בת שירות? שמיניסטית? האם את מוכנה לשנת השירות שלך?

איך תוכלי לזהות ניצול? להימנע מהטרדה? לשמור על עצמך? להיות אסרטיבית?

גלי יומן מסע אמיתי של בת שירות לאומי המגוללת את סיפורה ללא פילטרים. עם טיפים, חוויות ועצות שיכינו אותך לשירות משמעותי!

בנות שירות לאומי הן "חיילות החסד של ישראל", אבל האם הן יודעות מה אותה שנה צופנת להן?

את הסיפורים שלי משנת השירות שזרתי בתוך יומן אישי בתוספת טיפים, עצות ותובנות כדי להעניק לשמיניסטיות מהניסיון שצברתי, שיגיעו לשנה הזו כמה שיותר מוכנות.

היומן מתאים לכל בנות השירות באשר הן! לכל מי שעושה את הדבר שעליו חלמה כל האולפנה וגם למי שרק מחכה 'לעוף' כבר הביתה.

ספר קליל שמעביר את החוויות שלי ישירות מהלב אל הדף בצורה קולחת, צינית והומוריסטית. חוויה לכל בנות המגזר! 

ילדה בשירות לאומי / שפעה לוי אקרמן

שירתה שנתיים, בוגרת אולפנת צפירה, גב"שניקית במקור. היום מנהלת סושיאל ויוצרת תוכן. זהו ספר הביכורים שלה בהוצאה עצמית.

---

נושאים קשורים: יומן אישי, הומור עצמי, ביוגרפיה, עיון, ישראלי, גיל העשרה, שירות לאומי, מגזר דתי, יומן אישי, הומור עצמי, שנת שירות, אולפנה, מתבגרות, כיתה י"ב, תיכון

13

דברי חכמים על מאפה נשמעים

תדמייני לך שאת נכנסת לחדר עם כיסאות מרופדים מסודרים בחצי גורן. מצד אחד עמדת קפה ולצידה שולחן עם כיבוד השופע כל טוב: בורקסים, מאפים, עוגיות, ירקות חתוכים. בחדר הזה גם נמצאות חברות שלך. את אחרי יום ארוך של משמרת לחוצה במיוחד. לאחר כמה דקות של שיחה ונשנושים אתן מתיישבות בכיסאות הנוחים שכמו חיכו במיוחד לכן ומתחיל שיעור תורה קליל ומעניין.

כך דמיינתי את האורייתות שיהיו לי בשירות.

הבחירה ללכת לעשות שירות לאומי ולא צבא, מלווה בין היתר בעובדה החשובה שבשירות לאומי יש 'ערך מוסף', והכוונה לתוכן שהאגודה והרכזת אמורים להוסיף לנו (לפי הבנתי).

הרי מדובר בבנות צדיקות, חכמות ומלומדות שצריך להמשיך להרביץ להן תורה ודרך ארץ גם לאחר שסיימו עם האולפנה. לכך נלקחה המילה 'אורייתא' מהמשמעות המקורית שלה ועשתה הסבה לעולם השירות לאומי. פירוש המילה אורייתא בהקשר של שירות לאומי זה שיעור תורה לבנות שירות. מקורי.

כשהייתי באולפנה סיפרו לנו סיפורי אגדות קסומים על שיעורי האורייתא:

השיעור אומנם שיעור תורה אך אין בשיעור הלכות, פירושים, התפלפלויות ומחלוקות או משהו שקשור ממש בלימוד תורה כמו בשיעור תורה רגיל, אלא שיעור של מוסר, טיפים ואמונה בצדקת הדרך. קיצר, משהו יהודי, קליל ומהנה.

השיעור מתקיים בדרך כלל בדירת השירות או במקום אליו כל בנות השירות השייכות לתקן מסיים יוכלו להגיע בקלות. והכי חשוב: באורייתא יש כיבוד!

כשהתחלתי את שנת השירות באמת תהיתי מתי כבר יגיע הפלא הזה שהמטרה העיקרית שלו היא להוסיף לנו הווי וערך והוא גם מפגש חברתי, כי כולן מגיעות אליו ויש בו אוכל. אך הדבר המופלא בושש להגיע והתאכזבתי קשות, כי לא היה לא שיעור, לא מפגש חברתי, לא הווי, לא ערך מוסף ובטח שלא אוכל (ירדתי כבר כמה קילוגרמים).

שאלתי את הבנות אם הן שמעו שמועה על אירוע מיוחד שכזה כמו בסיפורים, ואף אחת לא ידעה מה קורה עם זה ולא נראה היה שאכפת להן מדי כי הן רק רצו לישון.

תהיתי אם עבדו עלינו באולפנה ואין בכלל דבר כזה שנקרא "אורייתא", אלא רק המצאה כדי שלא נלך לצבא.

אבל... באותה תקופה גם לא קיבלנו כל מיני דברים אחרים כמו חופשות או חופשות מחלה או הפסקות בכלל, והתחלתי להבין שכנראה בשירות לאומי בבית חולים לא זוכים לאותו היחס שכל שאר בנות השירות זוכות לו.

