לצעוק בדממה | ביבוקס

ים יבשה
"לא הרבה יודעים, אבל הרבי מלובביץ' למד הנדסה באוניברסיטת ESTP בפריז והמשיך ללימודי מתמטיקה ומדעים באוניברסיטת הסורבון. הבקיאות שלו בטכנולוגיה והנכונות לשלב אמונה ומדע סייעו לו להעמיק בהבנת העולם. עם המסרים המרכזיים שלו נמנים אהבת האחר ואהבת האני, שמחה תמידית, התמקדות בטוב שבכל אחד במקום התעסקות ברע, ועוד," הסברתי לסטודנטים. מתוך עשרים הגיעו להרצאה שמונה, ומתוך השמונה שלושה היו בטלפון, שניים במחשב הנייד, אחת פיהקה, אחד שיחק ברוכסן הז'קט שלו ואחד נעץ בי מבט שהעיד בבירור שהוא אפילו לא ידע מי היה הרבי מלובביץ'. "יש למישהו שאלות?" המשכתי.
"אפשר להשתמש בבינה מלאכותית בשביל המטלות של הקורס?" שאל הסטודנט שנעץ בי מבט.
"ממש לא."
"אבל אמרת שהרבי אהב טכנולוגיה! הבינה יכולה להתחפש אליו ולענות כאילו אני מדבר איתו."
"הוא גם אהב עבודה קשה, בלי קיצורי דרך."
"המרצה, אפשר להקדים את השיעור של שבוע הבא?" שאלה הסטודנטית המפהקת. היה לה כל כך הרבה סומק על האף שחשבתי שהיא חטפה כוויית שמש.
"זה דורש אישור של האוניברסיטה," הסברתי, "אבל אני יכולה להעביר את ההודעה––"
"אני לא יכול, המרצה, אני נוסע לחו"ל," ענה סטודנט אחר בלי להרים את הראש מהמחשב הנייד. הכיתה פצחה בדיון סוער על ההרצאה של השבוע הבא, ובפעם הרביעית החודש איבדתי אותם לחלוטין. כשהם עזבו נותרתי מותשת. ספל קפה מלא נותר על שולחן המרצה. חלונות האוניברסיטה הגדולים אפשרו לבריזה התל־אביבית להיכנס ולבדר את הווילונות הקרועים. הלוואי שהסטודנטים היו מעריכים את המקום הזה כמוני.
בדיוק כשניגשתי לאחד הווילונות כדי ללטף אותו, הטלפון שלי השמיע צליל. חזרתי לשולחן המרצה והרמתי את המכשיר. "איפה את?" נכתב במסרון ממנחם. "בעבודה, בדיוק סיימתי", עניתי. "מי עובד בערב שמחת תורה?!" הוא כתב, ועוד לפני שהצלחתי לכבוש חיוך ולכתוב תשובה מצחיקה, הוא הספיק להוסיף, "תביאי חלב בדרך הביתה... הילדים שפכו הכול על הרצפה".
"הילדים," גלגלתי עיניים.
אספתי את הציוד של הקורס "משנה והגות בתורת חסידות חב"ד", המרצה הטרייה: אסתר צ'לסי (אני). מקום לידה: ונקובר, קנדה. גיל: חמישים וחמש. נשואה פלוס חמישה, פלוס יכולות בישול וכתיבה, פלוס אהבה לעצים ולשיחים במדינת ישראל ופלוס רצון למעט יותר סיפוק מהעבודה.
במסדרון בדרך החוצה אמרתי שלום לאב הבית המזוקן ותפסתי שני סטודנטים שהתעללו בברזייה. בגיל עשרים וארבע הם מתנהגים כמו בני ארבע־עשרה. הספרנית הזקנה בדיוק עברה לידם ושפריץ של מים עמד לפגוע לה בעין. הצלחתי לראות הכול בהילוך איטי ומצאתי את עצמי זורקת ספר על שפריץ המים כדי לחסום אותו. הספר פגע ישירות בראש של הספרנית. היא נפלה על הרצפה, המים התיזו מעליה ופגעו בקיר, ואני רצתי לשם בצעקות התנצלות וניסיתי להתגונן מפני הנתזים. שני הסטודנטים בהו באירוע באלם ואז הסתובבו והלכו כאילו לא ראו דבר.
