הביטלס המהפכניים

בשנה וחצי מתוך שנות פעילותם הענפה הוציאו הביטלס שני אלבומים ששינו את עולם המוזיקה לנצח. הם עיצבו מחדש את גבולות היצירה המוזיקלית והניבו את אלבומי המופת Revolver ו־Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band.
בספרו, אורי קואז, יוצר הפודקאסט המצליח ביטלמניקס, מזמין אותנו למסע מרתק אל תוך מוחם הקודח של ארבעת המופלאים. בניתוח מעמיק של השירים פורצי הדרך ושל תהליכי ההקלטה החדשניים ובסקירה מעמיקה של התקופה המהפכנית, הוא חושף את הרגעים שהולידו יצירות מופת כמו Tomorrow Never Knows, Strawberry Fields Forever ו־Penny Lane.
בהקדמה לספר כתב דני רובס:
"תקופה זו, לעניות דעתי, היא אחת התקופות החשובות והמשפיעות ביותר בתולדות המוזיקה המודרנית. בין דפי הספר תגלו את הסיפור המלא שמאחורי הקלעים – כל פרט קטן ומסקרן, כל צליל פורץ דרך, כל ערוץ הקלטה מהפכני, וכל כלי נגינה שהפך את הדמיון למציאות."
ספר זה מיועד לכל אוהבי הביטלס, חובבי ההיסטוריה והתרבות, למי שמבקש הצצה אל תהליכי יצירה יוצאי דופן ופריצת גבולות מוזיקליים ולכל מי שמוזיקה היא חלק מחייו.

הקדמה
מאת דני רובס

"נשמח לקחת אתכם הביתה איתנו..."

