היום שאחריו כבר לא היית

באחד הימים הגיעו סוף־סוף הממצאים. נקראנו לרופאה. היא הושיבה
אותך, התבוננה בעיניך ואמרה לך לאט וברור, "הפטיטיס B ושחמת כבד".
הייתי המומה, "שחמת כבד זה לא רק לאלכוהוליסטים?"
הרופאה הנידה בראשה לשלילה. "זו לא מחלה שמאפיינת רק
אלכוהוליסטים, היא גם מאפיינת את מי שחלה בהפטיטיס B ואת יוצאי
צפון אפריקה, ובייחוד יוצאי תוניס", ואתה, אבא, הגעת מתוניס...
ביד רגישה ומתוך כאב גדול פורסת לנו מירב מילאל את סיפור מחלתו
של אביה, שחמת הכבד. מחלה שהפרטים עליה דלים ולאנשים מבוגרים
אין דרך להירפא ממנה. בספר, המסופר כמכתב ארוך לאב המת, נפרס
הקשר הייחודי בין השניים, הדמיון החיצוני ועלילת החיים שעברו יחד.
זהו ספר שאומנם דן במחלה, מגלה אותה למי שאינו מכיר, אך בעיקר
זהו ספר על קשר חזק, עמוק ונוגע ללב בין אב לבתו.
מירב מילאל תמיד אהבה לכתוב, אך כעת הרגישה שהיא חייבת להשמיע
את קולה, למען ידעו אנשים על המחלה הנסתרת הזאת. זהו ספרה הראשון.

שורש מנשמתי
אני רוצה לכתוב לך ספר, לספר את הסיפור שלך, את הסיפור שלנו, להעלות את המודעות למחלה הזאת שחיסלה אותך, בשקט־בשקט, מחלה שבכל פעם לקחה עוד חלק. אבל איך אתחיל? אולי ביום הקשה ביותר. היום שאחריו כבר לא היית.
1.10.2021, אני בדרכי לבית החולים. אני נוסעת ומחשבות מתרוצצות בראשי ללא הרף. אני חושבת עליך – אבא שלי. איזה גבר היית, בריא, בריון, יפה תואר, כזה שאף אחת לא יכלה להתעלם מקיומו כשהוא סתם עובר ברחוב. ועכשיו המחלה. מכרסמת בך תרתי משמע.
השעה היא 9:30 ואני מגיעה לבית החולים כפי שהבטחתי. עולה דרך הכניסה הראשית, נכנסת למעלית ויורדת לקומה 1-. בצעדים מהירים אני מפלסת את דרכי למחלקה פנימית ח׳ חדר 9, החדר שבו אתה נמצא. אנחנו בקומת מרתף. אין פה חלונות והחדר נטול האוויר הזה אמור לאכלס בתוכו שישה חולים, אך לשמחתי היו רק שלושה; אתה מימין, לצידך אדם מבוגר שלא הפסיק לדקלם פסוקים מהתנ״ך ומולכם מאושפז נוסף. אני מתקרבת אליך ואתה חיוור כמו סיד. אני נוגעת בך ואתה קר. קפוא. אני צורחת, “שמישהו יבוא לפה מהר! אחות, רופא, עכשיו!״ הרופאה מגיעה והיא נוגעת בך. היא אומרת משהו על טמפרטורת הגוף הנמוכה שלך ומבקשת ממני לצאת ולהמתין בחוץ. אני רואה צוות רפואי רב שנכנס לחדר ומבינה שמצבך חמור.
אני ממתינה בפרוזדור, דרוכה, מתוחה מכל ההתרחשויות, כשלפתע הרופאה יוצאת ומבקשת ממני שאשאיר מספר טלפון כדי שהם יעדכנו אותי בהתפתחויות. אני משאירה לה את המספר שלי ויוצאת מבניין בית החולים. אני לא מתעקשת איתה על מה זה אומר. אני לא שואלת. אני עוד מנסה לעכל את כל הסיטואציה.
בעיניים דומעות אני מתיישבת על ספסל בודד צמוד לכניסה לבית החולים. הוא כאילו מזמין אותי לשבת בחיקו, ואני נענית להזמנה. מתיישבת וממתינה. אני מסתכלת סביבי ומרגישה שאני צפה. אני לא יודעת לגמרי איפה אני. נודדת לי במחשבות, מאבדת תחושת זמן. אכן, הזמן עומד מלכת. ההמתנה כמו גוברת על כל התחושות כולן; תקווה, ייאוש, געגוע, אובדן. ואז מתגנב לו הפחד, וכמו צל מאפיל את חדרי ליבי ומטפס במעלה גופי. הפחד מתפשט בכל איבריי ואינו מרפה. הוא מעורר בי מחשבות על העתיד, על קרן אור גדולה ומרכזית בחיי שעלולה לכבות, על כל הרגעים שטרם התקיימו, על היחד שעלול להתפוגג בעשן.
לפתע הצלצול המיוחל מגיע.
