מח'אן-יונס לתל-אביב

"היהודים הם יצורים עם שלוש רגליים ועין במצח."
כך לימדו אותנו מאז היותנו ילדים,
החדירו בנו שנאה במקום אהבה,
מוות במקום חיים.
בשנת 1977 בח'אן-יונס שברצועת עזה, נולד איימן אבו סובח – ילד שלישי למשפחה מוסלמית פלסטינית. בתור שכנם של יחיא סינוואר, מוחמד דף ויחיא עיאש, ינק וספג איימן בילדותו את השנאה והנקמה כבסיס לקיומו של העם הפלסטיני. בהיותו ילד קטן ראה חייל יהודי מניח תפילין, והרגע הזה שינה את חייו לנצח. איימן הבין שהוא שייך לעם היהודי. הוא היה נשמה יהודית שנולדה בטעות לעולם של טרור.

בספרו הוא מתאר את מסעו הקשה והכואב – אלימות, רדיפות, נידוי, איומים והשפלות – את הסגרתו לרשות הפלסטינית, את העינויים האיומים שחווה בכלא בעזה וכן את המאבק הקשה בארץ אל מול המשטרה, מעסיקים אכזריים ומנגנוני הגיור. איימן, שכיום עונה לשם דור שחר, לא ויתר: "אני יהודי בכל נימי נפשי. נולדתי יהודי ואסיים את חיי כיהודי גאה."

זהו סיפור על ילד תמים ורגיש שחלם להיות רופא, אך המציאות העגומה אליה נולד הקיפה אותו באלימות ובשנאת חינם. מסעו רווי התקווה לימד אותו שקיימים גם ניסים גלויים, אנשים טובים בדרך, נחישות, אמונה גדולה ובעיקר היכולת לבחור:
בחיים ולא במוות; באהבה ולא בשנאה; באור ולא בחושך.

כיום דור נוסע ברחבי העולם ומפיץ הסברה לטובת ישראל, משתף בסיפורו הייחודי ומעביר את המסר ששמו טומן בחובו: דור שחר – דור של אהבה, שחר של יום חדש.

נולדתי בשנת 1977 בשם איימן אבו סובח, בעיר ח'אן יונס שברצועת עזה, למשפחה פלסטינית מוסלמית בת חמישה ילדים. אני הילד האמצעי – בין שני אחים גדולים ושתי אחיות קטנות ממני.
גרנו במרכז ח'אן יונס, ברחוב סלאח א־דין. הכביש היה מוקף עצי אקליפטוס ענקיים, שסוככו מעליו לאורך כל הדרך. אני זוכר כמה אהבתי להסתכל על הענפים הגבוהים המתנועעים ברוח. רעש הרוח היה נעים לאוזניי ושימח אותי מאוד. בילדותי סבלתי מגמגום, וזה השפיע עליי בדרכים רבות.
התגוררנו בבניין בן ארבע קומות, בקומה השנייה. חלק מהדירות היו שייכות לדודים ולדודות שלי, כך שכל המשפחה המורחבת התגוררה יחד באותו הבניין. הדירה שלנו הייתה קטנה – שני חדרי שינה וסלון. ההורים שלי ישנו בחדר אחד, ואחיותיי הקטנות ישנו בחדר השני. אני ושני אחיי חלקנו את הסלון.
בחדרי השינה של הוריי ואחיותיי היו חלונות שפנו לסלון, כך שיכולתי לשמוע ולראות כמעט כל דבר שהתרחש שם. עבורי זו הייתה חוויה לא נעימה. לעיתים היה נדמה לי שאבי מתעלל באימי, והמראות והקולות הללו נותרו חקוקים בי לאורך שנים.
בלילות הקיץ נהגנו לעיתים לישון על הגג כולנו. זו הייתה חוויה אחרת לגמרי. מתחת לכיפת השמיים, כשרוח נעימה ליטפה את פניי, חוויתי שמחה ושקט פנימי. הייתי שוכב ומביט בכוכבים, מנסה לזהות בהם צורות שונות – עגלה למשל – וסופר אותם (ללא הצלחה, כמובן). בכל לילה בחרתי כוכב אחד, אותו כוכב גדול שזיהיתי ככוכב הצפון, ואמרתי למשפחתי, "הנה הכוכב שלי.”