מה כולנו רוצים בסך הכול? כמעט כל המחקרים מראים שהנפש האנושית מבקשת יציבות וביטחון, עוגן חזק, נטוע עמוק בקרקע. רק כשאלו מובטחים, הדמיון יכול לצאת למסעות מופלאים. אנחנו משתוקקים שמשהו או מישהו יחזק בתוכנו את התחושה הנעימה והבטוחה של בית – המקום שאנחנו מרגישים בו הכי מוגנים, ואז נוכל להרשות לעצמנו להעז ולהמריא אל הלא־נודע.
אין לי שמץ ספק שעבור כל קוראי וקוראות הספר הזה, השירים עוצרי הנשימה של לנון, מקרטני, הריסון (נו טוב, וסטאר...) הם סוג של בית. כל מי שבמחזור הדם שלו, לצד כדוריות הדם הלבנות והאדומות, שטים סרג'נט פפר, לוסי, ריטה, ההנדרסונים, בילי שירס, ג'וד ועוד דמויות צבעוניות וצלילים קסומים, מרגיש שהביטלס הם המרחב המוגן ביותר שיכול להיות. באופן טבעי, ככל שסביבנו העולם נהיה קודר, מפחיד וחסר גבולות, אנחנו רוצים הביתה. אל השירים המופלאים ואל הסיפורים שלא ייאמנו שמאחוריהם, אל ארבע הדמויות המורכבות והשונות האלה, שיצרו יחד משהו שהוציא את העולם מדעתו, ועדיין מוליך את כולנו ביופי, בכנות ובנצחיות שאין דומה להן.
בין 6 ביולי 1957 ועד לסוף שנות השישים של המאה ה-20, קצת אחרי הקלטות האלבום Abbey Road וההכרזה של ג'ון על גירושיו מהלהקה, הספיקו ארבעת המופלאים לעשות מה שמאות אנשים לא היו מספיקים בכמה תקופות חיים. הקצב הלא יתואר, והחריצות והפוריות שומטות הלסת, הוליכו אותם בדרך שניפצה את כל תקרות הזכוכית של עולם המוזיקה, התרבות, האופנה, העסקים, הפופולריות ועוד. אבל שנה אחת בתוך המרוץ המטורף ההוא, בין התחלת הקלטות האלבום Revolver באפריל 1966 ועד סיום הקלטת האלבום Sgt. Pepper באפריל 1967 היא יוצאת דופן גם בסטנדרטים הבלתי אפשריים של הביטלס. בשנה הזאת הפכו ג'ון, פול, ג'ורג' ורינגו מלהקה מלוטשת, מגובשת, מפוצצת מוטיבציה, אנרגיה וכריזמה, ללהקה שחוקרת אזורים שכף רגלם של מוזיקאי הרוק או הפופ לא דרכה בהם, והפכה לפורצת דרך, מרגשת ומסעירה מוזיקלית וחברתית.
בספר שלפניכם תמצאו את כל הפרטים הקטנים והמרתקים על אודות התקופה הזו, שלעניות דעתי היא אולי התקופה החשובה והגורלית ביותר בתולדות המוזיקה בת זמננו. זהו סיפורם המרתק של כל שיר, של כל ערוץ, של כל כלי נגינה, של כל דרך חדשה שנפרצה ושל אופק חדש שנפתח.
כשזה עובד – יש משהו בקבוצות מגובשות של אנשים בעלי מטרה משותפת (אל ארבעת חברי הלהקה נוספו המנהל בריאן אפשטיין וג'ורג' מרטין, המפיק המוזיקלי) שגורם להן להיות גדולות מסך מרכיביהן. עם כל הכישרון העצום, אף לא אחד מחברי הקבוצה הזאת היה יכול להגיע לפסגות האלה לבדו. כל אחד מהם נשא על גבו מטענים רבים וחסרונות גדולים: ג'ון, חסר הביטחון, המכור לסמים, בחיפושו הנצחי והנוגע ללב אחר דמות האם והאב, ג'ורג', המקופח התמידי, הכותב שמנסה למצוא את מקומו כמוביל הרוחני של הלהקה, פול השתלטן, המכור לעבודה, המנסה לבלוע את כל העולם, רינגו, שמנסה למצוא את דרכו בעולם המוזיקלי הפסיכדלי והאוונגרדי שמסביבו, בריאן, שנמצא עמוק בארון ונזקק יותר ויותר להרפתקאות קשות ולחומרים מטשטשי תודעה, וג'ורג' מרטין, שאיבד שליטה ביצירתיות המתפרצת של חברי הלהקה ונאבק בחסמים באולפן ומול חברת התקליטים. רק ביחד – התרחש הקסם הגדול, הפלא היצירתי שאנחנו שומעים בהשתאות עד היום.
