חריץ בזמן

רחל תיעמד על מעקה גג, תפרוש זרועותיה ותקפוץ מטה ארבע קומות. שבתאי ינסה להצילה, אך ימעד, ראשו ייחבל והוא ישקע לתרדמת. לאחר שיתעורר יגלה כי שכח את כל אירועי חייו. הוא ינסה לבנות את מרחב קיומו מחדש, אך במקביל ייזכר בחלומות שחלם עת שהה בתרדמת. בחלומות אלו חזה כיצד שבטים שונים חוו את הזמן. את שעבר עליו מרגע אִשפוזו, יתעד במחברות. הוא ימסרן לסהר, סופר צללים וחבר ילדותה של רחל, כדי שיוציאן לאור.

גורלם של רחל, שבתאי וסהר, יישזר בחיפוש אחר תשובות המנסות לתת מענה לחידות הזמן:

כיצד אנחנו חווים את הזמן?

האם אנחנו מכירים זמן אחר מלבד העבר, ההווה, העתיד?

האם אפשר לעצור את הזמן?

האם יש חריץ בזמן שדרכו אפשר ליצור קשר עם מרחב אין־סופי נטול זמן?

"חריץ בזמן" הוא ספרה השני של רויטל פז־אבולעפיה. ספרה הראשון, "הערים שמעבר לפרגוד", זכה לשבחים רבים. כתיבתה מאופיינת כפרוזה פיוטית הגותית; מציאות ודמיון חוברים יחדיו וכל פרק מעורר לחשיבה, למבט אל מחוץ לקופסה ולחידוד החושים.

חלום על בני ההֲבָיָה

מעטים יודעים על בני ההביה. סביר להניח שגם אתה, סהר, לא שמעת דבר אודותם. בני שבט זה התפזרו ונטמעו בינינו, וכיום פועלים הם כבודדים בין בני שבט שונים. לכן הדהודם קלוש, כמעט לא מובחן. לא רבים מכירים את חשיבותו של הזמן אותו קידשו, וספורים עוד יותר אלו היודעים לשהות זמן רב בזמן זה. לצערי. כי החווים אותו יודעים להיות כאן במלוא חושיהם. הם חווים את זמן ההווה שבו שוכנת ההוויה עצמה. מסוגלים לגעת בנקודה האין־סופית המתקיימת בין רגע לרגע. אם יחלק האדם דקה למחציתה, אומרים הם, יוכל לחלק את המחצית הנותרת שוב, וגם את הרבע שבידו יוכל לחלק. כך יהיה באפשרותו לנהוג עד אין־סוף. לפיכך שאפו בני ההביה לחלק כל תנועה לתת־תנועות. ואני ששאפתי אל הנצח האין־סופי, שאבתי מהם השראה, ומורי דרך היו הם לי. בסיועם חוויתי את היכולת לחיות בהוויה. בהווה. ברגע היחיד שאפשר להשבית את הזמן לפני שדקה מצטרפת לדקה. בסיועם מצאתי את החריץ בזמן. אך די בהקדמות. מבקשים הם לומר את דברם.

