מקס מתניע הכוכבים

חייזרים מכל קצות הגלקסיה, פושעים מסוכנים והמשטרה הגלקטית, כולם מחפשים אחר המבוקש מספר אחת ביקום – ילד בן שתים עשרה מכדור הארץ – מקס.

יחד עם ג׳ו והרובוט בני, חייב מקס להבין מי מנסה להפליל אותו. התשובות שהוא מחפש יקחו אותו אל המקומות האפלים ביקום, ואל הסודות השמורים ביותר מהעבר שלו.

זהו הספר השני בסדרת מקס. הספר הראשון – מקס והפנטום־הקוסמי יצא בהוצאת כנרת זמורה ביתן.

גזרה 7,636,124 — כדור הארץ

הלוחם פרץ אל המקדש באקדחים שלופים. "לעזאזל!" אלכס דחף את המשקפיים שהחליקו על אפו, ידו נבלעה בחושך ושבה אל עכבר המחשב. "איפה את?" עיניו סרקו את המסך במתח. הלוחם שלו הסתובב. נשמע צליל עדין של זכוכית נסדקת. הוא צעד היישר לתוך המלכודת. אור כחול הציף את פניו המופתעות של אלכס, "לא! לא! לא!" השתוללה ידו על המקלדת, אבל מוקש הקרח עמד לרתק אותו לשלוש שניות גורליות. שוריקנים שרקו סביבו, הלוחם נאנק, כתמים אדומים נמרחו על שולי המסך. "נו כבר!" צרח אלכס, ובדיוק אז השתחרר מהקיפאון. "הנה את!" הוא פתח באש. הרמקולים רטטו על השולחן, תרמילים התעופפו על המסך, אבל הנינג׳ה הוורודה לא ניסתה להימלט, החרבות שלה התערבלו והסיטו את כל הקליעים בצלצול מתכתי ובגיצים, בחזרה אל הלוחם ההמום. פניו של אלכס הוארו באדום.

"גיים אובר!" הכריז הקריין בנימה פטאלית.

"לעזאזל!" אלכס הדף את עצמו והתגלגל לאחור עם כיסא המחשב.

"היה כיף," הופיעה על הצג הודעה מהיריבה שלו, קִיקְאֵייס666, "רוצה עוד סיבוב?"

אלכס משך את הכיסא קדימה, "את מרמה," סינן בזמן שאצבעותיו התרוצצו על המקלדת. הוא כתב תחת שם השחקן שלו, אלכסנדר_ה_גדול747, "אמרנו שמשחקים רק עם שלט משחק!" הוא שיגר את ההודעה בחבטה על מקש.

"אני לא מרמה," השיבה קיקאייס אחרי כמה רגעים, "אבל אתה כותב מאוד מהר בשביל מישהו בלי מקלדת."

"לעזאזל כפול..." גירד אלכס מתחת למסגרת המשקפיים. היריבה שלו הביסה אותו פעמיים, קודם במשחק ועכשיו בהתכתבות. אייקון קורץ הופיע על המסך.

אלכס התכונן להשיב, כאשר קלט לפתע את הזמזום המכני של המעלית.

"לעזאזל משולש!" אלכס נורה מתוך הכיסא וזינק אל החושך. היו לו בדיוק עשר שניות להעלים את כל הראיות, אבל איכשהו דווקא את המשחק עצמו הוא שכח לכבות. רעש של קרב יריות בקע מהרמקולים וגרם לו לעצור בחדות. הוא מעד בחזרה והלם במקלדת. הצלילים נדמו בבת אחת ופלנטה ירקרקה הופיעה על המסך הגדול. מסכים נוספים נדלקו מסביב והקרינו נתונים בכתב חייזרי. רגליו הארוכות של אלכס דילגו לצד השני של החדר, הוא החליק את אצבעו כפסנתרן על כל המתגים שבקיר. אורות הבהבו ונדלקו וגילו את חדר הבקרה של השגרירות. דשא ופטריות כיסו את הרצפה, הקירות נחצבו בסלע והעניקו למקום מראה של מערה. תרשימים אסטרונומיים נתלו סביב, שולחנות עבודה נצמדו לקירות, מתוך עציצים פרצו צמחים מוזרים כל כך, עד שהיה ברור שמוצאם מחוץ לכדור הארץ.

