בשל הסטיגמה סביב הגמגום, אנחנו, האנשים שמגמגמים, מרגישים בושה ומסתירים את עצמנו. כשאנו מכירים בכך שהבעיה היא הסטיגמה ולא הגמגום אנחנו מתחילים מסע של גילוי עצמי. במהלך המסע הזה אנו נעשים מודעים למחשבות ולאמונות המגבילות שלנו ולומדים לקבל את עצמנו ללא תנאים.
שליטה במחשבות שלנו וקביעת הדרך שלנו מאפשרות לנו להתרחק מסבל ולהתקרב לחיים שאנחנו רוצים לעצמנו. אנו מבינים שהגמגום הוא פשוט הדרך שבה אנחנו מדברים. אנו חשים גאווה במי שאנחנו ומברכים על השקט הנפשי שנובע מהיותנו עצמנו ואותנטיים.
חנן הורביץ הוא אדם גאה שמגמגם. חנן היה יושב הראש והמנכ"ל של אמב"י, עמותת ארגון האנשים שמגמגמים בישראל. הוא מרצה רבות על גמגום ונחוש לעזור לכולם להבין את הגמגום כדי להתגבר על המגבלות שמטילה הסטיגמה על הגמגום, הן בחברה בכלל והן בקרב אנשים שמגמגמים ומשפחותיהם. הוא מילא תפקיד מרכזי בארגון כנסים על גמגום והיה חלק מהצוות שהפיק את כנס המודעות הבין־לאומי השנתי המקוון לגמגום.
זהו ספר שחובה לקרוא, ספר העוסק בהרבה יותר מאשר 'רק' בגמגום. על סמך ניסיונו האישי, חנן הורביץ חושף בפנינו באופן הגלוי ביותר את ההתמודדות ארוכת השנים של אנשים שמגמגמים ושל משפחותיהם...
ספרו המצוין של חנן מרחיב את היריעה מעבר לכך, ועוסק למעשה בקשיים מסוגים שונים וברמות שונות, כאלה שכל אחד מאיתנו נתקל בהן בצורה כזו או אחרת, מול עצמנו ומול אחרים, ומציע לנו דרך חדשה להתבונן על התמודדות, הסתגלות, וחשוב מכול, על קבלה עצמית.
גישתו ההומנית של חנן מלמדת אותנו על בסיס מחקרים מדעיים ובשילוב נדיבות והכלה יוצאות דופן כיצד אנו יכולים לקבל את החסרונות או את השוני שלנו, וכך להגיע להערכה שאינה שיפוטית לגבי ערכנו, יכולותינו, והפוטנציאל שלנו להתגבר על מכשולים ולשגשג.
ד"ר ירדן קדר, פסיכולוג התפתחותי, חוקר ומרצה בתחומי רכישת השפה והחשיבה באוניברסיטת קורנל (Cornell University ) ובמכללה האקדמית בית ברל.
"נפתח ב־למה."
סיימון סינק
את הציטוט הבא של ברנה בראון שיתפה חברה שלי באחד הימים של שנת 2022, באחת מהרשתות החברתיות:
"יום אחד תספר את הסיפור שלך, כיצד התגברת על הקשיים שעברת, וזה יהפוך למדריך ההישרדות של מישהו אחר."
ברנה בראון
הציטוט הזה עדיין מהדהד בי. עדיין מכה בי, אבל באופן חיובי. עברתי לא מעט אתגרים בחיי עם הגמגום ועם החוויה הכללית איתו. קשה לי להסביר את הפחד העמוק ואת הטראומה מהגמגום, או ליתר דיוק, את הטראומה מהמאבק בגמגום. לעיתים קרובות יש לי הבזקים למצבים שבהם לא יכולתי להוציא מילה מהפה, וחרדה שאצטרך להתמודד עם מצבים כאלה שוב בעתיד. אחד מהמצבים הרבים שאני זוכר היטב קרה כשהשתתפתי בסדנה בנושא שיווק. ישבנו במעגל מול מנחה הסדנה. אני ישבתי בקצה השורה. המנחה ביקש מאיתנו להציג את עצמנו, והתחיל בקצה השני של השורה. ככל שהתור שלי לדבר התקרב, כך עוצמת החרדה שלי עלתה – האם אוכל בכלל לדבר? איך יתר האנשים יגיבו למצב? האם אני בכלל ראוי לשבת כאן עם כל אותם אנשים שלא מגמגמים? הפחד וחוסר האונים מאותה סיטואציה היו משתקים. תחושות הגוף שהתלוו לאותה טראומה היו כל כך עוצמתיות, והיה בהן פוטנציאל רב לגרום לי פעם נוספת לסגת מכל קשר חברתי עם אנשים אחרים.