אז פשוט המשכתי לעשות את עבודתי נאמנה והשלמתי עם זה שלא יהיה לי שום ערך מוסף השנה. או אוכל.

אך לבסוף, יום בהיר אחד, האורייתא הגיעה.

הודעת טקסט מפתיעה מאוד הגיעה אליי לנייד ובה נאמר, "הערב יש להגיע לאורייתא בשעה 7 וחצי בחדר 4 ליד אולם הכנסים בקומת הכניסה. הגעה חובה".

ההודעה הגיעה פתאום משום מקום ובסביבות חנוכה, למרות שאת השנה התחלנו כבר בספטמבר ובחנוכה כבר הייתי מינימום טרום סטאז'רית במחלקה.

לא ידענו מה הולך להיות ומי נגד מי אבל אף אחת לא הייתה מרוצה מהשינוי בתוכניות שלה מהרגע להרגע, ואני לא ידעתי אם לצחוק או לבכות כי כבר הייתי בדרך הביתה באוטובוס אגד והשעה הייתה כבר 5 בצהריים כשקיבלתי את הזימון לאותו היום, וממש לא התכוונתי לחזור על עקבותיי כי מישהו נזכר להזמין אותנו ברגע האחרון.

הפעם השנייה שבה קיבלנו זימון בהודעת SMS כשעתיים לפני המפגש הייתה כעבור חודש. היה זה ערב גשום וסגרירי. התכנסנו כולנו באותו חדר (שהתגלה כקטן, מבולגן וחשוך) ליד אולם הכנסים ומה שקידם את פנינו אחרי שהבנו איפה מתג האור, לא היה קרוב בכלל לפנטזיה הזו שסיפרו לנו.

קודם כל, לא היה אוכל.

החדר היה ברובו ריק עם ערמות של כיסאות פלסטיק בצד שהבנו שאנחנו אמורות לסדר אותם בעצמנו.

ישבנו שם כ-10 דקות, מחכות שמישהו יגיע (איפה הרכזת?), ובסופו של דבר הגיע בחור צעיר שנראה קצת חרדי שטען שהוא הרב של איזשהו מקום והתחיל לנאום בפנינו. אני לא זוכרת בכלל מה הוא אמר ורק ניסיתי לא להירדם לו מול הפרצוף.

לא הבנתי למה אני יושבת שם כשמקררת לי הבטן ואני עייפה מכדי להקשיב והרכזת אפילו לא טרחה להגיע כדי לרשום נוכחות!

אבל ניסיתי לחשוב בצורה חיובית וללמד זכות על כל הנוגעים בדבר, והזכרתי לעצמי שזה אמצע החורף. כנראה האוטובוס של הרב איחר והרכזת המסכנה בטח חולה (מתחילת שנה היא הייתה כנראה חולה) וכל הסופרים והמאפיות היו בטח סגורים ולכן קרתה הפדיחה הזו שהיא ה'אורייתא' הראשונה שלי.

לצערי, הפעמים הבאות לא היו טובות יותר. גם בהן לא היה אוכל!

הבחור היה משעמם. השיעורים לא היו מסודרים (פעם בשבועיים, ולפעמים עברו כמה שבועות ללא מפגש משום מה) ונקבעו מעכשיו לעכשיו, כשאני כבר הייתי בדרכי לסרט, הבייתה או למרכז העיר לטרוף איזה המבורגר וממש לא התכוונתי לחזור כי הרכזת נזכרה שכבר חודש לא הייתה אורייתא.

פעם אחת קרה נס והיו רוגלך וקפה, וממש שמחתי וחשבתי שהנה סוף סוף מתחיל לקרות פה משהו טוב. אבל במפגש אחריו שוב לא היה שום כיבוד, אז בלי בושה שאלתי בקול רם את הרכזת שבדיוק הגיעה (נכון, אין לי טאקט) מה קרה לרוגלך הפעם, אז היא הודתה ששכחה לקנות. ואני תהיתי מה היא עושה עם כל הכסף שמוקצב לה לכיבוד ובמקום זה היא כל הזמן "שוכחת".

היו כמה פעמים שהלכתי לאורייתא ואני וחברתי לחדר בת-שבע, גנבנו כמה דברים משם כמו כוסות קפה וקפה שחור מגעיל וסוכר שהיה כל הכיבוד שהרכזת זכרה באותו היום להביא לנו. הרגשנו שאנחנו עוקצות את המערכת וחיות על הקצה שגנבנו את כל הטוב הזה אלינו לחדר למרות שאנחנו לא שותות קפה שחור...

טיפ: קודם כל אני מקווה שהבנת עד עכשיו שלא כל מה שסיפרו לך על השירות הוא נכון. לכן, אם את מחליטה שאת רוצה ללכת לצבא – אל תתני למורות באולפנה לשנות את דעתך רק כי בשירות יתנו לך 'ערך מוסף', כי יכול להיות שלא יתנו מכל מיני סיבות.
בנוגע לרכזת, אם אכן נתקלת ברכזת שרחוקה מלמלא את תפקידה, חשוב להעביר את המידע הלאה. אל תוותרי על מה שמגיע לך וזו זכותך ואפילו חובתך לדווח לאגודה שתחתיה את משרתת.