גליל כסוף עצום צנח מהתקרה. הזמזום פסק וצלצול עדין בישר שהמעלית הגיעה. אלכס הספיק לחטוף ערמת דפים משולחן אחד ולוח אלקטרוני משולחן אחר, והתרסק לתוך כיסא המחשב שלו. דלת המעלית החליקה הצידה בלחישה.

"בוקר טוב, אלכס!" הכריז בוב כשצעד לתוך החדר. אלכס הניף אצבע, כאילו היה שקוע בעבודה, למרות שהיה בטוח שהחייזר יודע. בוב היה זה שהקים את השגרירות הגלקטית בכדור הארץ וניהל אותה. הוא היה גוצי וירקרק, עם עור לח כשל צפרדע, וכמו כל החייזרים מנפוקל־פוקל, לא לבש בגדים, מלבד הכדור הכסוף שהיה נעוץ בטבורו. החייזר הנחית צרור של עיתוני בוקר על השולחן, עיני החרוזים השחורות שלו בחנו את אלכס והוא חייך כהרגלו.

"בוקר טוב, אה... בוב," התנשף אלכס. הריצה סביב החדר גרמה לו להזיע, והוא ניגב את מצחו בשולי חולצת בית הספר.

"הכול בסדר, אלכס?" בוב התקרב והאנטנה שלו רחרחה את אלכס בדאגה, "אתה בהתקף חרדה?"

"לא! זאת אומרת, לא," נעמד אלכס וסידר את החולצה המיוזעת. גובהו היה כפול מזה של החייזר העגלגל, אבל הוא בכל זאת התמתח וניסה להתרחק מהאנטנה החקרנית כמה שיותר. בוב בטח ידע שהוא משחק פה במחשב, אבל אלכס לא היה בטוח כיצד יגיב אם ידע שהוא משחק באמצע המבצע. "מתי יש לי התקפי חרדה?" הוא צחקק בעצבנות.

"אני סבור שלפחות פעם בחודש," ענה בוב לאחר חישוב קצר, "אתה רוצה שנבדוק את זה?"

"לא! זאת אומרת, לא. בוא לא... נבדוק דברים."

"אלכס?" מצמצו עיני החרוזים בחשדנות. אלכס נטה לאחור עד שכמעט איבד שיווי משקל. "שוב כיבית את הפטריות?!" האשים החייזר.

"אה... כן," התייצב אלכס בהקלה, "רק לרגע. הייתי צריך חושך."

"פטריות נפוקליאניות אוהבות להאיר את הדרך!" נזף בו בוב. אלכס גלגל עיניים. הוא כבר שמע את המשפט לא פעם, ועדיין לא הבין מה העניין. בוב התכופף וליטף את אחת הפטריות בכף ידו הצפרדעית. אור רך וכחלחל אפף את הפטרייה. הפטריות הסמוכות נדלקו בעקבותיה, ואחרי רגע שובץ החדר כולו בכיפות זרחניות. "אז מה מצב השגרירים שלנו?" התרומם החייזר בסיפוק וקרא נתונים מאחד המסכים.

"נראה שבסדר גמור," אלכס שמח להתיישב בחזרה בכיסא המחשב, "מקס וג׳ו שוחים להם בדרך לארמון." שתי נקודות הופיעו והבהבו על אחד המסכים. "אנחנו משתדלים להימנע מתקשורת. אתה יודע, כדי לא לעצבן את הדגים."

"הם לא דגים," בוב נענע את ראשו, "הקורלמרינים הם ציוויליזציה אקווטית מתפתחת ומרתקת."

"בטח," לעג אלכס והצביע על הצג עם הפלנטה הירוקה, "רק שהם חיים באקווריום הכי גדול ביקום!"

