סבתא שלפה צמיד זהב וליטפה אותו באיטיות מול עיניי הבוהות בהתרגשות. "זה זהב אמיתי?" שאלתי בהתלהבות כמוצא אוצר. היא הנהנה בראשה ונתנה לי לחוש בו בידיי הקטנות.
"פעם היו לי הרבה צמידים," אמרה בטון של אישה קשת יום, "חלק מהם נקנו על ידי סבא וחלק ירשתי מאימי." היא ליטפה את ראשי והמשיכה, "זה חשוב כי בכל פעם שחסר כסף, עוזרים מהשמיים לסבא למכור את אחד הצמידים ובכסף לקנות אוכל או בגדים."
כזו היתה סבתא פורטונה, בלתי עציבה, בכל דבר ראתה סימן חיובי מהשמיים. שנים רבות חלפו מאז, אך אני עדיין נזכר בדמותה העמלה מהנץ החמה ועד שהערב כבש את הבית. זוכר את שעות הערב ברכסים כשהייתי חוזר מהמגרש, אורות הבתים מנצנצים, כולם חוזרים מתפילת ערבית בבית הכנסת ואני נכנס לבית הקטן והחם ומתכבד בפריקסה ובחיבוק חם.
דורון סיון, מחבר הספר "מכוון המצפנים", מזמין אתכם למסע מרגש בין תחנות חייו. דרך סיפורים קצרים ונוגעים ללב, הוא משתף בחוויות תמימות מהילדות, סערות ההתבגרות כנער וחייל, והתובנות שחווה לאורך השנים בעת שטיפל בהוריו. בין השורות נשקפת דמותה של סבתא פורטונה, שהאמונה העמוקה שלה בכוח עליון היוותה מצפן עבורה. הסיפורים שוזרים יחדיו צחוק ודמעות, סוחפים את הקורא ומותירים חותם בלב גם לאחר שהספר נסגר.
לאחר שחיברתי תריסר ספרי לימוד במחשבים ואבטחת מידע, הוצאתי לאור את הספר מכוון המצפנים, מכרתי חברות מחשבים והייתי שותף לכמה פטנטים בתחום, מצאתי עצמי חוזר לשאלה שהשפיעה עליי בצעירותי.
זה היה במעמד סיום חטיבת הביניים, כשהיועצת הסבירה לי שאני לא מתאים לעבור לתיכון טכנולוגי מאחר שאני נוטה לכיוון ההומני. כמי שאהב חלל וטכנולוגיה, הערצתי את אייזיק ניוטון ורציתי להיות פיזיקאי, דווקא רציתי לעבור למגמה טכנולוגית, אבל היועצת פחות התחברה לרעיון וההחלטה התקבלה.
כך יצא שסיימתי בגרות הומנית, עם לימודי היסטוריה וספרות. בהמשך למדתי הנדסאי אלקטרוניקה והמשכתי לתואר ראשון במדעים כפיזיקאי. מוזר ומסקרן שהשאלה הזו סובבת אותי שנים כה רבות, ריבונו של עולם, מה אני יותר, הומני או ריאלי?
אשתי צוחקת ואומרת שטרם החלטתי אפילו אם אני ימני או שמאלי. לדוגמה, אני מגלח את לחי ימין עם יד ימין ואת לחי שמאל עם יד שמאל. "אתה מעורב", אמרה, גם הומני וגם ריאלי, אוהב פיזיקה אבל אוהב גם לכתוב מעט ברגש. "זה לא מספיק קשוח", מלמלתי בקול של בוגר מלחמת לבנון והיא חייכה ואמרה, "טוב אז עבורי אתה סופר מחוספס, זה טוב יותר?"
