כנפי שירה ומכחול

אסתר אפריאט מלול, משוררת, ציירת ואשת חינוך, מאמינה בקשר העמוק שבין האדם לסביבה. שיריה וציוריה נוגעים בסביבה, מעמיקים בה ומופרים ממנה. אסתר יוצרת בסביבת נוף פראי, בסביבה בראשיתית, בה זריחות תחרה ומי שיטפונות שוצפים.
כנפי שירה ומכחול, קובץ שיריה וציוריה, מאגד שירים מעולמה של אסתר המבטאים מחשבות, תובנות, הלכי רוח, שירי אהבה ושירי טבע.
"ציוריי כמו שיריי מחפשים את דרכם מרגע שהתשוקה ליצור מתדפקת על ליבי ומניעה את גופי. מהנחת הצבע וקווי המתאר או כתיבת משפט משמעותי בעיניי. היצירה הנרקמת משנה פנים ומתהווה מחדש".
"אסתר אפריאט מלול כותבת שירה אותנטית ואופטימית של השתייכות: לארץ, לנאות הכיכר, לים המלח, לאדמה הלוהטת, לערוצי הנחלים, לחי ולצומח. השתייכות לעבר, למקורות היהודיים, לטלית ולניחוח הספרים.
זו שירה על משמעות הקיום, שאין בה מקום לביטויי ריקנות וייאוש, שירה של ניחוח ה'יש' והטעם של ה'למה'".
פרופ' רינה בן-שחר

"התבוננות בעבודותיה של אסתר פותחת בפני הצופה צוהר אל תהליך יצירה אישי וייחודי. האור המציף את הציורים הינו חלק מהותי מעולמה של אסתר. הציורים חושניים, יוצרים מקצב ותנועה סוערים".
אומן יוצר ארנון גיאת