"אני מניח," אמר בוב, "ומה קורה עם הבּוֹדֶרְצִ׳י?"

החיוך נמחק מפניו של אלכס. "אתה יודע," הוא גלל את העכבר במשיכות אצבע חפוזות, "הם כנראה צורחים אחד על השני כדי להעביר את הזמן." התמונה התקרבה אל הפלנטה והתמקדה בצי קטן של חלליות מסורבלות שהשתלשלו מהן צינורות.

"אתה כנראה צודק," צחקק החייזר, "טוב, תעלה אותם על המסך לעדכון."

אלכס נאנח, "חייבים?"

"אלכס, הבודרצ׳י אולי לא קלים לעיכול —"

"לא קלים לעיכול!" אלכס קטע אותו בגועל, "יופי, עכשיו אני אחשוב עליהם בארוחת הבוקר."

"אבל," התעלם ממנו בוב, "הם השותפים שלנו במבצע הזה, ויכול להיות שיש להם מידע עדכני. חוץ מזה, לא יזיק לך לתרגל שיחה בבּוֹדֶרְצִ׳רִינִית. זה ניב נפוץ מאוד בגזרה הזאת."

"כן," אלכס נאנח שוב. הוא פרש מולו את הדפים, עליהם קשקש כתמים מוזרים והדליק את הלוח האלקטרוני. לבסוף הקליק על העכבר בחוסר חשק וזימן שיחה עם הצי הסמוך לפלנטה.

פרצוף מטונף מילא את המסך. היצור נראה כמו חפרפרת ענקית עם נחיריים בגודל של פומפות. לא סתם הבודרצ׳י נחשבו לשרברבים הטובים בגלקסיה. הבעיה הייתה שהם סירבו להשתמש במעבד שפות, הטכנולוגיה שמאפשרת לתקשר בכל שפות האיחוד הגלקטי. הם גם התעצבנו מכל דבר, במיוחד אם טעית בבודרצ׳ירינית.

"קָמוֹרְצ׳וֹ! מָקַרְטֶש! גַרְצִ׳יצָ׳ה!" ירק החפרפרת וריסס את המסך בטיפות שמנוניות. אלכס חשב שהוא עומד להקיא, אבל אז הבין — הוא שמע את המשפט הזה בעבר! "אההה," הוא משך זמן והפך את הדפים שלו. כבר חודש הוא נאבק ללמוד בודרצ׳ירינית, וכמעט חיבל במבצע שלהם בכל פעם שפתח את הפה. "קָמוֹרְצ׳וֹ!" הוא מצא את הדף שחיפש, "גוֹרְצִ׳ינִי! דָקוֹרְטָשׁ... צ׳וּצָ׳בָּרָה?" אלכס השתתק והתכווץ בכיסא בחשש.

החפרפרת בהה בו, אבל אחרי רגע געה בצחוק עמוק, "צ׳וֹ! צ׳וֹ! צ׳וֹ!"

אלכס פנה אל בוב בהרמת גבה שחצנית, ממש כאילו המתין למדליה. בוב שרבב את שפתיו ונד בהתרשמות.

"צ׳וֹקַרְטוֹש! אָגוֹרְצִ׳י!" צחק החפרפרת בחיבה גלויה.

"מָקַרְטוֹשְׁקִי! בָּרוּשְׁקִי!" השיב אלכס בביטחון.

החפרפרת בהה בו שוב, אבל הפעם החל לצרוח, נחיריו רטטו, ורידים התנפחו על מצחו המאדים.

"אה... בָּרוּשְׁקִי?" ניסה אלכס שוב, והפיל בטעות כמה דפים. החפרפרת השתגע לגמרי והחל לנער את המסך באלימות.

"אלכס," התערב בוב בעדינות, "ממש העלבת את אמא שלו. פעמיים."

אלכס הלבין.

"אכפת לך אם אני אמשיך מכאן?" שאל החייזר. אלכס נמלט מהכיסא והשליך לעברו את הלוח האלקטרוני. בוב היה זקוק לשני משפטים בלבד כדי להרגיע את הבודרצ׳י כך שיגרגר כמו חתלתול.

