זיידמן

"חבל, חבל. ראה איך אנו חיים ונראים. אילולא השבת את האבדה, הדבר היה בוודאי מסיר את דאגות הפרנסה מליבך. ראה את שתי בנותינו, וראה איך הן לבושות. עליבות החיים. ואילו אני לובשת את שמלתה של אימי ואין לי בלתה. יכולת לרכוש לכולנו בגדים ונעליים חדשים, ולך... ולך חליפה שיכולת להתפאר בה בלכתך לבית הכנסת בשבתות ובחגים. אוי, אלוהים המבורך שבשמיים. זה היה יכול להיות חלום..." אמרה חנה בפאתוס כששתי ידיה מונפות השמיימה.
"מעניין, חנה, מעניין שכל מה שאמרת עבר לי בראש שניות לאחר שמצאתי את השקית. רוצה לומר, למרות הקושי והחוסר המתמיד שבחיינו אשר נפלו משמיים על ראשינו, אני שלם לחלוטין עם מה שעשיתי. ברוך אדוני בורא עולם," אמר זיידמן ברגשנות.
"אתה יודע, יהושע, למרות כל מה שאמרתי, חלמתי ודמיינתי ברגעים אלו, אני שלמה עם מה שעשית וגאה בך. הקדוש ברוך הוא הוליך אותך לבנק ונתן לך את המזל למצוא את האבדה וקיבלת התמורה, ויכולת לעשות לחג ושימחת את המשפחה כולה." דמעות הופיעו בעיניה באומרה מילים אלו.
זיידמן נשא עיניו לשמיים ואמר: "תודה, תודה לך הקדוש ברוך הוא בורא עולם המבורך על שהפגשתני עם חנה אשתי, אשת חיל, על מה שאת, עוזרת ותומכת ומבינה ומסתפקת במועט. חנה, אני מבקש: כשיגיע הסוחר אלפסי אבו ג'ילדי מיפו נושא את סחורתו על גבו וידפוק על דלתות השכונה, שמעולם לא חלף על פני החנות בלי לומר לי שלום, עצרי אותו ובקשי שייכנס ויפתח את השק שעל גבו ונראה מה יש במרכולתו, אולי שמלה חדשה שתתאים לך, וגם שמלות לבנות..."
פני חנה אורו והביעו פליאה. "יהושע, אבל מאין הכסף? זאת לא אבין..."
"לא כל הכסף שקיבלתי אזל בקניות לחג, וגם היו לי עבודות אשר הכניסו כסף," השיב זיידמן בניחותא.
"נו, טוב מאוד. אני שמחה," אמרה חנה כשהיא נוגעת ומתבוננת בשמלתה הבלויה וחושבת איך תיראה בשמלה חדשה, "אבל... אינך חושב שכדאי לשמור קצת בצד לימים קשים, כשאין לך עבודה והכסף לא נכנס? אני מוותרת על שמלה חדשה. כשאני מכבסת את השמלה, אני יכולה להישאר עם הקומבניזון עד שהשמלה תתייבש. לאן אני כבר הולכת?! אבל... בנותינו זקוקות נואשות לבגדים חדשים."

פרק 1
ערב הימים הנוראים, ימי חשבון הנפש וראש השנה, ראשו של זיידמן היה טרוד במחשבות רבות. ימים אלו היו זכורים לו לרעה מן העבר הלא רחוק, ונראה שדבר לא השתנה לטובה גם בימים אלו. אותם קשיים לפרנס את ביתו ולכלכל אישה גדולת גוף המתקשה להתנועע. בתו עירית הייתה בת שלושים שנה, שׂערה המקורזל חסר ההבעה מונח סביב ראשה ככדור, לחייה שקועות וקמטיה מבגרים אותה. ונוסף על הכול, היא סבלה ממחלת נפש. והיה כי ישאל איש לשלומה, אמרו אפסה כל תקווה ולאלוהים הישועה. מעולם לא ביקרה בבית ספר או בכל מוסד אחר. נהגה בהתפרצויות מינוריות ובלתי נשלטות לצאת במחול ברחוב ולפצוח בשירה "חג העצמאות, חג העצמאות, הוא חג האורים" לקול צחוקם של השכנים ועוברי האורח. רק במקרים בודדים שהתה מחוץ לביתה, ונמצאה כל היום מתחת לסינר אִימה.
קרן אור אחת נולדה בשלב מאוחר ובלתי מתוכנן בעליל, בתו הקטנה ברכה, תכולת העיניים כצבע השמיים, ופניה היפות עגולות ומלאות ושׂערה הזהוב גולש עד הכתפיים, בניגוד לפני אחותה עירית. וכל אדם בשכונה תמה ולא הבין איך שתי אחיות אשר יצאו מבטן אחת שונות כל כך. ברכה עמדה לסיים את לימודיה בבית הספר הדתי "בנות יעקב" בסוף שנה זו. אך טבעי היה שתחל אז לעבוד ולעזור בכלכלת הבית. גם כעת, בזמן לימודיה, היא נהגה לעבוד אחר הצוהריים בניקיון אצל משפחת בראון, שגרה בשכנות לביתה בשכונת נווה צדק.
