מסעות

קול גדול דיבר אליי וגילה לי מקום ממנו ניתן לצפות בנתיבי הזמן.

ראיתי ילדים משחקים, גולשים לעולמות אחרים על גלי הדמיון.

ראיתי אנשים שראו בעיני רוחם עולמות דימיוניים, ובמעשיהם שואפים להגשים עולמות אלו במציאות. ראיתי כיצד הם פועלים לפי קול פנימי שמנחה אותם ואיך מעשים שלהם קבעו את מהלכו של העולם.

ראיתי כיצד מהות שנכנסת לגוף, הופכת לנשמה ולמרות הצמצום שמגביל אותה, נודדת ממקום למקום כהרף עין, פועלת בכמה מקומות בו זמנית, במימדים אחרים ובאינספור עולמות מדומים.

ראיתי כיצד ישויות גדולות, שקשורות אל בני האדם מחוץ למציאות, לומדות להכיר את עצמן מנקודות מבט שונות. ראיתי את אשליית הזמן, הכוח, הגודל, הלידה והמוות. ראיתי מרחב שברירי, דומה לבועת סבון, בו מתקיימת המציאות, גופים חיים בו ונשמות באות ועוזבות.

ראיתי את סיבלם האינסופי של אלה שיצרו את העולם, סבל שאותו הם מנסים להפחית באמצעות לימוד במציאות, לה הם קוראים 'אשליה'.

ראיתי מראות רבים. אינסוף נותרו נסתרים. מסעותיי לימדו אותי כי האהבה מחברת אותי אל מה שנכון לי בעולם, ושימחה והנאה מעידים על דרכי הנכונה.

אלה הם מסעותיי עד כה.

הרגשתי גלי ריקנות שהופיעו והתפוגגו ברגע. ככל שחלפו הימים, התארכו רגעים אלה לדקות ארוכות. סמוך לימים האחרונים של אותה שנה, חשתי שחלק ממני חסר ונמצא מחוץ למציאות. הרהור בתחושותיי זימן תמונת דמיון בה ראיתי כי תחושות המאמץ והעייפות נובעות מפעולה שהחלק החסר בי עושה אי שם. חוויתי מיקרים בהם התבקשתי לפעול למען עניין מחוץ לגוף, בהסכמה, אולם באותה פעם, הרגשתי שניכפה עלי לסייע באיזו מלחמה.

אף שלא בחרתי במצב בו הייתי נתון, הרגשתי שיש לי מחויבות שעד אז לא ידעתי על קיומה. שוחחתי עם הנשמה שלי, שאלתי ישויות והתייעצתי עם זקנים כדי לברר אם אכן מדובר בפעולה שאותה מבצע חלק ממני, מחוץ לגוף בו אני חי. חלקם ענו – "זו הזיה"; אחרים אישרו – "אכן כך הדבר!"

תהיתי מהן האפשרויות העומדות בפניי. עם חלוף הימים, עלה ביתר עוצמה קול פנימי שלא הותיר בי ספק – עלי לפעול על מנת לאחד את כל חלקיי.

התעוררתי לבוקר שבו הזמן גלש באיטיות. סביבי עסקו בהכנות לקראת חגיגות ערב השנה החדשה והרגשתי שזה הזמן לברר היכן נמצא החלק החסר שלי ולהשיב אותו אליי. תכננתי מהלך תודעתי, שבאמצעותו אוכל לחבור אליו, כשאני במקומי והוא אי שם. עיקרי המהלך היו זיהוי מקומו של החלק החסר במרחב והעברת החישה הנקלטת שם אליי. לא ידעתי לאן אני הולך. ידעתי שנחוץ לי חלק ממני שנמצא במקום אחר.

עברתי דרך פתח שיצרתי בין מימדים, שם חברתי לגופי אור בעלי צורות שונות, בוערים ומאירים. חלקם נעו לפנים וחלקם לאחור. אחרים עמדו במקומם, ספק נחים, ספק מבקשים לדעת מה נכון לעשות. במקום שררו אי סדר ובלבול. התאספו שם רבים שבאו ממקומות רחוקים ולכל אחד מהם הייתה דרך מיוחדת משלו להאיר.