"אני כל כך מצטערת! אני רציתי לחסום את המים––" מלמלתי, אבל לא היה עם מי לדבר. השומר הגיע ועזר לי לסחוב את הספרנית אל חדר המורים, והתביישתי כל כך שנשארתי מרותקת לכיסא במשך שעה, עד שהספרנית התאוששה. בשעה הבאה רק התנצלתי והקשבתי לסיפורים על בעלה בן השמונים וחמש, שנפטר לפני שלוש שנים ועל כך שהיא משוכנעת שקברו אותו במקום הלא נכון. כשסוף־סוף נפרדנו, לאחר שאחות האוניברסיטה הגיעה ואישרה ללא צל של ספק שהספרנית לא חטפה זעזוע מוח, יצאתי משם כשאני מסתירה את הפנים מרוב בושה.
"איזו טיפשה! מה את זורקת ספרים?!" לחשתי לעצמי כשחציתי את הרחוב. נעל העקב שלי נלכדה בגומת חול מול שערי האוניברסיטה ונפלתי לְפָנים. קמתי, עם לא מעט שריטות על הידיים, סידרתי את כיסוי הראש ונעמדתי כשאני נושפת מהאף. "הינה העונש שלי," אמרתי לעצמי.
בעודי מכוסה בחול צעדתי אל הרכב שחנה בכחול־לבן. ציפיתי למצוא דו"ח חניה, כי זה אחד מהימים האלה, ובעודי מצמצמת את עיניי בניסיון לראות מעבר לכביש אם יש איזה פתק לבן שפקח הצמיד לשמשת הרכב, משב רוח חזק הכה בי וכמעט עפתי לאחור. התיק שלי נפל על הכביש ומחצית הדפים שבתוכו התפזרו.
מה קורה היום?! שאלתי את עצמי בעודי הולכת לאורך הרחוב ומרימה את הדפים בזה אחר זה, כשברקע עומדים וצופים בי מרצים וסטודנטים. הדף האחרון שקע בשלולית מים, וכשהתכופפתי להרים אותו נשמעה צפירה של רכב מאחוריי. הייתי משוכנעת שהוא עומד להתנגש בי, ולרגע חשבתי שאני עומדת למות, אבל הוא פשוט חלף על פניי בתוך השלולית והמים ניתזו על השמלה שלי. דקה ארוכה עמדתי שם בעיניים עצומות ושאלתי, "ריבונו של עולם, אתה לא יכול לתת לי מכתב? אני לא מבינה את כל הסימנים האלה."
כשלא התקבלה תשובה נכנסתי סוף־סוף למכונית הקטנה, שלפתי חבילת טישו מהתיק וניגבתי את הפנים. במשך הנסיעה הביתה דמעות מילאו את עיניי משום מה. משכתי באפי. זה סתם עוד יום משוגע, היו ויהיו רבים כאלה.
לאחר שקניתי חלב והגעתי הביתה, עוד בחניה, ליבי צנח כשראיתי עשן שחור מיתמר מאחד החלונות ומהדלת הפתוחה. נכנסתי פנימה, שם רדפו שני ילדים זה אחרי זה בצעקות, ובאופן טבעי שאלתי בקול, "מה נשרף ומי שרף את זה?"
"הכול בשליטה!" ענה מנחם, סגן הדקן, שעשה בשכל ולקח חופש בערב החג כדי לשמור על הילדים שלנו, שיבורכו עם האנרגייה שנולדו איתה. אני לעומתו לא עשיתי בשכל כשנתתי לו אישור להשתמש במטבח. בדרך לשם כיביתי את הטלוויזיה, ששידרה סרטון טבע גרפי של אריה משליך את הכפיר שלו לתוך נהר זורם, בזמן שהקטן צעק, "אימא, אני רואה את זה!"
הבית שבנינו במשך שלושים שנות נישואים היה עשוי ברובו מעץ אלון מלא. שולחנות, דלתות, כיסאות, המון חוֹם וחוּם, שטיחי שאגי בצבעי קרם בכל חדר והכי חשוב – ניחוח של מאפייה בכל בוקר. חוץ מהיום. אי אפשר היה לראות את השיש הלבן או את ארונות העץ מבעד למסך העשן השחור שעלה מהתנור.