זיידמן, ברצותו להכות עם הפטיש במסמר האחרון בנעל, נהג מדי פעם לעצור כששטף מחשבות מטרידות הציף את ראשו. האם הרוויח עד כה דיו כדי לספק את צורכי החג המתקרב?! אכזבה רבה הייתה בנפשו כשספר את מעט הכסף שבכיסו שוב ושוב. אולי, אולי יהיה נס משמיים ותחול עליי ברכת הקדוש ברוך הוא המביא פרנסה, קיווה כשהתחוור לו שזה לא מספיק. וכמובן, צריך לקחת ולהוסיף בחשבון את שיסל, אח של אשתו, ואת רבקה אשתו, אשר מצטרפים אליהם באופן קבוע בראש השנה, בחג הפסח ובכל הזדמנות אחרת. מאין יביא כסף כדי לקנות עוף, דגים, בשר ויין לקידוש? ירקות הקפיד זיידמן לגדל בגינה מאחורי הבית. היא נתנה לו הרגשה טובה שהינה אפשר כמה גרושים לחסוך. "הלוואי שאפשר היה לגדל בשר על העץ," נהג לומר בלשון מליצית, "ואז הייתה נפתרת בעיה כלכלית גדולה אחת." שתי תרנגולות שהתרוצצו חופשיות בחצר האחורית סיפקו את התצרוכת היומית של ביצים – חצי נחמה.
ישוב היה מדי יום על כיסא בסנדלרייה הפונה לחזית הרחוב, גודלה כשני מטרים על שניים וחצי מטרים ובמרכזה מכונה גדולה, מכנית, מברזל ומפלדה, תוצרת צ'כוסלובקיה, והפעילהּ כשדיווש ברגלו כדי לתפור ולתקן נעליים וסנדלים. בצידו האחד על מדף נחו להם זוג נעליים וזוג סנדלים לתיקונים קלים. לא הרבה היה אפשר לקבל תמורת התיקון. זוג נעליים נוסף אשר תיקן וחידש לו את הסוליות היה מונח על המדף כבר כחצי שנה ללא דורש עקב מותו של יוסף ברגר. הוא היה ערירי, וביתו ניצב פסיעות אחדות מבית זיידמן. הדבר ציערו שלוש פעמים: פעם עקב מותו של שכן וחבר ובן עירו מפולניה, פעם כי לא היה מי שישלם לו עבור התיקון ופעם על שנהגו להיפגש באופן קבוע מדי שבוע לשיחות רכילות על אנשי השכונה – ברגר היה המספר, הרכלן שידע כל מה שנעשה בשכונה, ולא הייתה משפחה אחת בשכונה שפסח עליה כשהפעיל את חרצובות לשונו; וזיידמן, המאזין המושלם והסבלני, תמיד ליווה בעיניו את שטף דיבורו של ברגר וידע לדרבנו במילות עידוד להנאתו הרבה של ברגר, "כן, נכון," או "נכון מאוד, אתה צודק"; ולמשחקי קלפים ודומינו, אבל חס וחלילה לא על כסף, רק להנאתם שיחקו. ברגר תמיד ניצח וידע להתגאות ולספר על כך לכל מכריו בשכונה, וכך נהג לומר: "הוא לא מסוגל לנצח אותי אף פעם, פשוט אינו יכול כי אין לו הבנה וראש מבריק כשלי. אני גם סיימתי גימנסיה בפולניה והוא לא. הוא בצעירותו בפולניה היה שוליה אצל סנדלר העיירה, ליפא ליפשיץ זיכרונו לברכה, וממנו למד את תורת עבודת הסנדלרות." ובעצם במקרים רבים ויתר זיידמן עצמו ונתן לברגר לנצחו, כי זו הייתה הסכמה שבשתיקה בין שני הצדדים.
בצידו האחר של זיידמן ניצבה ארונית מדפים שבה שיכן מסמרים וכל מה שנחוץ לתיקוני נעליים וסנדלים, וגם תיקי בית ספר; הילדים בהתנהגותם, בהשלכת הילקוט בכל הזדמנות במקום להניחו בעדינות, דאגו לעוד מעט עבודה בתיקונם.
"לעזאזל," צווח זיידמן כשהכה על המסמר האחרון בנעל שהיה אמור לסיים. אצבעו ספגה חלק מהמכה והתחילה לדמם. "לעזאזל," סינן שוב ביודעו שהוא זקוק לכל אצבעותיו בעבודתו. הוא ניסה לעצור את שטף הדם שקלח בחבישה בסמרטוט מטונף שהיה לצידו והמתין דקות אחדות לקרישת הדם, שמשום מה ארכה זמן רב, אף על פי ששפשף קודם את המקום הפגוע בחתיכה שקופה שנראית כמו סוכר־קנדל, שאמור לעצור את הדם הקולח. הוא הבין שהמחשבות שמטרידות את ראשו מסיחות את דעתו בעבודה.
