להיות עם ולהרגיש בלי

להיות עם ולהרגיש בלי הוא שמו של הסיפור השני מתוך שלושה המופיעים כאן בספר; סיפורים המותחים את גבולות הרגש, האהבה והאמון, וחושפים את המורכבות שבקשרים האנושיים הקרובים ביותר.

במארג של כתיבה רגישה החודרת לעומק, הספר הזה מזמין אתכם למסע אל תוך שלוש מערכות יחסים לא שגרתיות – כל אחת עם פיתול מפתיע, כל אחת עם אמת שקשה להכיל.

הסיפור חיים מחדש שוזר זיכרונות נעורים העולים מבעד לפרספקטיבה של זמן, תוך עשיית חשבון נפש מתוך בגרות, בסיפור על אהבה ישנה החוזרת מחדש – אבל נראית אחרת מפעם.

להיות עם ולהרגיש בלי – מה שנראה בתחילה כסיפור שגרתי על אודות זוג צעיר מהמגזר החרדי, מתפתח במהרה לדרמה חתרנית, מפתיעה ובלתי צפויה, שבה כל גבול מתערער: זוגיות, משפחה, זהות, חברות ואורח חיים.

בסיפור במנוסה תמצאו מציאות מקבילה, אפלה ומסעירה, שבה זוג וילדתם נלחמים כדי לשרוד, אולי מפני עולם כאוטי ומאיים ואולי מפני עצמם.

זהו ספר לאוהבי סיפורת קצרה שמחפשים עומק, מורכבות וסיפורים אנושיים מרתקים המותירים את חותמם וממשיכים להדהד בתוכם גם אחרי שהקריאה מסתיימת.

מאיר פינטו, יליד תל אביב-יפו, נשוי ואב לשתי בנות ובן, מתגורר כיום ברמת גן, בוגר תואר ראשון בפילוסופיה כללית מאוניברסיטת תל אביב ותואר שני בתקשורת מהאוניברסיטה העברית בירושלים.

תורם לקהילה כמתנדב בער"ן ועוסק להנאתו בכתיבה יוצרת זה שנים רבות. זהו ספרו השלישי שיוצא לאור. ספריו הקודמים: על הסלעים (2022); סאדה (2024) יצאו לאור גם הם בהוצאת אוריון.

מוכר כמי שהוגה לעיתים סיפורים תוך כדי ריצה, כשהוא מתנתק מהגוף, חובר אל המוזה ומתרכז כל כולו בבניית תבניות עלילה ודמויות.

אחח... הפרפרים הצבעוניים שהתרוצצו בבטני בתקופה ההיא של אהבתי הגדולה לאמיר. אף שהייתי אני זו שביקשה להיפרד ממנו, לקח לי זמן רב להתאושש מאותה פרדה בכיתה י"א. האם ייתכן שהפרפרים עזבו אותי לתמיד?

יום אחד גיליתי אותו באחת הפינות הנסתרות בחצר בית הספר, יושב מחובק עם דורין, שאותה מעולם לא סבלתי. כיוון שהגעתי מאחוריהם, הם לא הבחינו בי ואני נמלטתי משם פגועה, מושפלת, כאובה ובוכה. באותו ערב, כשנפגשנו בגן הציבורי, שאלתי אותו אם יש לו קשר עם דורין. הוא מייד הכחיש ונראה מופתע מהשאלה.

"מה פתאום, למה את שואלת?"

פרצתי בבכי ואמרתי שראיתי אותם יושבים מחובקים בסתר והוא ניסה להרגיע אותי ואמר שהם רק ידידים טובים.

"אתה סתם מספר לי סיפורים, פשוט בגדת בי ועכשיו אין לי אמון בך יותר ואני רוצה להיפרד."

אמיר ניסה לשכנע אותי לסגת מההחלטה, אבל לא התאמץ יותר מדי לשנות את רוע הגזרה. "אם את בכל זאת מתעקשת להיפרד יהיה לי קשה כי אני אוהב אותך, אבל אני מכבד את ההחלטה שלך."

רק בלילה, כשדמעות החלו לזלוג ולהיקוות על הכרית, הרגשתי מועקה גדולה בלב והתקשיתי לעכל את העובדה שזה נגמר אחרי קשר שנמשך כמעט שנה.

כעבור ימים אחדים של ייסורים וחרטה עצמית על כך שנפרדתי ממנו, אזרתי אומץ וכתבתי לו שקשה לי בלעדיו ואני מתגעגעת אליו, אבל הוא אמר שעדיף לשנינו שנשאיר את המצב כפי שהוא וזה גמר אותי.