יש יתרון מסוים בלהיות בן שישים עם נטייה לכתוב. פתאום דברים מהעבר שקברת אותם היטב מתחת למטרים של בטון מזוין, כולל מפלצת שמגינה על הפתח וסיסמה בת שבעת אלפים סימנים שונים בסינית עתיקה, מתחילים לבצבץ ולהרים את ראשם. הלו, מה קורה פה? אתם קבורים עמוק וכבר שכחתי מכם, זהו התקדמתי בחיים, שיניתי שם משפחה, הוצאתי דרכון אירופי, אני אדם חדש. ובכל זאת, הם ממשיכים לצאת מהקרקעית כמו אודים עשנים, אבל באופן מפתיע הם אינם מפחידים. אני מביט בהם נדהם וסקרן, לעיתים עם דמעות, וחושב לעצמי שאולי הייתי קשוח מדי עם עצמי. לא פעם אני אפילו צוחק למראה עצמי כילד קטן הולך ברחוב עם מפת ריגול ומטאטא שקיבלתי מהמכשפה הזקנה, ולאחר מכן מוצא עצמי בוכה כשנזכר ברגעים שבהם חברי היה מוטל מת לידי במלחמת לבנון.
אולי היועצת צדקה, פיזיקאים צריכים להיות לוגיים וקשוחים. אני לא בטוח בנוגע לקשוחים, אבל לבכות מזיכרונות? דורון, תשתלט בבקשה על עצמך, קח את הספר שכתבת ותכניס אותו במהירות מתחת לבטון. מצד שני עד שאקליד שבעת אלפים תווים של סיסמה בסינית עתיקה עם לוח מקשים לא מתאים, כנראה כבר אמות. מה לעשות, יש סטטיסטיקה משפחתית בנוגע לאורך חיים ואיש אצלנו לא הגיע לגיל מאתיים שנה, גם לא חצי מזה, ואפילו די פחות כשאני חושב על זה, וזה בלי להתייחס לסניליות. אני לא מצליח לדמיין את עצמי כמו אבי בבית אבות מקליד בהצלחה אותיות בסינית. הוא הרי בעיקר נזכר באחיו שהיה מרגל מפורסם וברס"ר חזי שנתן לו אוכל מאחר שהיה רעב.
הספר מוקדש לסבתי פורטונה ישראל שהייתה מצד אימי. המשפחה עלתה מטוניס והעבירה את חייה בעיירה רכסים מעל כפר חסידים. מאחר שהוריי עבדו שעות רבות, יצא שגדלתי עד גיל חמש ברכסים, במשפחה דתית ודוברת צרפתית. שם התעצב עולמי, לצד סבתי עם חוכמת החיים שלה, האמונה המוחלטת ברצון האל והיכולת המדהימה שלה לראות בכל דבר משהו חיובי וסימן משמיים וכתוצאה מכך עלינו לראות את הטוב בכל דבר. היא לא הייתה אקדמאית, אישה פשוטה שכמעט ולא יצאה מהבית למעט לשוק, לסייע לילדים ולאירועים. כל היום בבית, מנקה, מבשלת, מביטה מהחלון לעבר המספרה של סבא רפאל וממתינה לשובו לארוחה המשותפת. אלו היו ימים יפים שהשפיעו על זיכרונותיי, אהבה ראשונה, כדורגל ומכות בשכונה, תפילות בבית כנסת והרבה צרפתית.
אני רוצה להודות לאשתי דליה סיון ולילדיי עופר, נעה ועמית שהמליצו לי להוציא את הספר לאור ולא להחביאו מתחת לבטון, וכן ולרשימה ארוכה של אנשים יקרים שקראו את הסיפורים וחיוו את דעתם, וביניהם: יוסי כהן, שני טל, נעמי פאר קונפורטי, ניצה סיטבון, שרון סיטבון, תמי סיון, נטע סיון, מיקה אלטר, אנני טורוטוב, אשכר גור, נועה ליבוביץ'־סיטבון.
ולסיום, תזכרו את המשפט של סבתא "הכול טוב, יא וולדי (כך היא כינתה אותי בחיבה), תחשוב טוב יהיה טוב, אלוהים שומר עלינו", וכשהייתי מנסה להקשות המשיכה, "אלוהים ברא לנו עולם יפה, תעריך את זה".