אני יודע שהחוויה שלי אינה ייחודית רק לי, אלא היא משותפת לרוב האנשים שמגמגמים. אני מרגיש בר מזל שהצלחתי לשרוד, ואפילו לצמוח ולהתפתח, הודות לשיעורים שלמדתי מברנה בראון ומרבים אחרים שאליהם אתייחס בספר הזה. לאורך הדרך התמזל מזלי גם להעביר לאחרים חלק ממה שלמדתי. עדיין יש בי את התשוקה לחלוק את מה שלמדתי עם אנשים שאולי מתמודדים עם סבל דומה לשלי. האפשרות שהניסיון שלי יהיה מדריך ההישרדות של מישהו אחר נותנת לי מוטיבציה לשתף בגישות ובתורות הפילוסופיות שעזרו לי, וממשיכות עדיין לעזור לי.
עם זאת, כששקלתי לספר את הסיפור שלי חשוב היה לי להיות מודע לאגו שעשוי היה לצוץ בזמן הכתיבה – ולהשתחרר ממנו. לכן, בעוד אני כותב מנקודת המבט של הניסיון האישי שלי, המטרה העיקרית כאן היא לחלוק את מה שלמדתי, מתוך אמונה שזה יועיל גם לאחרים. אפילו אם רק אדם אחד יפיק תועלת מקריאת הלקחים הללו – הרי זה מספיק לי.
יש המשתמשים במונח "מסע" כדי לתאר תהליך של התפתחות עצמית, צמיחה והתפתחות אישית. התפתחות אישית אינה מטרה בפני עצמה אלא דרך מתמשכת, ואפילו דרך חיים. אחת ההגדרות הכי משמעותיות עבורי היא ש"התפתחות אישית היא תהליך של גילוי באמצעות מודעות עצמית והבנה של טבע הנפש שלך. התהליך מוביל למודעות גדולה יותר ולמערכת יחסים טובה יותר בין הגוף לנפש שלך. התהליך מאפשר לך לפתח את עצמך כל הזמן כדי לממש את מלוא הפוטנציאל שלך".1
המסע, התהליך, של מעבר מבושה והסתרה לתקשורת אותנטית הוא מסע קוגניטיבי שלוקח זמן. אין זה תהליך ליניארי מכיוון שסביר להניח שתהיינה נפילות, רגרסיות ותחושות שהמצב לעיתים חסר תקווה. לכן, עלינו לתרגל חמלה עצמית וטוב לב אוהב כלפי עצמנו במסגרת הזמן שהקצבנו לעצמנו כדי לעבור את המסע הזה. המסע אינו קל, ועדיף לעבור אותו עם אנשים אחרים. בדידות עשויה לחזק את הדעה העצמית המקורית שלנו שאיננו טובים מספיק. החדשות הטובות הן שהמסע עוזר לנו לצמוח הן קוגניטיבית והן רגשית, מקל עלינו מפני שיפוט עצמי שלילי, וכדאי לדעת שיש קהילות רבות של אנשים שמגמגמים, שבהן אפשר למצוא את התמיכה ואת ההבנה שאנחנו עשויים להזדקק להן במסע הזה.
התמזל מזלי להרצות על גמגום למגוון רחב של קהלים, ולא פעם נאמר לי שהלקחים שלימדתי רלוונטיים לכל האנשים ולכל סוגי השונויות. נכון, אלה שיעורים לחיים ולאו דווקא ייחודיים לחוויית הגמגום. מאחר שאני כותב מנקודת המבט של אדם שמגמגם, וחוויית הגמגום השפיעה באופן חזק כל כך על חיי, יהיו פרקים שבהם אסביר על הקשר של כל נושא לגמגום, ופרקים שיידונו אך ורק בגמגום.
בעודי כותב את הדברים, אני יודע שאני צריך לקבל את חוסר המושלמות שלי. אני עדיין לומד, עדיין באמצע המסע שלי. אני נהנה מהתהליך ואני יודע שאלמד עוד. אולי אם הייתי, נניח, כותב את הספר הזה שנה אחת מאוחר יותר, הייתי כותב דברים אחרת, או אפילו מוסיף דבר או שניים. השחרור הזה מהמושלמות הוא שיעור חשוב עבורי. אני יכול לשנות ולשכתב עד אין קץ, אבל אני יכול גם להחליט מתי אני מרגיש שהכתיבה טובה מספיק. תמיד יהיה מקום לשיפור, אבל כדי להתקדם, כדי לנסות לעזור לאחרים, חייב להגיע הזמן שבו אמצא את האומץ לפרסם את הדברים האלה, ואקבל כל ביקורת או הצעה לשיפור שיבואו.
האדם החשוב כאן הוא את ואתה. בין שאתם אנשים שמגמגמים ובין שלא, אני מקווה שתזדהו עם משהו בספר הזה, ושתוכלו ליישם אותו בדרך שלכם, לטובתכם ולרווחתכם. כשתלמדו בעצמכם איך לשרוד ואיך להתפתח תוך התמודדות עם המכשולים שלכם, ייתכן שתוכלו להעביר את מה שלמדתם גם לאנשים אחרים.
מאחל לכם מסע מהנה של גילוי וצמיחה.