המשכתי להתייסר ולא הצלחתי לתפקד. פשוט הפכתי אובססיבית ומכורה לו כמו לסמים. אני זוכרת איך חשתי בגופי שוב ושוב את אותם אותות ראשוניים של תחושת הקריז, המעידה על כמיהה עזה ותשוקה להימצא במחיצתו או לפחות להתחקות במחשבותיי אחר עקבותיו האפשריות במרחב.

כשישבתי ברגליים משוכלות, רגל ימין הייתה נעה בעצבנות בתנועה אנכית, במקביל לתיפוף טורדני באצבעות הידיים, שהעיד על חוסר שקט נפשי מופגן. הצורך העז שאחז בי באותה תקופה לסם אנושי היה ניכר היטב בגופי בכמה תופעות פיזיולוגיות משמעותיות, בולטות ומובחנות, כמו רעידות בכל הגוף, דופק מואץ, סחרחורות, כאבי ראש ותחושת מועקה כבדה בחזה. מדי פעם הייתי נזכרת בחוויות מרגשות שחווינו יחד, ונתקפת געגועים עזים לאותה תקופה נפלאה שחלפה ואיננה עוד.

מה שהעצים את הייסורים והכאב שפילחו את ליבי היה זה שניחנתי בזיכרון יוצא דופן לפרטי פרטים מדויקים של אירועים שחוויתי גם בעבר הרחוק. כל צלצול בטלפון הנייד היה מקפיץ אותי ממקומי, גם אם התקלחתי באותו זמן, וגרם לי להחסיר פעימה בתקווה מציקה שאולי זה הוא מעבר לקו, מבשר לי שמערכת היחסים שלו עם דורין הסתיימה והוא רוצה לחדש את הקשר איתי.

האכזבה לא איחרה להגיע, כשמעברו השני של הקו היו אי אלו מתקשרים אחרים שהפריעו לי להתמקד ולהתרכז בכאב. הייתי מנסה להציף את עצמי, כשקראתי באובססיביות שוב ושוב הודעות וביטויי אהבה שאמיר שלח לי בעבר ומתרפקת עליהם, ובעצם הייתי מוצאת את עצמי קרובה יותר לטביעה מאשר לציפה.

עם הזמן הלכתי והתמכרתי לתחושה של מלנכוליה מייסרת ומענגת בו־זמנית, שהייתה עבורי לא יותר מאשר גלגל הצלה מנייר. מאז ומתמיד הייתה לי מין אובססיה לנוסטלגיה והתרפקות על העבר, תוך האדרה והעצמה של חלקים דרמטיים ממנו. הייתי מנסה שוב ושוב לשנות את כיוון מכונת הזמן לאחור, כדי לנסות לשחזר ולחוש שוב ולו לרגעים ספורים את אותן חוויות מפעימות שחווינו יחד. מחד, זכיתי בקורטוב של נחמה, ומאידך, ליבי היה נמחץ ונצבט.

תמיד היה לי מין יצר מזוכיסטי קצת, ספק הרסני ספק בונה, להתרפק על סיטואציות חווייתיות המובילות לכאב ולצער ולו רק כדי לחוש את אותה תחושת לאות המענגת כל כך, מלטפת ומרטיטה.

התקשיתי להאמין במציאות האומללה שנקלעתי אליה, ושאלתי את עצמי שוב ושוב את השאלה, איך מאיגרא רמא של אהבה גדולה ביני לבין אמיר, הגענו לבירא עמיקתא של ניכור מאולץ וניתוק מוחלט?

זוכרת איך פעם חוויתי התקף מפחיד של געגועים עזים מלווים במועקה קשה ובלתי נשלטת. ליבי החל להלום בחוזקה, זיעה קרה כיסתה את פניי. הרגשתי תחושות של חום וקור בו־זמנית והייתי מסוחררת. ראייתי הלכה והתערפלה והייתי על סף אובדן הכרה. בשארית כוחותיי ניסיתי להיאחז במציאות ולאט לאט תסמיני ההתקף הלכו ונחלשו, התפוגגו ונעלמו. כמעט כל רגע חשבתי על הטעות שעשיתי והרגשתי רגשי אשמה על כך שבמו ידיי הבאתי על עצמי חורבן רגשי.