באחד הלילות הללו, בזמן שהבטתי בכוכבים, הבחנתי שהשן הקדמית שלי מתנדנדת. בהתחלה חשבתי שאני מדמיין, אבל אחרי כמה ניסיונות הבנתי שזה אמיתי. פחדתי שהיא תיפול, ולכן שיתפתי בכך את אבי. הוא בדק את השן ואמר לי, "אל תיגע בה. מחר היא תיפול לבד ותצמח לך שן חדשה במקומה." למרות זאת המשכתי להחזיק בה כל הזמן, מחשש שתיפול.
למוחרת בבוקר השן עדיין הייתה במקומה. אבי בדק אותה שוב, ובפשטות, בעזרת אצבעותיו, תלש אותה, הניח צמר גפן במקומה וטמן את השן בכף ידי. "תשים אותה מתחת לכרית," אמר לי, "בלילה תבוא הפיה ותהפוך את השן לכסף או לזהב.”
הלכתי למזרן שלי שבסלון, הנחתי את השן מתחת לכרית ובדקתי שוב ושוב שהיא עדיין שם – חושש שמישהו מאחיי יגנוב אותה. בלילה ישנתי, אך כשקמתי בבוקר ובדקתי, לא מצאתי לא שן, לא כסף ולא זהב. השן פשוט נעלמה.
אבי עבד בישראל במשך עשרים ושבע שנה. הוא היה נוסע ביום ראשון וחוזר הביתה ביום חמישי. ביום ראשון בבוקר שוב היה נוסע לעבודה. בבוקר יום ראשון, לאחר שאבי כבר נסע לעבודה בישראל, פניתי לאימי בבכי, ”איפה השן שלי? מי גנב לי אותה? אני רוצה את השן שלי!”
אימי, ברוגע האופייני לה, ענתה, ”הפיה לקחה אותה בלילה בזמן שישנת. היא אמרה שתביא לך כסף בעוד יומיים.”
חיכיתי לפיה ולא ידעתי מתי בדיוק היא תבוא. כעבור יומיים, כשהיא עדיין לא הגיעה, שאלתי שוב את אימי, ”איפה הפיה? למה היא לא באה?”
”היא באה כשלא היית בבית," ענתה, "היא תחזור מחר.”
הימים חלפו, עוד יום ועוד יום, וכבר שכחתי מהשן ומהפיה. בינתיים צמחה לי שן חדשה – לבנה ומבריקה, שונה מכל השיניים האחרות שלי. חששתי מאוד לאבד אותה כפי שאיבדתי את השן הקודמת.
במשפחה שלנו מעולם לא צחצחו שיניים – לא בבוקר ולא בערב. אף אחד מאיתנו לא ביקר אצל רופא שיניים, לא לבדיקה ולא לטיפול. במקרה הכי גרוע, אם שן כלשהי לא הייתה טובה, פשוט עקרו אותה בכוח. לאחר העקירה שמו מעט מלח וצמר גפן, וזה היה סוף הטיפול.
גם בעניינים אחרים לא נהגו להיבדק על ידי רופא. לאימי הייתה דלקת קשה בשפתיים התחתונות, והן התנפחו מאוד. אבי לקח מחט, דקר את השפתיים ולחץ בכוח כדי להוציא את הזיהום. אימי צעקה ובכתה מכאב בעוד אבי מנסה להרגיע אותה. "הכול בסדר," אמר לה והמשיך ללחוץ על שפתיה.
באותו השבוע, כשיצא אבי כרגיל לעבודתו, חזרתי הביתה אחרי משחק עם ילדי השכונה. ראיתי את אימי יושבת על הרצפה בסלון, מחזיקה משהו בידיה ובוכה. כשהתקרבתי הבחנתי במה שהיא מחזיקה – יצור קטן, אורכו עשרים סנטימטרים, עם ידיים, רגליים ועיניים. זה היה עובר.
אימי עברה הפלה. היא עטפה את העובר בבד לבן, קשרה מעל הראש ומתחת לרגליים והגישה לי אותו. ”תקבור את אחיך למטה, מתחת לעץ," ביקשה.
לקחתי את העובר בידי, חפרתי באדמה מתחת לעץ וקברתי אותו. אימי הביטה בי מהחלון, עצובה ובוכה. לאחר מכן חזרתי לשחק מחבואים עם הילדים בשכונה.
