פראייר על מלא

מה קורה כשהשגרה היומיומית הופכת
לסדרת הרפתקאות בלתי צפויות?
גבי רמני, בדרכו המשעשעת והחדה, לוקח אותנו למסע מטלטל ומצחיק דרך מצבים מהחיים שרק הוא יכול להאיר באור כה משעשע ומיוחד.
בסיפורים קצרים ומלאי הומור, תכירו את כל הדמויות הבלתי נשכחות: מעובדת זרה שמביאה קסם וחיים חדשים, דרך פנסיונרים שהופכים לטייסי גיבוש מאולתרים, ועד לגיבור הספר שיודע להפוך גם את המשברים למקפצה לצחוק מתגלגל.
הספר מציע חוויה בלתי רגילה שמתחילה באנקדוטות קטנות, מתרחבת למבטים מפתיעים על חיינו, ומסתיימת בתחושת קרבה ורלוונטיות לכל אחד מאיתנו.
פראייר על מלא הוא אוסף סיפורים שידבר לכל מי שחווה רגעי מבוכה, שמחה ואבסורד בשגרה – ובעיקר לכל מי שמאמין שלחיים יש תמיד פוטנציאל לקומדיה מופלאה.
קריאה מומלצת לכל מי שמחפש חיוך רחב וחוכמה אמיתית בין השורות.

אכלתי אותה
כמו רוב אזרחי המדינה, גם אני חושש לגשת לתיבת הדואר שלי. פעם,
לפני שנים, שלחו כרטיסי ברכה לשנה החדשה במעטפות מהודרות או
גלויות מחו"ל בזמנים שרק מתי מעט נסעו אל מעבר לים. היום אפשר
למצוא בתיבה בעיקר חשבונות, כגון ארנונה, חשמל, טלפון וקנסות
לרוב, אך הדבר שהכי מפחיד את האזרח הקטן הוא... הזמנה לחתונה.
מלבד הקנס הכספי הכבד, אתה צריך להתכונן למסע ניווטים בתוך
פרדסים ומטעים בחושך מוחלט בחבלי ארץ שעוד לא היית בהם.
לא כולם מגיעים לחתונות האלו, יש המאבדים כיוון בשבילים
חקלאיים ומתחפרים בבוץ במטע אבוקדו של המושב; יש כאלו
שכוחות התיאום הישראליים־פלסטיניים מחלצים אותם ברגע האחרון;
ויש אנשים כמוני שמצלצלים שעתיים לפני החופה ומספרים בקול
שבור על כאבי גב קשים ביותר שמונעים מהם להגיע.
לצערי הרב, להזמנה הספציפית הזאת אי אפשר היה לסרב: זה היה
הלקוח הגדול והחשוב ביותר שלי. שלוש פעמים במהלך אותו השבוע
התקשר אליי ויקטור מעפולה כדי לוודא שאגיע. להזמנה צורפה מפה
המסבירה ליושבי מרכז הארץ איך להגיע לאחד המושבים הסמוכים
לעפולה.
כדי למנוע תקלות התקנתי באוטו ג'י.פי.אס והצטיידתי, ליתר
ביטחון, במפה טופוגרפית מפורטת ביותר של האזור. הערכתי
שהמרחק מהמושב לג'נין הוא שבעה קילומטרים לכל היותר, לכן
צלצלתי לכל יקיריי לאחל להם שנה טובה חודשיים מראש. על כל
מקרה שמתי בכיס החולצה שקית ניילון, ובה פנקס השבי והדיסקט
שקיבלתי בטירונות לפני כארבעים וחמש שנים.
בדרך הארוכה הסברתי לאשתי את החשיבות של היחסים המיוחדים
שאני רוצה לבנות עם ויקטור, שעשויים להקל מאוד את פיתוח עסקיי
בצפון.
אחרי כשעתיים של שוטטות בשבילי ארצנו, מצאתי את המקום
באמצעות הלוויין.
קבלת הפנים הייתה מרשימה ביותר. חברי הלהקה המזרחית
ורקדניות הבטן תקפו בתופים ובחצוצרות כל אורח שהגיע.
פרוז'קטורים רבי־עוצמה סנוורו את האורחים ותיעדו בסרט את הרגע
הכי כואב שלהם באותו ערב – רגע הכנסת המעטפה לכספת.
באיחור קל של שעתיים החלה החופה. האורחים הרבים שבאו
ממרכז הארץ, ועזבו את בתיהם כארבע שעות קודם לכן, היו כבר
רעבים למדי, אבל את המארחים זה לא הדאיג במיוחד. הרב המכובד
ערך את החופה כהלכתה והקפיד לתרגם הכול למרוקאית ולספרדית,
היות שרוב האורחים מצד החתן הגיעו במיוחד מספרד. כולם חיכו
בקוצר רוח לסיומו של הטקס הארוך והמייגע, ואכן עם שבירת הכוס
נהרו כולם לתפוס מקום ליד השולחנות.
כל העיניים הופנו לכיוון אזורי חלוקת האוכל, אך שום תכונה לא
נראתה באזור. הלהקה פצחה במחרוזת שירי שרית חדד, וברקע החלו
בהקרנת שקופיות על מסך ענק. המוזמנים הרבים, שגילו איפוק ראוי
לציון עד אז, החלו להתנועע בחוסר סבלנות.
השקופיות שהוקרנו עסקו בעברם המפואר של החתן והכלה,
מהישיבה הראשונה על הסיר, דרך תקופת הגן וכל ימי ההולדת ועד
תמונות מהטיול השנתי של כיתה ג' 2 ול"ג בעומר בשכונה. במקביל
הוקרנו תמונות מילדות החתן במדריד. תולדות חייהם של הזוג הצעיר
היו מרתות ביותר, אבל כעבור חצי שעה חלק מהאורחים איבדו
שליטה עצמית. אחד האורחים מספרד, שישב לידי, החל לאכול פרחים
מהאגרטל. אשתי גססה לנגד עיניי והתחננה שאלך למכונית לחפש