"שוויצר," מלמל אלכס. היצור על המסך פלט עוד כמה נהמות ונעלם.

"יש לנו בעיה," גירד בוב את האנטנה שלו בדאגה, "נראה שמקס וג׳וזפין לא העריכו נכון את הזמנים. ההסוואה שהבודרצ׳י סיפקו להם עומדת לפוג."

"מה?!" נשנק אלכס.

"כן, חלפו כמעט ארבע שעות מאז שהם נכנסו לקוֹרַלְמָרִין."

"ארבע שעות?" תלה בו אלכס מבט מבולבל.

"כן, זה כתוב בפירוש במזכר של הבודרצ׳י," בוב הגיש לו את הלוח, "אתה עדכנת את מקס וג׳וזפין, נכון?" האנטנה רחרחה את אלכס בחשדנות גוברת.

"אה, כן, ברור שעדכנתי אותם, רק ש..." אלכס סובב את הלוח, ואז סובב אותו שוב. הוא מצמץ אל מול כתמי האותיות. "זה באמת יותר הגיוני ככה," הוא משך את צווארון החולצה המיוזעת. זה היה זמן מצוין להתקף חרדה.

"אלכס... מה אתה אומר?"

"מצחיק," אלכס ניסה לסדר את המשקפיים שלו ביד רועדת, "שמת לב, שכשקוראים את הארבע שלהם הפוך, הוא נראה ממש כמו שמונה?"

פיו של בוב נפער, "מקס וג׳ו חושבים שיש להם הסוואה לשמונה שעות?!"

"מקס! ג׳ו!" מעד אלכס על המיקרופון ומעך את כפתור ההפעלה, "אתם שומעים?!"

גזרה 555,586,761 — קורלמרין

אלכס צדק בדבר אחד, קוֹרַלמָרִין נראה באמת כמו אקווריום. כוכב הלכת היה כדור של מים ירקרקים עם קרום שקוף ששמר שהנוזל לא ייפלט לחלל. לא היו בו יבשות, אבל בתוך האוקיינוס האינסופי נעו צבירי אלמוגים מוקפים בלהקות דגים צבעוניות ויצורים שונים ומשונים.

שיירה של דגים סוחרים דהרה על גבי צלופחים ורודים, קשקשי הרוכבים הבריקו, והשפמים הסתלסלו בזרמים שהותירו מאחור. כולם נשאו רשתות ובתוכן קונכיות ענק, חוץ מהשניים האחרונים. הם הצטופפו על אותו צלופח ונראו בהחלט יוצאי דופן. "זה כל כך מוזר לנשום מים," צחקקה אחת מהם. היה לה שפם בלונדיני שופע והיא דיברה במבטא צרפתי.

"ממש," השיב שותפה, דגיג קטנטן וקירח, וקשקשי הפנים שלו התרוממו בחיוך. הדגיגה ניסתה לנפח בלון מסטיק, אבל זה התגלה כבלתי אפשרי כשהיא נושפת מים. הגוש הוורוד נפלט מפיה עם כמה בועות, אבל היא תפסה אותו במהירות מפתיעה.

"נו, אנחנו קרובים?" היא דחפה את המסטיק בחזרה לפה.

"בואי נראה," בחן הדגיג את המכשיר שאחז בסנפיר, "אנחנו צריכים לפנות ממש עוד רגע."

"ואתה בטוח שיכניסו אותנו?"

"הפגישה נקבעה כבר לפני חודש. הם מצפים לנציגי גילדת הסוחרים, וכך בדיוק אנחנו נראים," הסוחר הקטן החווה על עצמו, "אני לא רואה סיבה שזה לא יצליח."

"אבל במידה שזה לא מצליח," התעקשה הדגיגה, "עוברים לתוכנית ב׳."

"את ממש בקטע של תוכנית ב׳," הוא חייך שוב.