במשחק המחבואים מצאתי לעצמי מקום מסתור בערמת קש ונרדמתי. כשהתעוררתי כבר חזרו כל הילדים לבתיהם. חזרתי הביתה, ואימי קראה לי וחיבקה אותי חזק. "אל תספר לאף אחד על ההפלה שהייתה לי,” ביקשה.
”אני מבטיח, אימא," עניתי לה.
למרות הכול אימי לא הלכה לבית החולים או לרופא. היא נשארה בבית, מתמודדת עם הכאב שלה לבדה.
אימי הייתה עמוד התווך של הבית. היא עסקה בקניות, בבישול ובהכנת לחם בטאבון בכל יום. היא ניקתה, שטפה כלים וכיבסה בגדים ביד. הייתי ילד של אימא, תמיד חיפשתי את קרבתה, הלכתי אחריה לכל מקום והרגשתי מחובר אליה במיוחד. נהגתי ללוות אותה לשוק בח'אן יונס ולעזור לה עם הקניות לבית. השוק היה מלא חיים ושפע – הכול היה שם, מכל הסוגים. אימי נהגה לקנות לי קבב ודאגה שאוכל אותו בשוק, כדי שאחיי לא יראו ויקנאו בי, וגם קנתה ממתקים ומתנות בשקט, רק בשבילי. אהבתי לעזור לה.
למשפחתנו היה עדר כבשים ועיזים במרחק של כארבעים דקות הליכה מהבית. בנוסף גידלנו עופות שהטילו ביצים בכל בוקר, כך שארוחת הבוקר שלנו כללה חביתות טריות. כמעט לכולם באזור היו עדרים, עופות וגם חמורים. אחיי הגדולים למדו בבית הספר של אונר"א. אחרי הלימודים הם טיפלו בכבשים שלנו – נתנו להם אוכל ומים ולקחו אותם ליער או לבית הקברות כדי שילחכו עשב.
אבל לא כל החיות זכו ליחס ראוי. חמורים וכבשים סבלו מהתעללות קשה – הם נאנסו והוכו. כלבים הוכו בקרשים והושלכו לעברם אבנים ובלוקים. לעיתים אף תלו כלבים על עצים, חתכו להם איברים או כיבו עליהם סיגריות. כינו אותם "יהודים כלבים". ההתעללויות הללו התרחשו הרבה לפני האינתיפאדה הראשונה.
בחג הקורבנות נהגו לשחוט כבשים ועיזים ברחובות עזה – מול עיני הילדים. הכבשים והעיזים הושכבו בכוח על הרצפה, רגליהם נקשרו ואז הם נשחטו בשם אללה, תוך קריאות "אללה אכבר".
המראה היה קשה. לעיתים ראיתי עיזים מנסות להציל את אימותיהן, רצות אליהן רגע לפני השחיטה. הכאב בעיניהן היה ברור, והן השמיעו קולות בכי שנשמעו כמו זעקה.
הבנתי אז שבעלי החיים הם כמונו – יש להם לב, נשמה ומשפחה. הם רק מדברים בשפה שונה, כמו כל אחד בעולם שמדבר בשפתו. כאב לי מאוד לראות את האכזריות הזו.
לאחר השחיטה הכינו את הבשר מייד על האש, כשהוא עדיין חם. הבשר חולק לשכנים ולמשפחה המורחבת. חג הקורבנות נמשך שלושה ימים, ובמהלכו נערכו ביקורים אצל המשפחה המורחבת, הביאו בשר וכסף וישבו יחד לארוחה חגיגית.
כמעט כל המשפחה הקרובה והמורחבת שלי עבדה בישראל: אבי היה פועל בניין, ודודים שלי עסקו בצבע, בחשמל ובעבודות עזר. כל תושבי רצועת עזה, מח'אן יונס ועד רפיח, עבדו בישראל והביאו משם כסף, בגדים, משחקים, מוצרי חשמל ועוד.
אבי הביא הביתה בגדים של יהודים, משחקים ואפילו את הטלוויזיה הראשונה שלנו – טלוויזיה בשחור־לבן. בהתחלה פחדתי מאוד מהטלוויזיה. הגיבורים שעל המסך נראו לי אמיתיים, כאילו הם יכולים לקפוץ החוצה ולהרוג אותי או לקחת אותי. ישבתי בפינה, רועד מפחד.
עם הזמן התחלתי להתרגל. לא רק שהפסקתי לפחד, אלא גם ניסיתי "להיכנס" לתוך הקופסה המרובעת הזו, מתוך סקרנות. כמובן, הניסיונות לא הועילו.