התבוננתי בעצמי – לא היה לי גוף, נראיתי כמו כולם, מהות בוערת ומאירה. אני בצורה המיוחדת לי – חצי שמש בשעת זריחה. הופתעתי לפגוש גופי אור גדולים מאוד, במיוחד אחד בעל שלוש קרניים ארוכות, גדולות ומחודדות, הנשלחות מעלה, לגובה עצום. ריגשו אותי מיקרים בהם שני גופים נגעו זה בזה. אורם התאחד ללהבה אחת, גדולה עוד יותר, ומעליה זרחה הילה בוהקת שהקיפה אותם.

היה לי ברור שתכלית התקבצות גופי האור במקום קשורה בעניין שלשמו הגעתי. הבנתי שהתחושה שחלק ממני חסר, הייתה למעשה קריאה להצטרף אליהם. ריחפתי מעלה לנקודת תצפית גבוהה, שם התגלתה בפניי פלנטה שחלק מאזוריה היה מואר ובאחרים שלט החושך. הגבולות שבין האזורים נעו כמו גלים, לעיתים נידמה היה כי כוחו של האור גובר, ולעיתים כוחותיו נחלשו. הבנתי שנקראתי לתרום מכוחי על מנת לבלום את החושך ולהכריע במאמץ. לא ידעתי כיצד לפעול. פניתי לאלוהים וביקשתי הנחייה. הוא השיב לי מיד. תשובתו הייתה בהירה וישירה – "לך! הגבר את אורם!"

הבחירה שלי לעשות כן והזינוק לביצוע הפעולה, אירעו באותו שבריר שנייה. מיד ירדתי אל הקרקע והפניתי את אש מהותי אל גופי האור, כדי ללהט אותם. הלהבות שעלו בהם, חצו את גבול דמותם, התאחדו והפכו לאש גדולה. האש עלתה מעל פני השטח, התפשטה והתגברה. ברגע אחד כבשה את כל הפלנטה, שדמתה לרגע לכדור אש ענק או לשמש שזה עתה נולדה, ואז כבתה. בערה גדולה, שהפיצה אור גדול, הותירה חשיכה ופני קרקע חרוכים. דממה, חוסר תנועה ושקט מחריש שררו במרחב וגם תוכי קפא. שימחה על אור שחזר למקומו ועל שאני שוב שלם, הפכה לריקנות על סף ייאוש.

קול דיבר אלי מתוכי ושלח אותי שוב אל פני הקרקע. עברתי בין תבניות גופי האור הכבויים והדלקתי באורי שלי כל אחד מהם בתורו. המחזה היה מופלא. כל גוף שנדלק וחזר אל חיוניותו, המריא מעלה והמשיך בטיסה אל מקומו ביקום. משם שלח קרן אור שחזרה והצמיחה ירק רענן על פני הפלנטה החרוכה. עוד ועוד גופי אור ניעורו לחיים ושלחו קרני אור מוריקות, עד שהפלנטה כולה הפכה רעננה, שופעת חיים, ומוקפת בהילת אור קסומה.

התעוררה בי שמחה גדולה. יכולתי לעזוב אך השתהיתי בהדלקת גופי אור זערוריים שסיקרנו אותי. גודלו של אחד מהם היה כראש סיכה וגם לאחר שנידלק, המשכתי לצפות בו ובאופן תנועתו. הייתה בו חיוניות נפלאה שהמחישה את כוחו של האור, גם אם גודלו קטן.

גוף אור אחר, שניראה כשערת ראש קצרה, ריחף כחסר משקל. נהניתי מאוד מאובדן תפיסת הזמן בעת שהייתי מרוכז בו, ותהיתי איך גוף צר וקטן כל כך מקרין השלמה בקשר לקיומו.

הנחתי למראות המופלאים ועליתי מעלה בדרכי הביתה. השמש הזורחת שלי חזרה מהפלנטה הירוקה לתוך גופי. נשמתי נשימה עמוקה וחשתי כי כל חלקיי איתי.