"ברור," היא פזלה הצידה, "דרך אגב, נראה לי שאנחנו פונים כאן."

"איך את יודעת?" פנה הדגיג אל המכשיר, אבל הדגיגה סובבה את ראשו, "וואו!" הוא פלט בועות השתאות.

ארמון האלמוגים צף מחוץ לזרם. לא נראה שהוא נבנה, אלא גדל. עמודים הזדקרו מתוך הצמחייה הצבעונית, דגלי אצות ססגוניים התבדרו על הצריחים. זרם מים אדמדם הוביל אל הארמון כשטיח, דגי משמר ענקיים צפו לכל אורכו, לבושים בשריון קשקשים זהוב.

צמד הסוחרים כיוונו את הצלופח, הם נטשו את השיירה והתקדמו מעל הזרם האדמדם. דגי המשמר נחרו בזלזול כשחלפו ביניהם. הדגיגה מתחה את צווארה לעברם, "הם... ממש גדולים."

"כן," בלע הדגיג רוק. הוא בהה באי־נחת בחלקיקים במים שינקו פיות הענק סביבו, אבל אף אחד לא עצר אותם עד שהגיעו אל הארמון. הם רכבו והסתכלו סביב בעניין. סרטנים צעדו בגן וקיצצו אצות בצבתות. דגים מנקים הבריקו את הצריחים המשובצים צדפים. פסל אדיר ותמנוני עיטר את הפתח.

"אוֹ לָה וַאשׁ!" פלטה הדגיגה בצרפתית, המסטיק חמק מפיה הפעור ונעלם.

"זה לא פסל!" היסה אותה הדגיג בתנועת סנפיר והתכווץ. התמנון נפרד מהארמון, צבע האבן שלו הפך לכתום עז וזרועותיו הכרוכות סביב העמודים נפרמו. התִפלץ האדיר רכן עד שהצל עליהם לגמרי, ועיני זיקית כבירות ריחפו מעליהם כזוג גלגלי משאית.

"מה לכם כאן?!" דרש התמנון וקולו הרטיט את המים.

"אה... אנחנו..." גמגם הקטנטן, "מוזמנים לפגישה אצל הוד מעלתו... הגדול־מכולם..."

"שייכים אתם לגילדת הסוחרים?!" חקר התמנון, זרם של בועות הצליף בהם כשדיבר וכמעט העיף אותם מהאוכף.

"כן," צייץ הדגיג. נחיר עצום נפער בעורו הקטיפתי של התמנון. הוא רחרח את השניים, עד שנאלצו לחבק את הצלופח כדי לא להישאב. לבסוף התרצה היצור והתרומם. הדגיג התרווח בהקלה, אבל בדיוק באותו רגע צפצף קול מתוך המכשיר שלו, "מקס! ג׳ו!" צרח אלכס, "אתם שומעים? ההסוואה שלכם! אתם חייבים..."

מקס וג׳ו חבטו את הסנפירים שלהם במכשיר והוא השתתק, אבל כבר היה מאוחר מדי. התמנון רכן אליהם שוב, הפעם בעוינות גלויה. פני הדג המבועתות שלהם השתקפו בעדשות עיניו המפלצתיות. "מעזים אתם לדבר ללא רשות!" שאג התמנון.

"סליחה," כחכחה ג׳וזפין והצביעה על גרונה בסנפיר, "נכנס לי פלנקטון לזימים."

מקס פנה אליה ונד בראשו לשלילה.

"חוצפה!" זרועות חלקלקות הקיפו אותם מכל עבר, "לועגים עלובים!"

"אה... תוכנית ב׳?" לחשה ג׳ו, אבל מקס לא שמע אותה. הוא עצם עיניים וזימן את הכוח שלו.