החוויה הזו של התמודדות עם הפחדים שלי מול הטלוויזיה הייתה שיעור לחיים. למדתי שלא משנה כמה הפחד גדול – אפשר להתגבר עליו לאט־לאט, בצעדים קטנים.
יום אחד החליט אבי לנתק את החשמל בבית, כי שבעים שקלים לחודשיים נראו לו כהוצאה גבוהה מדי (היום אני עצמי משלם חשבון חשמל של 1,800 שקלים לחודשיים, וכל תושבי ישראל משתתפים בתשלום חשמל לתושבי רצועת עזה, לצד אין־ספור גנבות חשמל באזור).
בעוד כל השכונה והבניין מוארים, הבית שלנו, בקומה השנייה בצד ימין, הואר באור חלש – נר יחיד שהאיר את החדרים. זה היה הבית שבו נולדתי וגדלתי.
לאחר שהתגברתי על הפחד שלי מהטלוויזיה החל לבעור בי רצון להיות כמו הגיבורים שראיתי על המסך – גיבורים שנלחמים ברשעים ושעושים את העולם מקום טוב יותר.
דודי, שגר בקומה הראשונה, החזיק טלוויזיה בחדרו. לעיתים ניסיתי להצטרף אליו כדי לצפות בה, אך הוא לא נתן לי להיכנס וגירש אותי משם.
אז מצאתי פתרון – התגנבתי בשקט מאחורי סורגי החלון והצצתי פנימה. כך צפיתי בטלוויזיה בהיחבא, מרגיש שעכשיו אני נהנה ממשהו שפעם כל כך הפחיד אותי.
מעולם לא קנו לנו בגדים חדשים או משחקים. הכול היה "של היהודים" – בגדים יד שנייה, צעצועים ואפילו הטלוויזיה הראשונה בביתנו הגיעה מאבי, ש"הביא אותה מהיהודים”.
פעם אחת החליטה אימי לקנות לי בגדים חדשים לכבוד תחילת שנת הלימודים בכיתה א'. היא לקחה אותי לשוק בח'אן יונס וקנתה לי מכנסיים, חולצה כחולה ונעליים.
אבל לא הכול היה פשוט. המכנסיים היו גדולים בארבע מידות ממידותיי, והנעליים – גדולות בשתי מידות. כשמדדתי את המכנסיים אמרתי לה, ”אימא, הם גדולים עליי ואני לא אוהב אותם!”
אימי התעקשה, ”אלו המכנסיים הכי יפים, בתוך חודש הם יהיו בדיוק במידה שלך.”
היא קיפלה אותם כמה פעמים – ארבעה קיפולים כלפי מטה ושלושה במותניים. "אתה תגדל," אמרה שוב. אף על פי שניסתה להרגיע אותי, הרגשתי מאוכזב ובכיתי. גם הנעליים, שהיו גדולות מדי, מולאו בנייר עיתון ונאלצתי לגרוב גרבי חורף עבים בתקופת הקיץ.
ברמדאן צמה המשפחה שלי במשך שלושים יום – מהבוקר ועד השקיעה. הם ציפו שגם אני אצום לפחות חצי יום, אבל אני העמדתי פנים שאני צם כל היום.
כל יום נפתח בארוחת בוקר גדולה בשעה ארבע וחצי לפנות בוקר – בשר, אורז ומאכלים מכל טוב. אחרי הארוחה ציפו ממני להחזיק מעמד.
לקראת השקיעה הייתי עולה על גבעה וצופה בשמש יורדת אל האופק. כשהסתיימה השקיעה הייתי רץ הביתה, קורא, "הצום נגמר!" ומתיישב לשבור את הצום עם כולם. אבל האמת היא שמעולם לא באמת צמתי – לא חצי יום ולא יום שלם. במהלך היום הייתי מתגנב בשקט מתחת לשמיכה ואוכל משהו קטן פעמיים ביום.
יום אחד תפסה אותי אימי מתחת לשמיכה עם אוכל ביד. "בושה!" אמרה וקראה לאחיי, "איימן לא צם, הוא אוכל מתחת לשמיכה!”
בערב, כששברו את הצום, לא הרשו לי לשבת איתם לשולחן. "אתה לא צם כמו כולם, אז אין לך מקום כאן," אמרו. הרגשתי שונה מהם, מנודה.