"מנחם, למה?" שאלתי.
"אל תדאגי, הזמנתי פיצה במקום זאת שבתנור," הסביר מנחם, "עכשיו רק צריך לאוורר קצת." הוא היה בן חמישים וחמש, חטוב, בעל שיער בלונדיני קצר, עיניים נחושות של איש צבא וחיוך רחב; המנהל שאף פעם לא רואה בעיה בשום דבר. אני, מנגד, נראיתי עייפה, עם כיסוי ראש מרושל נופל ושיער מתולתל שלא הצליח להסתתר תחתיו. פעם שאל אותי מורה לכתיבה מה סימן ההיכר של הדמות שלי. אז לא ידעתי מה לענות, היום הייתי כותבת, "עיגולים שחורים מתחת לעיניים."
"תן לי," אמרתי וניסיתי להשתלט על המטבח, אבל הוא אחז בכתפיים שלי וסובב אותי לעבר מדרגות הקומה השנייה, לחדר השינה שלנו.
"את הולכת להתקלח ולנוח. מה קרה לך בכלל? את נראית כאילו עפו לך כל הדפים לכביש ונפלת לתוך שלולית מים."
"אתה יודע מה, לא הייתי צריכה ללכת לעבודה היום. זה מה שרצית לשמוע?"
"אסתר, לכי להתקלח. עד שאת חוזרת אין יותר עשן, אני מבטיח."
הוא חיבק אותי ונישק אותי על הלחי, והלב שלי התמלא בחום ובביטחון שאי אפשר להסביר, כאילו חומת פלדה הקיפה אותי. הלכתי למעלה כמו רובוט ושטפתי את עצמי בזמן שהאזנתי לרחשי הבית; מוזיקת פסנתר קלסית מהחדר של אורן, יריות ממשחק מחשב בחדר של ארז, שיחת טלפון קולנית מהחדר של אלה, הקלטה נוספת לטיק־טוק מהחדר של יסמין והרבה צעקות מהקטן ביותר, ריחן, שצחקק בזמן שעבר בין כל האחרים והציק להם בדרכו המיוחדת. מתברר שבזמן שלא הייתי הוא הקפיד להתגנב לחדר של כל אחד מהם, לקחת חפץ אישי ולהחליף אותו בחפץ של מישהו אחר.
קרסתי לתוך המיטה ועצמתי עיניים, ואכן, כשהתעוררתי העולם היה רגוע יותר. דידיתי במורד המדרגות בשמלת חג לבנה והשולחן היה ערוך באופן מושלם. מנחם חזר מבית הכנסת, חמשת הילדים עמדו סביב השולחן בחליפות על פי סדר הגובה שלהם, ואף שעדיין עמד באוויר קצת ריח של שרוף, המטבח היה נקי ומצוחצח.
"במה זכיתי?" שאלתי בזמן ששפשפתי עיניים.
"אל תתנהגי כאילו זה ככה כל יום," אמרה אלה, הבת האמצעית, שמשרתת בחיל הים.
"זה צריך להיות ככה כל יום," אמר אורן, הבכור, בן עשרים ושמונה ועם תואר שני בפסיכולוגיה.
"לא כל יום, אבל לפחות פעם בשנה," הוסיף מנחם וניגש לחבק אותי לפני הקידוש.
ארוחת שמחת תורה עברה חלק כל כך שלרגע שכחתי את שבע ההקפות בבית הכנסת. כמה זמן ישנתי? מעולם לא פספסתי תפילת ערבית של שמחת תורה. ואז, שורה של מטלות שמחת תורה קפצו לראשי בבת אחת.
"שכחתי להדליק נרות!" קפצתי לעבר המטבח.
"מאוחר מדי," אמר מנחם.
"זה בסדר, אימא, הדלקנו בשבילך," אמרה יסמין, בת שש־עשרה ובלוגרית־על ברשתות החברתיות.
