חריץ בזמן

רחל תיעמד על מעקה גג, תפרוש זרועותיה ותקפוץ מטה ארבע קומות. שבתאי ינסה להצילה, אך ימעד, ראשו ייחבל והוא ישקע לתרדמת. לאחר שיתעורר יגלה כי שכח את כל אירועי חייו. הוא ינסה לבנות את מרחב קיומו מחדש, אך במקביל ייזכר בחלומות שחלם עת שהה בתרדמת. בחלומות אלו חזה כיצד שבטים שונים חוו את הזמן. את שעבר עליו מרגע אִשפוזו, יתעד במחברות. הוא ימסרן לסהר, סופר צללים וחבר ילדותה של רחל, כדי שיוציאן לאור.

גורלם של רחל, שבתאי וסהר, יישזר בחיפוש אחר תשובות המנסות לתת מענה לחידות הזמן:

כיצד אנחנו חווים את הזמן?

האם אנחנו מכירים זמן אחר מלבד העבר, ההווה, העתיד?

האם אפשר לעצור את הזמן?

האם יש חריץ בזמן שדרכו אפשר ליצור קשר עם מרחב אין־סופי נטול זמן?

"חריץ בזמן" הוא ספרה השני של רויטל פז־אבולעפיה. ספרה הראשון, "הערים שמעבר לפרגוד", זכה לשבחים רבים. כתיבתה מאופיינת כפרוזה פיוטית הגותית; מציאות ודמיון חוברים יחדיו וכל פרק מעורר לחשיבה, למבט אל מחוץ לקופסה ולחידוד החושים.

שבתאי

בקרוב תשקע השמש. על אחד הסלעים עומד אדם. עמוק הים למרגלותיו. היום שוקט הוא. רק אדוות רכות נעות על פני המים וגוון סגול נמהל בהם. שום משב רוח אינו מלטף את שערו הארוך והמאפיר של האיש. הוא מייצב את כפות רגליו על גוש האבן, מיישר את שוקיו, זרועותיו שמוטות לצידי גופו. הוא מסלק מפניו את אירועי היום העלולים לדבוק בעורו ומשלח מילים. מטיל את אותיותיהן על פני מישור המים. קוויהן הדחוסים מתרווחים, צפים לרגע, נעים כגל, מתמוססים ונעלמים.

השמש עדיין יוקדת, אך בקרוב תרכך את קרינתה. פניו מוטות אליה ואין איש רואה אם הוא מישיר אליה את מבטו או עוצם את עיניו. הוא לא נע. מאריך את משך הזמן בין שאיפה לנשיפה. אף נדמה שהוא עוצר נשימתו. רק פעם אחת הוא מאגרף את כפות ידיו. מסביבו תנודות של זרמי מים הנטמעים ונולדים, אך הוא עומד יציב נוכח גלגל החמה המתקרב לנקודת המפגש שבין שמיים וארץ. כמחצית השעה ניצב שם. שבתאי הוא שמו, וכשמו כן הוא: ביכולתו להשבית את הזמן.

לפני שנעמדו רגליו על סלע מול פני הים, סייר בגבולה המזרחי של יפו. חצה כבישים הומים מצטלבים זה בזה, צעד מבעד לנהמה אלימה של מנועים עשנים וצפירות, הילך באזור שניכר היה כי הוא בשלבי שיפוצים. מסלולי הנתיבים והמדרכות עורבלו במיני סימונים לבנים, צהובים, כתומים וביניהם הועמדו מחסומים ותמרורים. לבסוף מצא עצמו עומד ברחוב הראשי, שדרות ירושלים. המולת הכבישים העוקפים את העיר עוד הדהדה בגופו, אי־הסדר שריצד אל מול עיניו התנגש עתה בשקט רועם. שום רכב לא עבר ברחוב. הוא עצר, התבונן בגדרות רשת גבוהות שהותירו רצועת מדרכה צרה להולכי הרגל. "כאן תעבור הרכבת הקלה", קרא בשלטים שהוצבו על סבכות הגדר. עתה שמע בבירור את קרקושיה המתכתיים ואת חיתוך זרמי האוויר של הרכבת שתחצה את השדרה, ואלו נמהלו ברחש שקפא. גירד בפדחתו וניסה לפענח רחש זה. עיניו אורו לרגע. הוא זיהה את הצליל; נהמת תנועה של אוטובוסים ורכבים שהייתה כאן בעבר, אך נגדעה באחת.

שבתאי, שאבק דרכים דבק בבגדיו, עייף מעט. הוא העדיף להלך לאורך השדרה המישורית, מדרום לצפון, ליהנות מעט מצל עצי הפיקוס שגזעיהם העבותים נושאים את עול השנים. רגליו צעדו על מרצפות מרוסקות, שהפּיח על פניהן נטמע בשמנוניות פירות העצים המעוכים. מבטו נצמד לענפים שגיששו את דרכם, כמו תהו איתו מה פירוש התנועה הזו, שעמדה מלכת. בין ערפילי הרהוריו, ראה את הפגנות התושבים והסוחרים אשר מחו בעבר על סגירת הכביש לשלוש שנים, בניגוד להסכמים שנחתמו איתם. ועתה, דממה. פה ושם נשמעו נקישות מבין גדרות רשת. רוב החנויות בשדרה ננעלו, וחלונות הראווה שלהן הוגפו בתריסי ברזל. ביניהן נפערו פתחים, אור עמום וריחות תבלינים ופיצוחים, זיתים או שווארמה בקעו מהם. מעט הלאה הבחין בדלפק שעליו היו סדורים בורקסים. מאחוריו עמד אדם כבן שישים, כפוף גו, והרים את ראשו. עיניו המצועפות ביקשו ללא מילים, "עצור כאן לרגע! בורקסים טובים! אחד. לפחות אחד..." שבתאי פשפש בכיסו והוציא שטר מרוט.