היה קשה להסביר את ההדהוד. בוב אמר שזה הקשר הקוסמי שנרקם בין החיים לקיום עצמו. אבל מקס לא בדיוק הבין למה הוא מתכוון. בעבר נהג לקרוא לזה עקצוץ, בגלל התחושה החשמלית שהותיר הכוח בראשו. הזרם המעקצץ חשף בפניו את התמנון, את מחשבותיו ורגשותיו. מעבר לכעסו הגלוי של היצור, חש מקס שמחה. התמנון שמח שהפרו את הכללים, הוא שמח להעמיד אותם במקומם. מקס העביר סנפיר על קרחתו ופקח את עיניו בהבנה. "סלח לנו," הוא קד עמוקות לפני היצור, "אבל אנחנו חייבים לראות את הגדול־מכולם."

"חייבים אתם?!" הצליפו זרועות הציד הכתומות, "הגדול־מכולם אינו חייב לכם דבר!"

"סלח לנו," התעקש מקס, "אנחנו חייבים לראות את הגדול־מכולם."

התמנון התלפף סביבם והתהדק, עד שהסתיר את כל הים והארמון. המקור המשונן שלו נפער מולם, "הגדול־מכולם האדיר! מדוע לו לפגוש דגי רקק?!"

"מקס," הידקה ג׳ו את אחיזתה במושכות הצלופח, עיניה קיפצו וחיפשו דרך מילוט.

"כי תמיד יש דג גדול יותר," השיב מקס בשלווה.

התמנון מצמץ בעיני הזיקית שלו. הבעתו נותרה זעופה, אך הצל הוסר מעליהם כשהתרומם ונסוג, זרועותיו התחפרו בעמודים, ראש התמנון שקע מעל השער ושינה צבע, עד שחזר להיראות כחלק מהארמון עצמו. מקס נשף בועות בהקלה. ג׳וזפין טפחה על קרחתו ודרבנה את הצלופח להיכנס.

יצורי ים עבדו בהיכל ששחו לתוכו, חלק שתלו אלמוגים והשאר פינו פסולת.

"תמיד יש דג גדול יותר?" שאלה ג׳ו כשהתרחקו מהפועלים, "זאת איזו פילוסופיה של עולם המים?"

"היסטוריה," תיקן אותה מקס, "זה המשפט שהמנהיג הדגול שלהם השתמש בו כדי לאחד את כולם. זה היה עולם של טורפים ונטרפים, אבל הגדול־מכולם שינה את היחסים בין הגדולים לקטנים."

"הגדול־מכולם?" שאלה ג׳וזפין.

"זה הכינוי של המנהיג שלהם. לא ידוע עליו הרבה. בזכותו החברה שלהם כבר לא מתבססת על גודל הגוף, אלא על גודל הרעיונות. הכוכב שלהם התעשר מאוד מאז. זאת הסיבה היחידה שאנחנו יכולים בכלל לבקר כאן."

הארמון נראה פחות מפואר ככל שהתקדמו, הקירות היו עירומים וחסרי צבע, חתיכות אצה צפו במים העכורים והצלופח שלהם נגס באחת מהן. "מעניין מה אלכס רצה," תהה מקס בקול.

"זה אלכס," פטרה ג׳וזפין, "הוא בטח תקוע באיזה משחק מחשב, חייב טיפים של מקצוענית," היא סלסלה את השפם הבלונדיני שלה בחשיבות מעושה.

"הוא אמר שאנחנו חייבים... משהו?"

"אתם חייבים להביא לי מזכרת," התמתחה ג׳ו, פערה את עיני הדג שלה והעמידה פנים שהיא אלכס.

"נכון," צחקק מקס, "האמת שיש לו כבר אוסף די מרשים."

"תגיד," הציצה ג׳ו קדימה בעיניים נוצצות, "הגדול־מכולם זה מי שאנחנו עומדים לפגוש?"

"כן," אישר מקס.