הנרות דלקו במטבח והאש הקסימה אותי. משום מה לא הצלחתי לנתק את העיניים מהלהבות עד סוף הארוחה, גם בזמן שריחן חזר להציק לאחרים ומנחם, אורן וארז התחילו לעשות הקפות משלהם ולספר סיפורים על הרב של בית הכנסת הקטן בכפר סבא, שלקח בידיים את כל מי שלא העז לרקוד ונתן לו ספר תורה. האש המשיכה להעסיק אותי גם כשצנחתי לכורסת הטלוויזיה של מנחם כשהילדים פינו את שולחן החג.
הילדים בירכו אותי בלילה טוב בזה אחר זה, וכשהם עלו במדרגות מלמלתי משהו כמו, "אל תחכו לי." באמצע הלילה התעוררתי כדי לשתות מים ולקחתי ספר גימטריות ישן שריחן כנראה הוציא מהארון. קראתי בו גימטריות של השם שלי, והמספרים התחילו להתערבב לי בראש. השרשרת שלי התלפפה סביב הגרון ומשכה אותי למעלה. קראו לי לבוא ותפסו אותי בכתפיים, אבל אני רק ניסיתי להוריד מעליי את הידיים הזרות בלי לגעת בהן. ניסיתי לקחת את מפת השולחן כדי להסתיר את הפנים שלי, התביישתי שיראו אותי מלוכלכת בחול ובמים, קלה כל כך שאני עפה ממשב רוח ונופלת לתוך בור של אש ששורפת לי את השיער.
ואז התעוררתי לשמע אזעקה מרוחקת. עין אחת פקוחה ראתה הבהובים אחדים בטלפון שלי ושל מנחם: "הודעת חירום מהעירייה". קמתי לשתות כוס מים, אבל ההודעה התערפלה ולא הצלחתי להבין מה כתוב בה ולמה שולחים הודעות בשבת בבוקר. משהו על מתקפה משולבת, שלושים הרוגים, פסטיבל ריקודים, חדירה של מחבלים...
ואז נפל לי הלב. הילדים שלי. מנחם. הם בסכנה.
רצתי במעלה המדרגות ופתחתי את דלת חדר השינה, הרמתי את השמיכה – אך מי שישן תחתיה לא היה מנחם, אלא שד ללא צורה, חצי אנושי, עטור קוצים ובעל שיניים חדות וגדולות כל כך שהפה שלו נותר פתוח. מצאתי את עצמי על הרצפה, המומה כל כך שלא הצלחתי אפילו לצרוח. זחלתי לעמידה, קמתי ופתחתי את דלת החדר של אורן, אך שד זהה התרומם אליי. מחדר השירותים יצא שד נוסף ועוד אחד מחדר הילדים שבקצה המסדרון. ירדתי במדרגות, ושד נוסף קפץ עליי מעבר לשולחן המטבח. חטפתי את מפתחות הרכב ויצאתי החוצה דרך הדלת האחורית. חציתי את הגינה, שדים נוספים יצאו מהדלתות, כמו בסרט זומבים.
מצאתי את המכונית, השדים היו רחוקים ממנה. פתחתי אותה מרחוק באמצעות השלט, נכנסתי פנימה, סגרתי ונעלתי את הדלת. הלב שלי פעם מהר כל כך שחשבתי שהוא עומד לחורר לי את החזה.
"מנחם!" צרחתי, אך הוא לא היה שם. הייתי לבד. שלל מקומות רצו בראש שלי, משטרה, בית חולים, אולי אלה לקחה אותם לבסיס של חיל הים? התחלתי לנסוע בלי לחשוב. שדים נוספים הופיעו על הכביש, חלק בוערים באש, אחרים עשויים מחול או ממים וכאלה שסופת טורנדו קטנה הקיפה אותם. עקפתי את כולם והתנגשתי בשלושה עמודים ובגדר. הפגוש הקדמי נפל אבל המשכתי לנסוע. הגשר שבקצה העיר עמד להתרומם, מעבר לו חיכו לי בני המשפחה. חציתי את הגשר ברגע האחרון, הוא התרומם מאחוריי ועצרתי את המכונית המקרטעת. ברגע שיצאתי מתוכה נשברה הדלת של הנהג ונפלה על הדשא הצבעוני. פרחים ופרפרים הקיפו אותנו, המשפחה נעלמה ובמקומם עמד שם הרבי מלובביץ' עם הכובע השחור המוכר שלו והזקן הלבן המגונן.