“שלום,״ אני עונה, ומעבר לקו אני שומעת את הרופאה מתנשמת בכבדות ואומרת, “לאבא שלך לא נותר הרבה זמן, אולי כמה שעות, אולי פחות... אני מציעה לך להתקשר לבני המשפחה הקרובים ולהגיד להם להגיע.״
העיניים שלי מוצפות דמעות. אני בשוק. הלם. אתה עומד ללכת ממני. אתה – הנשמה הקרובה שלי. החיבור הזה שלנו. הקשר החזק בינינו שכמעט אי אפשר להסביר אותו במילים.
מלאך המוות הגיע, אני חושבת לעצמי, הזמן תם. לא משנה כמה זמן אתה כבר חולה, אני לא מרגישה מוכנה, ואיך אני יכולה להיות מוכנה למוות שלך? ואיך בכלל אפשר להיות מוכנים למוות, הדבר הזה שידוע עוד מתחילת החיים שיגיע, אבל הוא כל כך לא ברור, כל כך כואב, למה הוא מגיע בכלל? מה זאת הפרידה הזאת שאליה אנחנו צועדים?
אני מודיעה לבני המשפחה על המצב ועולה למחלקה להיות לצידך ברגעיך האחרונים. שעון החול הולך ואוזל ואני הולכת לאסוף כל גרגיר ממה שעוד נותר. האחיות מפנות את החדר, את החולים שחלקו איתך חדר מעבירים לחדרים אחרים ולמשך כמה דקות זה רק אני ואתה, אבא.
אימא מגיעה, הבנות שלך, אני, יפעת, הדר ושחר, בעלה של הדר, כולם נכנסים לחדר הקר וחסר החיים. “אבא, כולם פה איתך, כל המשפחה שלך שאוהבת אותך,״ אני אומרת לך וכמו מצפה שתענה לי בחזרה, אבל אין תגובה. אתה לא מגיב ואני מרגישה מועקה ומסרבת להאמין שהרגע הזה אמיתי. אתה שוכב בעיניים פקוחות, החימום במיטתך עובד ואתה מכוסה היטב מכף רגל ועד צוואר בשמיכת בית חולים, כשלצידך על הכיסא מונחת החולצה המשובצת העבה שלך, ממתינה לך שתלבש אותה.
אני מסתכלת עליך וכאילו מחכה לנס. יודעת שהסיכוי לנס הוא כמעט אפסי, אבל אני נאחזת בכמעט.
בשעה 19:15 הכול משתנה לתמיד. הרופא נכנס לחדר שלך ומבקש שנמתין בחוץ. כעבור דקה הוא יוצא החוצה, מסתכל עלינו ואומר, “גדי נפטר.״ אני ואחותי מסרבות להאמין. “איך זה יכול להיות, הרגע היינו אצלו והוא עוד היה חי!״ הדר אחותי זועקת, והרופא לרגע מאבד ביטחון, הוא לא אומר דבר ונכנס שוב לחדר. כעבור כמה שניות הוא יוצא ואומר בשנית, “גדי נפטר. הוא באמת נפטר. אין דופק.״
אני לא מסוגלת לשאת את הבשורה הזאת, אבא. אתה איננו? אתה? אני נכנסת לחדר כרוח סערה, מתפרצת בבכי, אני מחבקת אותך, מנשקת אותך, אני לוקחת את חולצת המשבצות מהכיסא, שתלבש אותה סוף־סוף כי לא מתאים לה ככה להיות. אני מכסה אותך בה, אבא שלי, שלא יהיה לך קר, תוך כדי שאני מבינה שסביר להניח שאין שום היגיון במה שאני עושה, אבל עד לפני רגע היה היגיון, נכון? נכון אבא?
אין מילים שיכולות לתאר את הלהבה שכבתה בתוכי כשאני מביטה בעיניך. עד כה היינו מוקפים בחיי שגרה, מתנהלים ביום־יום כפי שמצופה מאיתנו, אוהבים, עובדים, מתאכזבים, מתעייפים, וחוזר חלילה, ולפתע הפתאום הזה... כאילו עולם שלם נטרק והתמוסס בתוך רגע. תחושת ההלם מותירה אותי חסרת מילים. רק בשעות האחרונות הבנתי כמה שבריריים הרגעים הללו שבהם נעצרת הנשימה, נשברים הלבבות והכול מתהפך ולעולם לא יהיה כשהיה. המציאות כעת משולה בעיניי לסרט נע, ואילו אני מביטה בו באלם, לא חלק ממנו, מחוץ לתודעתי, מחוץ לישותי. האוויר אוזל מריאותיי, הכאב לופת את ליבי באצבעות ברזל.
אתה לא פה. אני לא מצליחה לעכל את זה. הגוף שלך מולי ואתה כבר איננו. אני מסתכלת על העיניים הפקוחות שלך ומקרבת אליהן את הידיים שלי ועוצמת לך אותן. העניים שלי מוצפות בדמעות, אני בקושי מצליחה לראות מה אני עושה. אני רוצה לפגוש אותך מתישהו בעולם הזה שהלכת אליו, אבל גם אם לא אפגוש אותך לעולם שוב, אתה בתוכי, אתה יודע את זה, שורש מנשמתי. “אני אוהבת אותך אבא,״ אני לוחשת, “לעולמים.״