"אז הוא כנראה באמת הגדול מכולם," סימנה ג׳וזפין בסנפיר. הפתח השחור שעברו דרכו היה גורם לתמנון בכניסה להיראות כסרדין. הם נצמדו זה אל זה בחשכה וחשו את גופו של הצלופח מתפתל תחתם. אלומת אור צבעוני האירה וצבעה הר של עצמות. "טוב, זה פחות מרגיע," צחקקה ג׳ו. מבעד לרחש המים באוזניו, שמע מקס את ליבו ההולם. הם עצרו בתוך האור, ג׳וזפין הצלה על עיניה בסנפיר וגילתה את המקור, "תראה מקס," היא לחשה והצביעה על חלון צבעוני בתקרה. לפתע נדלק מולם צביר של עיניים ענקיות, כמו אשכול של ירחים זוהרים. מקס וג׳ו קפאו.

"שלום," נשמע קול זעיר שהפר את הדממה. מקס וג׳וזפין הסתובבו באחת. רק אחרי רגע נוסף הבחינו ביצור חסילוני, קטנטן כעכבר, שצף ממש לידם.

"שלום," קד מקס בנימוס, "אנחנו צריכים לדבר עם הגדול־מכולם."

החסילון שחה לעברו, רגליו הקטנטנות בועטות במים, "הגדול־מכולם מאזין לכם," הוא הצביע במחוש אל הירחים שמצמצו באפלה, "מה רצונכם ממנו?"

"הגדול־מכולם," פנה מקס אל צביר העיניים וקולו נישא במערה, "כבר זמן מה שיש זרמים מסוכנים בים הסגול, והמצב עומד להחמיר. באנו לבקש מהגדול־מכולם, להורות על פינוי הים הסגול, רק עד שהסכנה תחלוף." מילותיו של מקס הדהדו עד שנמוגו. עיניו של הגדול־מכולם נדלקו וכבו לסירוגין, אך הוא לא אמר דבר. אחרי כמה רגעים, דיבר החסילון בשמו. "לפנות את הים הסגול?" צייץ היצור בהסתייגות, "מיליוני מיליונים חיים שם, ואתם מבקשים לפנות אותם? אומנם זרמים מסוכנים פוקדים את הימים החיצוניים, אך תמיד יש לכך סוף. ומניין לכם שהמצב יחמיר?"

"הפעם זה שונה," מלמל מקס, אבל עצר. הוא לא ידע כיצד להסביר בלי לחשוף יותר מדי. החסילון שחה אל מול אפו בחשדנות, "מניין לכם?" דרש היצור.

"יש לנו... תחושה," נשף מקס ופני הדג שלו נקפצו. זאת לא הייתה המילה המתאימה.

"לפנות את הים הסגול," חשב היצור הזעיר בקול, "רק משום שיש לנציגי הסוחרים... תחושה?"

מקס נאנח, "אני יודע שזה נשמע —"

"מעניין," קטע אותו החסילון ודגדג את קרחתו בעזרת מחושיו הדקיקים, "מעולם לא נתקלתי בסוחרים שיש להם תחושה לגבי משהו, מלבד רווחים." היצור הזעיר הקיף אותם בשחייה, "ומעולם לא נתקלתי בסוחרים שרוכבים יחד, ללא סחורה, חסרי שיער או זהובי שפם." החסילון התקרב בחזרה אל מקס, עד שצף אל מול עיניו, "התחפושות שלכם טובות, אך העיניים אינן משקרות. מי אתם באמת? מאיזה ים הגעתם?"

מקס בחן את החסילון בהערכה, "הגדול־מכולם," הוא קד בפניו. ג׳ו החליפה ביניהם מבטים מבולבלים, "זה הגדול־מכולם?!" היא הצביעה על היצור הזעיר, "רגע, אז מי זה?" היא השיבה מבט אל העיניים הענקיות שזרחו בחושך.

החסילון חייך אליהם, אבל אז קפא בהלם. היצור המסכן צדק בכך שהשניים אינם סוחרים, אבל לרגע לא חשב שהם מבקרים מעולם אחר.

"מ׳!" גנחה ג׳וזפין, "ההסוואה שלי!" מקס הביט בה בחוסר אונים. שפם הדגיגה הזהוב נבלע ושיער בלונדיני שופע פרץ מראשה. פניה התעוותו בכאב, קשקשים נבלעו והפכו לעור, עיני הדג שלה בלטו ושבו לצורתן המקורית. באותו רגע חדל מקס לדאוג בקשר לג׳ו, כי בטנו שלו התכווצה בכאב. הוא הניף סנפיר דואב שצצו מתוכו אצבעות.

