מסתתרת

"צליל הזכוכית הנשברת מלווה אותה עד היום. שבר זכוכית חתך את בטנה. ארך חודש עד שהתאוששה וחזרה לתפקד. למעשה בעקבות אותה תקרית אלימה, אזרה אומץ והחליטה לעזוב את בעלה.

ידה הושטה אל הצלקת. היא מיששה אותה לכל אורכה, בתנועה מורגלת.

זה היה הסימן שלה, הדרך שלה להזכיר לעצמה את הסבל שעברה. לעולם לא עוד,' לחשה לעצמה כמדי יום ונשכבה במיטתה, מנסה למחות מראשה כל מחשבה..."

בקליניקה השקטה שלה, ד"ר ליסה הרדלייף, פסיכולוגית ילדים נחשבת, מנהלת כביכול חיי שגרה פשוטים, היא מטפלת בילדים, מעניקה להם תמיכה ומדריכה את הוריהם. אלא שמאחורי החזות השקטה והמוקפדת שלה מסתתר סוד גדול.

כשג'וש, אב כועס ואובססיבי, פורץ עם בנו אל הקליניקה שלה ואל חייה – הכול משתנה.

בין רומנטיקה למותחן פסיכולוגי אפל וסוחף, הספר מוביל את הקוראים למסע עוצר נשימה אל תוך עולמה של אישה שנאלצת לברוח מזהותה האמיתית.

האם תצליח ליסה להחזיר לעצמה את חייה או שהעבר ירדוף אותה לנצח?

"ליסה, היזהרי!" קראה דבי שנייה לפני שמשכה את ליסה ממכונית חולפת.

ליסה הסתכלה בחברתה במבט ביישני. "לרגע לא הייתי בסביבה," אמרה בחיוך נבוך.

"טוב, אז אני כן הייתי, למזלך," אמרה דבי, חצייה נוזפת, חצייה משועשעת. "לפעמים אני חושבת שאם הייתה לך אפשרות, היית חיה רוב הזמן בחלומותייך."

ליסה הביטה בחברתה, ולא ענתה.

הן המשיכו לפסוע יחד בשתיקה נינוחה עד שהגיעו לבית הקטן בן שני החדרים ששכרה ליסה והפכה אותו למרפאה.

ליסה פתחה את הדלת, כשעיניה חולפות על פני השלט:

ד"ר ליסה הרדלייף

פסיכולוגית קלינית

הן נכנסו פנימה.

בכניסה למרפאה ניצב דלפק קבלה בצבע צהוב בהיר, מולו היה לובי רחב ובו ספה זהובה ולימינה שתי כורסאות אפורות. באמצע עמד שולחן עגול זהוב ועליו עציץ פרחי העונה וקופסת סוכריות בטעמים שונים. במדף שמתחתיו היו ירחונים שונים. המרפאה שידרה אווירת יוקרה ומקצועיות ועיצובה היה נעים לעין, חם ומזמין.

דבי ניגשה למקומה, הדליקה את המחשב והקלידה את הסיסמה, ואז העלתה את סדר היום ועיינה בו. כשסיימה עדכנה את ליסה והגישה לה קלסר: "יש לנו כאן מקרה חדש, אלכס ואֶמה בלייר. פנייה מבית המשפט בנוגע לבנם."

ליסה פתחה את הקלסר והחלה לקרוא.

המקרה הופנה אליה על ידי בית המשפט בכדי לדובב את הילד ולאתר מי פגע בו.

לטענת ההורים, כשחזרו מבילוי מצאו את ילדם חבול כולו, עם סדק בידו, בוכה והיסטרי. המוזר בכל הסיפור, נכתב בקלסר, שהמטפלת נלי סטיוארט טוענת שכשהלכה הביתה הילד היה בסדר גמור.

ליסה עיינה בפרטי המקרה בתשומת לב. המטפלת בת שש-עשרה, האב רופא בכיר בבית חולים פרטי והאם מנהלת משרד שיווק ופרסום, הילד, קווין, נמצא רוב שעות היום מחוץ לבית או בחברת מטפלות.

קווין. גל מוכר של כאב חתך בה למקרא שם הילד.

היא הסירה את עיניה מהקלסר, היססה לרגע אך לבסוף המקצועיות הכריעה את הרגש.

לפי הנתונים בתיק, המשיכה לקרוא, המטפלות מתחלפות לעיתים קרובות ביותר. כרגע עיקר הבעיה הוא חוסר שיתוף הפעולה של קווין, הוא מכונס בעצמו, מסרב לשתף פעולה ולענות על שאלות החוקרים.

