתטיים הרבה יותר טובים ובטוחים, אם רק יהיו לי הכלים, וכך נזכרתי באיטליה; מסתבר שבתוך המולת המיון קצת שכחתי מאיפה באתי, אבל עכשיו נזכרתי בעידון האיטלקי, באסתטיקה שהפעימה אותי, בפסליהם המרהיבים של ברניני, דונטלו, דה רוביו, לומבארדי ואחרים.
עד מהרה נרשמתי לקורס הראשון שלי ברפואה אסתטית, וכעבור שנה של השתלמויות חזרתי לארץ המגף. למדתי רפואה אסתטית באיטליה וגם בשווייץ, בצרפת ובמדינות נוספות. גיליתי את השביל המיוחד שלי, המשלב בין שתי אהבות גדולות שלי: פיסול ואומנות ושיפור חייהם של נשים וגברים. יכול להיות יותר טוב מזה?
ירדתי לחצי משרה במיון, ולא, ממש לא חסר לי אדרנלין; אין דבר יותר מרתק מלבחון את פניה של מטופלת או את פניו של מטופל, לתכנן ביחד את היצירה הבאה, לבחור את השיטה הנכונה, את החומרים, את הנגיעה המדויקת. כמו מיכאלנג'לו שעובד על פסל, גם אני מהופנט אל המלאכה בקליניקה. תצטרכו להאמין לי, כשאני אומר שיש בזה לא פחות אדרנלין מיום שלם בחדר הטראומה ובמיון.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