כעבור חודש נפוצה השמועה המרה והכואבת שאמיר ודורין הם זוג. ליבי פשוט נקרע לגזרים מרוב כאב ומצבי הרגשי הלך והתדרדר. בכיתי המון בעיקר בלילות. באותה תקופה חשוכה נהגתי להתאמן בחדר כושר שלוש פעמים בשבוע. התמכרתי לפעילות הספורטיבית, כפי שאדולן משמש נרקומנים כסם תחליפי לגמילה מסמים קשים. ניסיתי להמיר את התמכרותי הקשה לייסורי האהבה שקרסה ולאותו סם אנושי, בהתמכרות אלטרנטיבית לאנדורפינים מענגים שהיו עבורי בדל של פיצוי ונחמה פורתא.

את אימא לא ממש שיתפתי, חשבתי שהיא תשפוט אותי ולא תגלה כלפיי אמפתיה. מקרב חברותיי הלא רבות, אף אחת לא הצליחה באמת ובתמים להכיל את הצער והכאב שחוויתי, ולכן נאלצתי להתמודד כמעט לבד עם המצוקה. מדי פעם הייתי פונה לער"ן וזוכה שם להקשבה והכלה ללא שמץ של שיפוטיות.

רק כעבור כמה חודשים של התמודדות קשה מנשוא, הצלחתי איכשהו להתאושש מהמכה שהנחתִּי על עצמי. אבל עכשיו, כשאני רואה תמונה שלו בפייסבוק, אני חשה פתאום תחושה של פרפרי תעתוע, ספק נוכחים ספק נפקדים, הנושאים איתם געגוע אל אותם ימים של תום בניחוח בודהיסטי, כשכל מה שעניין אותנו אז היה לחיות כאן ועכשיו, לינוק לתוכנו את חוויות האהבה הטהורה המרגשות, שנועדו להרוות את צימאון הלב ולשמר אותן במגירות הזיכרון.

אני נזכרת בפעם הראשונה שנפגשנו במסיבת פורים במרפסת הפנטהאוז בבזל אצל תומר החבר שלו. אנחנו, בנות משכבת י"א, הוזמנו למסיבה של תלמידי שכבת י"ב. הוא התחפש לקאובוי מדוגם, חמוש בשני אקדחים וחבוש כובע בוקרים מהודר. אני הייתי מלכת אסתר, מאופרת למשעי, לבושה שמלת מלמלה לבנה וכתר מנצנץ על ראשי. עד למסיבה הכרתי אותו חיצונית בלבד, ממה שראיתי ממרפסת הקומה העליונה של שכבת י"ב. הייתה לו חזות כמו של אל יווני: גבוה יחסית, יפה תואר, בעל שיער שחור ארוך ובלורית מתנפנפת ומרשימה, עצמות לחיים גבוהות, פנים חייכניות ומבט שובה לב.

מבטינו הצטלבו כשמזגתי לעצמי לימונדה. הוא ניתק במכוון מחבורת החברים שהקיפה אותו והתקרב אליי. ליבי האיץ פעימותיו. הוא חייך אליי ושאל אם אני נהנית מהמסיבה. אמרתי לו שכן והוא אמר שגם לו כיף במסיבה ונעים לו מאוד להכיר אותי. שוחחנו על קִרבה, היכרות של חברים משותפים ועל תחביבים: הוא גולש גלים בים, אני אוהבת לקרוא ספרים וללכת לים לשחות ולהשתזף על החוף, ואוהבת מאוד להשקיף על גולשים בים.

מהר מאוד הרגשתי שנוצר בינינו חיבור מצוין והשיחה קלחה נהדר. אחר כך רקדנו וקיפצנו לצלילי "רכבת לילה לקהיר" של להקת משינה ובהמשך רקדנו סלואו צמוד לצלילי השיר "Heaven" של Bryan Adams ו"Careless whisper" של George Michael.

בסוף המסיבה הוא הציע ללוות אותי הביתה, ואני שהייתי כולי מרוגשת, הסכמתי כמובן. מחוץ לחדר המדרגות הוא חיבק אותי ושאל אם הוא יכול לנשק אותי, ואני חייכתי אליו וקירבתי ברכות את שפתיי לשפתיו לנשיקה מרטיטה ומענגת מאין כמוה. הרגשתי בעננים, כפי שלא הרגשתי מעולם, וכל השאר היסטוריה.

כעת, כעבור יותר מעשר שנים שחלפו מאז נפרדנו, אני מביטה בתמונת הפרופיל של אמיר בפייסבוק ורואה שלא נס לחו. מדהים לראות שפניו הנאות כמעט לא השתנו בחלוף השנים. בפרופיל שלו כתוב שהוא נמצא בזוגיות, ולמרות זאת קול פנימי, דומיננטי ובטוח מאוד, הציע לי לפנות אליו.