קשה היה להבחין בבני ההביה גם כשעדיין דרו יחדיו בכפרם. הם נהגו להיטמע בין שיחי הפטל הגדלים לאורך הנהר, ובינות הצמחייה העבותה במעבה היער. עובר אורח שחלף ליד השיחים, חשב שענפיהם נעים בשל בריזה קלה, אך אם עמד לרגע ושם לב שענפים אלו נעים למרות שהאוויר לא זע, ייתכן שהיה מבחין בפני אדם או בזרוע המבליחים מבינותם. רק אז ידע שאדם שוהה שם בסבך. והיה אם פגש בהם, גילה במהרה שמרבית בני השבט זכו לחיות יותר ממאה ואחת־עשרה שנים, למרות תנאי חייהם הרוויים סכנות ואף רעב. הם ידעו לחיות שנים כה רבות בשל אבות אבותיהם, שלימדו אותם כיצד לשנות את מהלך הזמן החולף בין רגע לרגע. "בפער הנוצר בין הרצון להרים עָלֶה לבין מימוש המגע עם אותו הַעָלֶה, מתקיים רווח זמן," היו מספרים לאותו עובר אורח. "וככל שתאריך את הרווח הזה שבין הרצון לבין מימושו, בין המטרה לבין הדרך אליה, כך תדע לחבר בין הנצח האין־סופי לזמן החולף," טענו.
מסיבה זו שכללו בני ההביה את תנועות גופם. כשביקשו לקרב סל, יכלו לבחור אם למתוח את רגלם ורק אז למושכו, או להסתובב לפני שהם מתכופפים כדי לגוררו. כשעמדו בשדה כדי ללקט יבול, התחרו ביניהם אילו תנועות ליקוט יכולים הם להמציא. קשה אף לספור כמה תתי־תזוזות יצרו בגופם או בידיהם לפני שאחזו בקדרת התבשיל או בכלי השתייה. וכך, המתעכב ושוהה בינותם, הבחין שכל תנועה מתנועתם מחושבת ואף שונה מקודמותיה. וכיוון שהקשיבו לחלל השוהה בין כל ניד וניע מתנועותיהם, הושטת יד ישירה אל צלחת, שכל אדם מן השורה היה מבצע בשנייה, נחשבה אצלם כמעשה גס רוח. כהפרה של סדר יקומי העלולה לקצר את ימות החיים.
לא היה זה סודם היחיד של בני ההביה. הם הקפידו לשבור את השגרה בכל דבר שיצרו, כדי לא לראות דבר כמובן מאליו. בכלי חמר רכים נתנו קימור יוצא דופן. בחצרותיהם פיזרו עלים סביב המפתן, אך למוחרת הסירו אותם והניחו חלוקי נחל, קשקשי דגים או זרדים שאספו מקיני ציפורים שנעזבו. לא פעם אף דאגו לתת בהם סדר שונה: זוויות חדות, סימטרייה, דחיסות או צמצום, פתיחות או סגירות. כך עשו, כיוון שסברו שהשינוי הוא לב העולם. האדם יכול היה להיות קשוב לזרם ההתחלפות של דבר בדבר רק כששמר על ערנותו ולא נפל לאשליית הקביעות שהעניקה לו השגרה.
מסיבה זו גם נהגו להתכנס לאורך גדות הנהר מדי ערב. סחף מימיו הזכיר להם שהתנועה היא הזמן עצמו. בלעדי התנועה הכול היה קופא על מקומו. אך הנהר, להבדיל מהאדם, נצחי הוא. מפלס הוא את דרכו אל לב העולמות כולם, אל הפעימה הסמויה של האהבה עצמה. והם ידעו שאם ילמדו להיות כנהר, וכל תנועה מתנועתם תהיה מוכלת בו, יהיו גם הם חלק ממחזור הזמן שאינו מסתיים לעולם. האמינו שאפילו אם יכלה גופם, נשמתם כבר תדע להיות כנהר עצמו.
אך אין זה עניין של מה בכך, לזרום כך כנהר, כיוון שהוא נושא בחובו את התנודות כולן; מכיל הוא את רטט פעימת העץ אך גם מעוף ציפור, בקיעת פרפר מגולם, דחיסות של סלע או פתית שלג. לכן במהלך חייהם, כדי להיות כנהר היה עליהם ללמוד את מקצביו של זחל או ינשוף, את פריחת האביב ואף את תנועת הטינה או החיבה. אימוץ מקצבי הסלע היה האתגר הגדול מכולם. זמן הסלע היה כבד ואיטי במיוחד עבור בני האדם. להיות כסלע, משמעו היה לחוות הדממה כמעט מוחלטת של תנועת ליבם ונשימתם, ולעמוד שעות רבות על הגדה. כך התאמנו, כדי שבערוב ימיהם ידעו לאסוף את הרטיטות והתנודות כולן כמו הנהר. והנהר בתמורה העניק להם את המסע שאינו כלה, המסע אחר אותה פעימה סמויה של אהבה המתקיימת שם, בזמן הנצח.