התקופה המטורפת והחד־פעמית הזו שבתה את דמיוני מאז ומעולם, אפילו שגיליתי את הביטלס דווקא דרך האנרגיה האטומית של ימי ה'ביטלמניה'. הייתי ילד בן שבע כשדודה שלי לקחה אותי ל'מסיבה סלונית', כפי שקראו לזה אז. מישהו הניח את המחט על תקליט שחור ומחורץ של All My Loving, ואני הפכתי לאדם אחר. התקופה שהכי עניינה אותי, במיוחד לאחר שהתחלתי לכתוב שירים בעצמי, הייתה תמיד ימי Revolver ו־Sgt. Pepper. אני חושב שהתחלתי לכתוב שירים אחרי שהבנתי, בזכות לנון, מקרטני והריסון, שאני יכול לשלוח יד פנימה אל תוך נפשי ולדלות משם רגשות אמיתיים. לפעמים הם כואבים, לפעמים מפחידים, ולא תמיד מתוקים ומוארים – אבל אפשר לצבוע אותם במנגינה מכושפת, בעיבוד אלמותי ובהפקה נצחית. בהיותי ילד ביישן שהתקשה חברתית, הבנתי שאני יכול לדבר אל העולם ואל האנשים הקרובים אליי דרך שירים. שנים רבות לאחר מכן, כשכבר הייתי אומן מוכר, הרף הגבוה שלמדתי מהביטלס – לתת כל מה שיש לך, להשקיע בכל שיר ובכל צליל, לנסות כל הזמן גישות שונות, גם אם הן לא תמיד מקובלות, ולגעת לפעמים באפלה ובלא־נודע – הרף הזה דרבן אותי תמיד לא לוותר, לנסות ולהיות הכי אמיתי וישיר, ולנסות ולא להיות בנלי לעולם.
מאחר שבאופיי אני יותר קרוב למקרטני, ההשתאות שלי מיצירות המופת של לנון הייתה תמיד מערפלת חושים כמעט. אפילו הברוטליות וההומור הנפלא והמרושע לפרקים שלו הקסימו אותי. אבל בתור מי שמכיר כל שיעול בכל הקדמה של טייק זניח, ההבנה הברורה שלי היא שהם עשו את מה שעשו לא בזכות הכישרון החד־פעמי האינדיווידואלי של ארבעת המופלאים, אלא בזכות החיבור שלהם למכלול אחד.
זהו לב העניין – הדרך של לנון, מקרטני, הריסון וסטאר להתחבר למפלצת ארבע־ראשית עם לב אחד ונפש בלתי מנוצחת. אין כמעט שיר של הביטלס שאני שומע גם היום, אחרי עשרות שנים, שאינו מעלה דמעות של אושר בעיניי ומחנק של יופי צרוף בגרוני. ללא השירים שלהם לא הייתי מעז לעשות לופ של דקות ארוכות לזנב של שירים, לא הייתי חושב על חיבורם של שירים באלבום לכדי יצירה מוזיקלית אחת, לא הייתי מעלה בדעתי לכתוב שירים שקיימים בהם שני חלקים שונים לגמרי או לכתוב תפקידים לכלים קלסיים בתוך שירי רוק.
בנימה אישית, אני מאזין קבוע של הפודקאסט 'ביטלמניקס' של אורי קואז, שהספר הזה מבוסס עליו. בשנים האחרונות לא החמצתי שום פרק, וכשהאירועים שסביבנו גבו מחירים נפשיים מכולנו, וכשהפחד הזדחל מתחת לשמיכה, מצאתי את עצמי גומע בצמא כל פרט, כל צליל, כל טייק מוקדם מכל שיר, מגלה המון דברים חדשים ונכבש כל פעם מחדש ביופי הלא־ייאמן של שירי הלהקה הגדולה בתבל. כמו אל השירים של הביטלס, מצאתי את עצמי חוזר אל הפרקים ומאזין להם שוב ושוב. ואז הבנתי – זה הבית שאני מחפש. פה אני ועוד המוני אנשים כמוני מקשיבים לכל הפרטים הקטנים, החשובים והשוליים, לכל מילה, לכל שיר ולכל כלי נגינה, ומרגישים שהם במקום בטוח. גם אם הכול בוער ומדמם מסביב, נמצא שם יופי מוחלט, שתמיד אפשר לשאוף, גם עמוק־עמוק בחשכה.
כמו ששרו השניים בשיר Two of Us על כך שהם לובשים מעילי גשם ועומדים בשמש (פול וג'ון? פול ולינדה?), השובל של הזיכרונות שלנו ארוך מהדרך המשתרעת לפנינו. אבל אנחנו תמיד חוזרים הביתה, אל השירים הכי יפים בעולם, אל הסיפורים הכי מרתקים שמאחוריהם, אל העונג הזה שמזכיר לנו שלא הכול אבוד. שאין שום דבר שאנחנו רוצים לעשות שהוא בלתי אפשרי. ושכל מה שאנחנו זקוקים לו זו אהבה. ושירים של הביטלס. ואנשים שיספרו לנו עליהם עוד ועוד. כדי שנרגיש בבית. כמו בספר הזה.

זמן נפלא מובטח לכולכם,
דני רובס