החסילון נסוג לאחור, הבעת התדהמה שלו התחלפה באימה. מהסוחרים לא נותר זכר. נערה יפה ישבה על הצלופח, שיערה הבלונדיני ריחף מעליה. ילד קטן ממדים ישב לפניה, איש לא היה מאמין שהוא בן שתים־עשרה. מקס העביר יד על קרחתו בזעזוע. התפרים על חליפות ההישרדות שלהם הפיצו אור כחלחל וסימנו שהם מספקים חמצן וחום. כדור כסוף של שגריר היה קבוע במרכז החליפה של מקס. "הגדול־מכולם," הוא קד בכאב, גופו עדיין רטט מהשינוי, "בבקשה, תן לנו להסביר." אבל החסילון נסוג בפחד ונמלט.

"הגדול־מכולם!" קרא אחריו מקס, אך השתתק. הענק בעל עיני הירחים הסתער מתוך החשכה. לא היה ברור מה טיבו של היצור, עיניו הזוהרות נעו לעברם במהירות, ואז התפצלו. מקס וג׳וזפין הביטו לכל הכיוונים בהפתעה. שובלי אור התערבלו סביבם, שיערה של ג׳ו התפרע במים, מקס אחז בצלופח בחוזקה כדי לא לעוף ממנו.

"מקס!" זעקה ג׳וזפין בבהילות, "מצליף לילה!"

אור נמתח מתוך הכדור הקרוב וצבע את היצור שנשא אותו. אפילו במים, חש מקס בזיעה קרה על מצחו. דג זוהר ומפלצתי צף מולם. כדור האור ריקד בקצה האנטנה שלו ושלח נצנוצים על גל העצמות שתחתם. מבין כל היצורים בקורלמרין, הם חששו לפגוש דווקא בו. מצליפים נוספים הופיעו, גופם נדלק מאחורי הכדורים.

"להקה שלמה!" פלטה ג׳ו, "בני אמר שהם חיים לבד, ורק בים השחור!" היא מיששה את החליפה שלה בחיפוש אוטומטי אחר מסטיק, "לא מספיק שהתדריך שלו היה סוּפר משעמם, זה גם היה לגמרי קשקוש!"

"כנראה שבארמון זה אחרת," בהה מקס ביצורים. הפעם הוא לא היה מוטרד מהפּיות הענקיים, אפילו שהשיניים הזדקרו מתוכם כחרבות. הוא עקב בייאוש אחר הכדורים הזוהרים שבעזרתם הם הרדימו את הטרף שלהם. בני הבטיח שאין תרופה לאותה שינה מקוללת. גל העצמות תחתם הבהיר שזאת לא הולכת להיות שינה נעימה.

"נהדר," נאנחה ג׳ו, היא בדיוק נזכרה שאין בכלל כיסים בחליפה הזאת. היא לא אהבה לצאת לתמרונים נועזים בלי מסטיק. היא הידקה את אחיזתה במושכות הצלופח ותרה בעיניה אחר נתיב מילוט, “אה, מקס..." היא השתתקה. היצורים סגרו עליהם במהירות.

אבל מקס התעלם ממצליפי הלילה, ומכף ידה של ג׳ו שמשכה בכתפו בדחיפות. הוא הבחין בגדול־מכולם שהלך והתרחק מהם, והתמקד בו. ראשו החל לעקצץ. זמזום בין אוזניו שלח אדוה של הדהוד, כאילו השליך קרס אל החסילון הזעיר וחוט דיג שקוף נמתח ביניהם.

כדורי האור של המצליפים רטטו, המים התחממו סביבם. "תוכנית ב׳!" סחררה ג׳ו את הצלופח במקום, "מקס!" היא צעקה, אבל מקס עצם את עיניו והזמן עצר מלכת.