עמודים ראשונים
נוף פראי, מרחבים בראשיתיים פתוחים לכל עבר בצפון הערבה, סמוך לים המלח. טבע המשנה לבקרים פניו וצבעיו. גבעות חוואר מבותרות. הרוח והמים, הקור והחום מעצבים את מראם. שיטפונות עונתיים שוצפים וקודחים בנחלים. מפלי מים גועשים סוחפים כל הנקרה בדרכם ומרַבּדים את קירות הנחל בחלוקי אבנים, חרסית, חומרים אורגניים וחול.
השתאות מרנינה בסתיו ובאביב מול להקות ציפורים צווחניות הנודדות מעל ראשינו, בין היבשות, חגות ומפטפטות על גבי תרמיקות חמימות. מי מביניהן במבנה מופלא ומי מביניהן כלהקה צפופה ונחושה.
זריחות הפלא כשמלת תחרה נפרשות על ים המלח, ובצלילי בוקר רענן מעירות את החי והצומח משנתם. צבוע וירבוע, חזיר בר וקרקל, תנים עצבניים וגם שועלים. קיץ רותח, אדמה לוהטת, 48 מעלות בצל. רק הזבובים משוטטים בחום הגדול.
כאן, בנאות הכיכר, גבי ואני הקמנו בית ומשפחה. הקמנו עסק חקלאי פורח בלב המדבר. ילדים שאינם אוהבים לאכול ירקות מבקשים מהוריהם את עגבניות השרי של סבא גבי החקלאי.
שנים רבות עסקתי בחינוך (2012-1976) והייתי שותפה לצוות החינוך שחרט על דגלו "סקרנות, אהבה וכבוד לסביבה". האמנות, השפה והחקר הנחו את דרכי בעבודה.
ביושבי לכתוב דבריי אלה, תוך כדי קריאה בעולמות התוכן מתחומי הפילוסופיה, האמנות, האקולוגיה, הפסיכולוגיה, ובמבט כולל על יצירתי, גיליתי שבשיריי ובציוריי יש שילוב מעולמות התוכן הללו, החוברים יחד ובאים לביטוי ביצירתי.
הקריאה מובילה אותי להתבוננות מעניינת על עצמי, על הקהילה שלנו, על הסביבה ועל תופעות הטבע, הדומות לתהליכים בחייו של האדם (סופות, צמיחה וגדילה, זרימה, נדידה, ריבוד).
וילסון הביולוג, בספרו "השערת הביופיליה" (1984) אומר כי קיים בנו בני האדם הדחף הקמאי לטבע, שהשהייה בו מעניקה רווחה בתחומי חיים שונים, ביניהם השראה ויצירתיות.
האקו-פילוסוף הנורווגי נאס ארנה (2009-1912) טען כי אין לאדם "עצמי" מבודד היכול לשגשג ללא הסביבה. הטבע הוא מערכת של יחסי גומלין בין מרכיביו.
רייצ'ל קרסון, אם התנועה האקולוגית, בספרה "אביב דומם" (1962), אמרה: "קחו את הילדים לקניון נחל ושם בנחל קראו איתם שירים, רקדו, שירו. שירו אקו-פואטיקה, שירת טבע חדשה, שירה השמה את הסביבה במרכז. אנחנו חלק מהסביבה" (מתוך כתב העת "אקולוגיה" וסביבה, סבינה מסג, אקו-פואטיקה 2017, כרך 8).
האקו-פסיכולוגיה מרחיבה את הקשר הרגשי בין האדם לטבע. תיאודור רוזיק (2011-1933) טוען לקשר דו-סטרי עמוק בין האדם לטבע.
ביצירה העברית א"ד גורדון בחיבורו "האדם והטבע" (1927) העלה על נס את היחסים בין האדם, הטבע והיצירה. האדם זקוק לקשר הבלתי אמצעי והתמידי בינו ובין הטבע האין סופי. "האדם והטבע עובדים ביחד, בוראים מחדש, ויש להם לב אחד ורוח אחת".
שיריי וציוריי נוגעים בסביבה, מעמיקים בה ומופרים ממנה.
שם הספר, כנפי שירה ומכחול, נבחר לאחר תהליך ארוך שעורר שיח, התחבטות, התייעצות במעגלים המשפחתיים והקהילתיים. באחד הבקרים, באופן בלתי צפוי, הופיע במחשבתי, כמו מתנה משמיים, המשפט: "על כנפי שירה ומכחול במרחבי ההשראה בטבע הפראי" - שיר בפני עצמו, המבטא את התחושה העמוקה שלי ליצור מתוך חופש פנימי, במרחבים הפיזיים, הרוחניים, באינטראקציה עם הטבע המשפיע והמושפע.
הספר מחולק לשלושה שערים: "רוח על פני", "נופי הלב בזרימה וריבוד", "המתוק שבמלח".
בספר מופיעים שירים שכתבתי וציורים שציירתי.
ציוריי כמו שיריי מחפשים את דרכם מרגע שהתשוקה ליצור מתדפקת על ליבי ומניעה את גופי. מהנחת הצבע וקווי המתאר או כתיבת משפט משמעותי בעיניי. היצירה המתהווה משנה פנים ומתהווה מחדש. חיבוטים ותהיות מלווים את התהליך, מחיקות ושינויים.
ציוריי, ציורי שמן או אקריליק, הם הלך רוח, ושיריי הם מחול עוצמת הרגשות.
היצירה שלי היא כמו אותה אבקת זהב מהולה בדבק, באסתטיקה היפנית, לאיחוי חפצים שנשברו, הקינצוגי, ויש ימים או תקופות להתעוררות ולהתפתחות.
הצייר האימפרסיוניסטי מונֶֶה (1926-1840) משפיע עליי בחופש שאותו אני רואה בציוריו. גם נחום גוטמן (1980-1898) וראובן רובין (1974-1893) מעניקים לי השראה בציוריהם האותנטיים מנופה של ארץ ישראל, על האור הבוהק ועל הרוחניות שלה.
הציורים והשירים בספר זה הם טביעת האצבע שלי בעולם, בנוסף כמובן לבני משפחתי האהובים. יצירותיי "יושבות" בתוכי כבתוך גלריה פנימית, שבזמנן ובקצב שלהן, כמו גחליליות, הן "מתעופפות" לאוויר העולם, ממלאות אותי במשמעויות נוספות ומאתגרות את סקרנותי.
אני מתרגשת לשמוע את תגובותיהם של חברים ואנשים במדיות השונות ובאופן אישי. במפגש הזה, מול ציור או שיר, נוצר דיאלוג, שיח, נפתח עולם דעות ורגשות מגוון, נוצרת אינטראקציה מעוררת מחשבה. סטפן צוויג כותב בספרו "מגלן" (1938): "בסוף אחרי כל המעשים, רק הכתובים נשארים. מה שדובר נעלם, רק מה שכתוב נשאר."
דברים אלו אני מייחסת גם לציוריי. ציוריי הם כתב היד שלי.