הוא נגס בבצק העלים הלח, וכשחדרה הגבינה בין שיניו, נפל מבטו על חלון הראווה המאובק והצר ביותר שראה מעודו. משועשע התבונן בדמותו שהשתקפה בזגוגית. תהה אם עליו לגלח את זקנו. להפתעתו, במעמקי חלל החנות הצרה, הבחין באדם. הלה רכן על שולחן מָהוּהַּ שעליו היו פזורים מיני ברגים, רצועות ואבזמים. זכוכית מגדלת בארובת עינו, נבר בגלגלי שעון מפורק. שען. חשב ששענים נעלמו כבר מן העולם, והינה לפניו התגלם אחד שכזה. וזה היה סימן. סימן ודאי שבאזור זה, בעת הזו, הזמן נע בקצב אחר. לא היה לו ספק, הוא נמצא במקום הנכון בזמן הנכון. השקט הדחוס של תנועה שפסקה, כמוהו כחור שחור שבולע אליו את כל שסביבו. וכאן, במקום הזה שהזמן עצר את מרוצו, אולי מישהו יתהה על קנקנו של הזמן, ולו, לשבתאי, יהיה דבר או שניים לומר בנידון.

הוא עשה דרכו מערבה. אם ילך בקו ישר יגיע לגבולה הטבעי של הקריה, לים. את הים אין רואים מן השדרה, שכן העיר אינה מישורית, רחובותיה שרועים בין עליות ומורדות. רבע שעה של הליכה בלבד מפרידה בינו לבין הים, אך בעבורו הדרך אינה פשוטה. בזמן זה, יהיה עליו לחצות כשלושת אלפים ושמונה מאות שנים המעורבות בשכבות האדמה והמבנים. הוא נשם עמוק, מוכן ומזומן לחצות את הדי התקופות. הינה הגיע לנמל העתיק. כאן ירד יונה הנביא לספינה שתרחיקו מההתנבאות. משמאלו, מאות שנים לאחר מכן, תעמוד אנדרומדה על סלע ותמתין לטפריה של מפלצת. כשחצה את מעגן הסירות, נזכר במשלוחי התפוזים שיצאו מן הנמל, אף ראה בעיני רוחו גמלים וגברים אחדים, לראשיהם תרבושים טורקיים. אחר־כך צעד לצד האנגרים מן התקופה המנדטורית שהמלח אכלם. מי הים כאן היו שקטים מדי לטעמו. לפיכך פנה למזח וצפה בדייגים משליכים את חכותיהם בין שוניות עטופות טחב. לפניו נפרש פארק רחב ידיים שקישר בין יפו לבת ים. נתיבו היה צמוד לקו המים, הסלעים הרחיקו ממנו את נתז הגלים המתנפצים. הוא מצא את הים שהוא כה הזדקק לו. ים פראי, עמוק, שבעוצמתו יישא את הגיגיו רחוק ככל האפשר.

עת לנדוד ועת ליצור מקום, הנחה את עצמו. סקר את הנוף, בחן אם נכון המרחב שבחר. משמאל לשביל ההליכה לאורך המים, הבחין בגבעת דשא, ברומה ישב אדם ורשם בפנקסו. יפה, קבע. עתה, לא היה לו ספק. הוא הגיע למקום הנכון. הכותבים, משרבטים בעט גלי אותיות, מנסים להגדיר את תנועת ערגתם ולתפוס משב אהבה או חידלון, שאיש טרם ניסח את מקצביהם. ועת מגששים הם אחר מילים, הכותבים נכנסים לאזור שהוא, הנווד, מכיר היטב. האזור שבו הקיים טרם התממש. כן. הכותב שלפניו מנווט בערפיליות. הוא ירגיש באדוות שהוא, שבתאי, ייצור, שהרי הכותבים פתוחים לחלימה ומרגישים את החומר הדק שדרכו עוברות מחשבות. כן. שבתאי מחפש את הכותבים ואת הכותב הזה על הגבעה הוא גם מכיר היטב, סהר שמו.

איש, שבתאי שמו, נטש את השביל והתקרב אל המים. בחר את אחד הסלעים וייצב עליו את כפות רגליו. עמד אל מול החמה החורצת את דיניו של הזמן. לאחר מכן השיל את תרמילו והניחו לצידו. השמש נעה בבטחה אל קו האופק כדי להיעלם מן העין, וכל זאת כיוון שעליה לשוב ולשקוע למוחרת. ובין לבין, חווה את האהבה שהוא רחש לרחל, זו שהוא כינה "אֵאוּריקָה". שתיהן, האהבה ואאוריקה, הן מעבר לזמן, מבטלות את דיניו.