ליסה צמצמה מעט את עיניה כשמחשבה חלפה במוחה. היא עיינה בגליונות הדיווח מבית החולים שהיו מצורפים לתיק, ובדקה אם היו מקרים קודמים של חבלה בילד. לא היה פירוט רב על העבר, רוב החומר התייחס להאשמותיהם של ההורים ולהכחשותיה של המטפלת, בנוסף לתיאור מפורט ומצולם של החבלות ומצבו הגופני והנפשי של קווין.

היא סגרה בחבטה את הקלסר.

"צלצלי אל ההורים וקבעי פגישה עם קווין והוריו למחר בבוקר."

דבי הסתכלה עליה במבט מהסס, "ומה עם הילד ברי דנילו? את אמורה לפגוש אותו מחר בתשע בבוקר."

"אם כך, תקבעי עם הוריו של קווין לשעה אחת-עשרה," החליטה ליסה, זונחת בפעם האלף את תוכניתה ללכת לקנות לעצמה בגדים ולהסתפר.

לאחר מכן קמה ממקומה והתבוננה בשעון היד הדק שענדה. "כשלארי יגיע הכניסי אותו אליי, היום אני רוצה לפגוש אותו ללא נוכחות הוריו."

ליסה נכנסה לחדר הטיפולים. הקירות היו מכוסים בציורים ילדותיים, חלקם מצוירים בצבעים כהים כמו שחור, אדום ואפור, עם קווים מלאי זעם ותוקפנות, וחלקם צבעוניים, עליזים ומלאי תקווה ושמחה. המתבונן מקרוב היה יכול להבחין שאלה ציורים של לפני ואחרי טיפול של כל אחד מהילדים.

בפינת החדר היו משחקים עליזים, בובות ואפילו ארגז חול, שנועדו כולם לצורך העבודה עם הילדים.

ליסה נזכרה בכמה מקרים שבהם טיפלה. בַּילד בן החמש שהגננת התעללה בו והשפילה אותו עד שהסתגר בתוך עצמו וסירב להוציא מילה מפיו במשך חצי שנה, או בילדה בת העשר שגרה בבית צמוד קרקע והשכן היה פותח בכל לילה את הווילון שבחדרה ומציץ לתוכו. כשהיה רואה אותה היה פושט את בגדיו, מאונן למולה ולאחר מכן מאיים עליה בתנועות שחיטה סביב צווארו, שלא תספר להוריה. ליסה נאנחה, כמה מקרים מלאי אומללות, כמה חיים שנהרסו, נשמות רכות שנפגעו, היא חייבת לעשות הכול כדי להציל כמה שיותר ילדים מאכזריות הסביבה. אין לי זמן, אין לי מספיק זמן, אמרה לעצמה במצוקה, אני חייבת להסדיר עוד שעות טיפול.

באותו רגע נשמעה דפיקה בדלת. דבי הכניסה את ראשה ואמרה לה, "לארי הגיע. הוריו קצת כועסים שהם לא מצטרפים אליו לטיפול."

"שיכעסו," אמרה ליסה. "לארי וצרכיו הם החשובים כאן."

דבי צחקה וסגרה את הדלת.

לאחר כמה שניות פתחה שוב את הדלת והכניסה פנימה ילד כבן שבע עם שיער חום ועיניים כבויות.

ליסה קמה מייד מכיסאה והתקרבה אליו.

"שלום, לארי," אמרה בשקט וחייכה לעברו.

לארי חייך לרגע ושוב קדרו פניו.

ליסה לקחה בעדינות את ידו והוליכה אותו לפינת המשחקים, תוך כדי שיחה.

לאחר כשעה דבי דפקה שוב. ליסה הרימה את ראשה והסתכלה בשעון ונוכחה לדעת ששוב שכחה את עצמה בתוך הטיפול.

"דבי, את יכולה להיכנס," קראה בקול רם.

דבי פתחה את הדלת. "הוריו של לארי חסרי סבלנות, הם שואלים מה קורה," אמרה לליסה.

ליסה צחקה. "מזל שיש לי אותך," אמרה כשעיניה שולחות מסר של תודה אל דבי.

"כן, כן, מה היית עושה בלעדיי," צחקה דבי אליה ויצאה לקרוא להוריו של לארי.

ההורים נכנסו לחדר בפנים חמורות סבר.

"נו, אז מה גילית?" תבע האב לדעת.

"נראה לךָ סביר לדבר על לארי כשהוא נוכח?" שאלה ליסה בקול צונן.

האב השפיל את עיניו ושתק.

"תקבעו פגישה אצל דבי ונשוחח," המשיכה ליסה.

הוריו של לארי לקחו אותו, בלי אומר, וליסה יצאה אל חדר הקבלה.

דבי חיכתה לה שם, צוחקת. "נתת להם את טיפול ליסה הידוע?" שאלה.

עיניה של ליסה הפשירו ולבסוף גם פיה העלה חיוך. "הבן שלו עומד שם כולו מפוחד והאבא הזה דורש תשובות בנוכחותו."

ליסה ניגשה לפינת הקפה ומזגה לעצמה ספל.

"אולי תאכלי משהו?" שאלה אותה דבי, "הגיע הזמן שייכנס אוכל לעצמות הדקיקות שלך, לא יכול להיות שרק אני אהיה רעבה, את גורמת לי להרגיש כמו חבית."

היא העיפה מבט של קנאה בגופה הרזה והנשי של ליסה. ליסה הייתה אישה נאה, עיניה היו אפורות כעשן ולרוב חולמניות, אולם יכלו להיהפך לפלדה כשחשבה שמישהו פגע בילד כלשהו. שערה היה שחור וארוך והיא נהגה לאסוף אותו בפקעת מוקפדת, דבר שהקנה לה מראה סמכותי. דבי חשבה שאילו הייתה ליסה משקיעה אפילו מעט בהופעתה החיצונית, יכלה להיות יצור משובב עין, אולם את ליסה דבר לא עניין, פרט לעבודתה. "את בזבוז של אוצרות טבע," נהגה לומר לליסה באנחה, "אם היו לי הנתונים שלך, כבר מזמן הייתי מסובבת את ג'וני דפ על אצבעי הקטנה ועושה עליו כמה סיבובי זימה מלאי תאווה..."

החיוך של ליסה הפך לצחוק של מבוכה, דבי נהגה לתאר בצבעים לוהטים את המעשים שהייתה עושה בכוכבי קולנוע שהיא אהבה. למעשה היא הייתה נשואה באושר לגבי, היו להם שני ילדים וכלב, בדיוק כמו בסיפורים. ליסה הוזמנה אליהם מפעם לפעם לארוחת ערב או לארוחת חג. היא הסתכלה על חברתה בחיבה. דבי הייתה שמנמונת אדמונית וסקסית, עם חזה מפואר וחיוך ממיס.

"כולך דיבורים," היא ענתה לה, "הרי גבי מטורף עלייך ואת עליו."

"אז מה," ענתה לה דבי, "אסור לי כבר לפנטז? מה נשאר לי בחיים עם שתי המפלצות הקטנות שיצאו ממני ולא נותנות לי ליהנות מסקס פרוע עם גבי. אפשר להגיד שבסולם הסקס אני במצב אפס."

ליסה נענעה בראשה. "אצלך מצב אפס זה מה שאצל אחרים מצב עשר," אמרה לדבי בביטול ונכנסה לחדר לחכות למטופל הבא.

הזמן עבר במהירות. בשבע בערב דבי נכנסה להגיד שלום, כהרגלה מדי יום. ליסה המשיכה לעבוד. היא סיכמה בכל תיק של מטופל את מהלך הטיפול ואת התרשמויותיה ממנו. רק בתשע בערב סיימה את עבודתה. היא הרימה את ראשה מהדף, שפשפה בעייפות את עיניה, מתחה את גבה הכואב, סגרה את המחשב, כיבתה את האורות, יצאה מהמרפאה ונעלה את הדלת. בחוץ כבר היה חשוך, היא מיהרה אל המכונית, תוך שהיא מקפידה להסתכל מדי פעם לצדדים ולאחור.

היא פתחה את דלת המכונית ולרגע ראשה הסתחרר, רמז קלוש של בושם מוכר נגע בנחיריה. היא נעצרה קפואה במקומה כארנבת מול אורות מכונית מסנוורים, ואז החלה לבדוק בקדחתנות את המכונית וסביבתה. לאחר שלא מצאה דבר, רחרחה שוב, אולם אפה לא חש עוד שום ריח. ליסה הרגישה את שריריה מתחילים להשתחרר. בטח סתם דמיינתי, חשבה לעצמה, אני כל כך מתוחה כל הזמן, שכל דבר נראה לי מאיים.

היא נכנסה למכונית ההונדה הלבנה הקטנה שלה, בעלת המנוע החזק. היא ידעה שאם תצטרך לברוח, המנוע יהיה די חזק כדי לעמוד במשימה. עדיין הייתה לה תחושה לא נוחה כאילו מסתכלים עליה. היא נרעדה לרגע, ושוב הביטה סביבה, לראות אם יש מישהו שצופה בה, אולם החניון היה שומם. מכוניתה הייתה היחידה שעדיין חנתה במתחם. היא הניעה את המכונית והחלה בנסיעה מהירה לכיוון ביתה.

ביתה שכן בפוֹרט מִיד, אחד מפרברי העיר וושינגטון. היא בחרה בזהירות את המקום, שהיה מעין "עיירת מודיעין", רוב תושביו התפרנסו באופן ישיר או עקיף ממערך המודיעין. מטבע הדברים הוא היה מוצנע, בשל הצורך בסודיות גבוהה, כולל שיבוש מכשירי הג'י-פי-אס בידי הממשלה. ליסה בחרה בו בשל אותה סודיות ובשל אנשי הביטחון הרבים שגרו בו ושימשו לה רשת ביטחון. היא הורשתה לגור שם כיוון שנתבקשה לטפל בילדי אנשי המודיעין, שנחשפו לעיתים בביתם לנושאים מסווגים ביותר.

ליסה הרגישה הרבה יותר רגועה כשהגיעה לביתה. במקום הזה, ידעה, יהיה לטְרֶשמן, בעלה לשעבר, הרבה יותר קשה למצוא אותה. היא כינתה אותו בשם המשפחה, אפילו במחשבותיה לא יכלה להגות את שמו הפרטי, דיק, שם שלדידה הגדיר את מהותו. הוא היה אדם אלים, טיפוס מושחת, שידע להתחבר עם אנשים הדומים לו במוקדי הכוח השונים וכך היה מהלך אימה על סביבותיו, ואיש לא העז לצאת נגדו או לנהוג בניגוד לדעתו.

רק מעצם המחשבה על טרשמן החלה גבתה הימנית של ליסה לרטוט בחוסר שליטה, דבר שקרה לה במצבים קיצוניים של לחץ או חרדה. לרוב למדה לאצור את רגשותיה ולכלוא אותם תחת חומת ניכור וניתוק. רק כך הצליחה להמשיך לשרוד. איזו מטומטמת הייתי, חשבה לעצמה, איזו תמימה אטומה, לא לראות את כל האכזריות מאחורי הפנים המחייכות והעיניים הכחולות שלו. מה אני שווה אם הוא הצליח לעבוד עליי בצורה כזאת?

ליסה לקחה נשימה עמוקה, ניערה את ראשה, כמנערת מעליה את מחשבותיה האפלות, והלכה להתקלח. חצי שעה לאחר מכן התיישבה בסלון, כשהיא מחזיקה בידה כוס יין לבן יבש. היא נטלה את השַלט, הדליקה את מערכת השמע וצלילי סימפוניית "פאוסט" של ליסט מילאו את החלל. הדבר האחרון שהתאים לה עכשיו היה לשמוע את הסימפוניה הזו. הסיפור על פאוסט שמכר את נשמתו לשטן הזכיר לה יותר מדי את בעלה לשעבר, שגם הוא לדעתה מכר את נשמתו לכוחות האופל. היא לחצה שוב על השלט והעבירה למוזיקה שכתב גריג למחזה "פֶּר גינט" של איבסן. זאת מוזיקה שמתאימה יותר למצב רוחי, אמרה לעצמה כשהצלילים הראשונים של הסוויטה מספר אחת החלו להישמע. אווירת השחר העולה ביצירה הצליחה תמיד לעורר בה תחושה של תקווה והתחדשות, כמו בוקר שמפציע לאחר אפלת הלילה. היא השעינה את ראשה על מסעד הספה והניחה לצלילים לחדור אל תאי גופה, לעטוף את נשמתה ולנקות את שרידי היום ממחשבותיה.

כשהרגישה שעיניה מתחילות להיעצם מעייפות, קמה והלכה אל חדרה. היא התפשטה בתנועות חסכניות, אור הירח שחדר מהחלון חשף את הצלקת הגדולה לכל אורך בטנה, זכר לניתוח שעברה לאחר שבעלה הכה אותה והיא נפלה על שולחן הזכוכית שבסלון. צליל הזכוכית הנשברת מלווה אותה עד היום. שבר זכוכית חתך את בטנה, ארך חודש עד שהתאוששה וחזרה לתפקד. למעשה בעקבות אותה תקרית אלימה אזרה אומץ והחליטה לעזוב את בעלה.

ידה הושטה אל הצלקת. היא מיששה אותה לכל אורכה, בתנועה מורגלת, זה היה הסימן שלה, הדרך שלה להזכיר לעצמה את הסבל שעברה. "לעולם לא עוד," לחשה לעצמה כמדי יום ונשכבה במיטתה, מנסה למחות מראשה כל מחשבה.