היה עליו לסיים את זוג הנעליים שקיבל ממשפחת כהן, אותן נעליים משופשפות שכמעט לא נשאר מאומה מסולייתן. ידע להדביק סוליות חדשות בדבק חם שאותו רקח על הפתילייה ובמסמרים קטנים בעלי ראש רחב. היה ידוע לו שמר כהן נהג לתקן את נעליו ואת נעלי אשתו וששת ילדיו בעצמו. רבים בשכונה ידעו שאינו מרוויח דיו ומתקשה לפרנס את משפחתו הענפה, ולא פעם פגשו ברחוב מזרחי אשר בשכונת פלורנטין, בחנות לצורכי סנדלרות שבה נהג מדי פעם לרכוש חתיכות עור סוליה בעובי שישה עד שמונה מילימטרים ובגודל חמישים על שבעים סנטימטרים רבועים, ומהן ידע להתאים ולחתוך על פי צורת הנעל. מר כהן לא ידע להדביק בדבק חם ובטח שלא ידע לחתוך העור בסכין חדה בצורה מקצועית, על פי צורת הנעל, כפי שזיידמן נהג וידע לעשות. רק עם מסמרים אי אפשר ללכת זמן רב, ולכן הנעליים התפרקו והוא הביאן לזיידמן כדי שיתקנן בצורה מקצועית.
"טוב, אסיים הנעליים ואלך לאכול צוהריים ומה שיש... מה כבר חנה יכולה עוד להכין?" חשב בקול זיידמן ומיהר לשפשף בידו הבריאה וללטש את צידי הנעליים ולצבוע את צידי הסוליות בצבע שחור, כצבע הנעליים, והניחן על המדף. התרומם וסגר את שתי דלתות העץ הפונות לרחוב, יצא מהדלת האחורית לכיוון חצר ביתו ונכנס פנימה.
"חג העצמאות, חג העצמאות, חג האורים," שרה עירית ורצה לחצר לקבל את פני אביה, כפי שנהגה לעשות מיום שהחלה ללכת, עוד בינקותה. "נו, נו, אבא בא לאכול מרק גריסים," אמרה וחיבקה את אביה.
"עירית'קה, תני לי להיכנס. אני חייב לאכול מהר ולחזור לגמור את נעליו של מר כהן. הוא יופיע אצלי אחר הצוהריים לקבל את נעליו."
"האם הואיל מר כהן למסור אצלך תיקון נעליים?!" תהתה חנה זיידמן, "זה לא ברור לי. תמיד העכיר רוחך ואמרת שהוא מתקן את כל נעלי משפחתו לבד, ושאפילו פגשת אותו מדי פעם בחנות לצורכי סנדלרות בסיטונאות ברחוב מזרחי שבשכונת פלורנטין, כשהוא רכש חומרים לתיקון נעליים."
"נו, מה כבר הוא קונה שם? אפשר לחשוב... יש לו מרצע, מחט עם ראש גדול וחוט שפגט, וזה מה שנחוץ לתפור סנדלים ותיקי בית ספר. אבל לחתוך סוליות בגודל הנדרש ולהדביק בדבק חם, כפי שאני רוקח, אינו יודע. ולוּ העז להשתמש בדבק חם, הרי שהיה שורף את ידיו, ואולי גם את רגליו. זה לא כל כך פשוט..."
"אבא, נו, נו, היום אימא ביקשה שאביא גזר ותפוחי אדמה מהגינה, וקילפתי ואימא שמה במרק. הינה אתה רואה, ולא, ולא, נו, נו, ולא חתכתי את האצבעות," אמרה עירית בהתלהבות רבה ובנשימה אחת והצביעה אל צלחת מרק הגריסים ותפוחי האדמה שהגישה חנה ליהושע.
לחם לבן היה מונח על השולחן כדי להשביע ולמלא את בטנו, וגם בצל ירוק וצנונית מהגינה. מרק הגריסים היה כמובן ללא בשר או עוף, שלא היה ביכולתם להשיג. רק בארוחת ערב שבת, לאחר שובו מבית הכנסת ולאחר הקידוש, נהגו לאכול מרק עם עוף, ובשבת אכלו את אשר נותר מיום שישי.
"אויש, נו, נו, מתי כבר ברכה תבוא מבית הספר? אין לי כבר, נו, נו, סבלנות לחכות כל כך הרבה זמן," אמרה עירית בליווי העוויות פנים. המחזה חזר על עצמו מדי יום, עירית מצפה בקוצר רוח לשובה של ברכה אחותה מבית הספר.
"בכל רגע היא תיכנס הביתה," אמרה האם בסבלנות בעודה שהיא מעיפה מבט אל האורלוגין התלוי על הקיר במסדרון. מיום לידתה לא עזבה אותה עירית והייתה צמודה אל סינרה, ואי אפשר לומר שהייתה לה לעזר רב, אלא לעול. תמיד הייתה תחת מעקב צמוד של מי מבני הבית עקב מחלתה. היא לא הייתה אחראית למעשיה, ואפילו לטאטא את החדר בצורה יסודית או לתלות כביסה על החבל בחצר אי אפשר היה לדרוש ממנה.
"אני רוצה, אימא, אני רוצה לתלות כביסה. נו, נו," ביקשה עירית מאימה פעם אחת.
"נו טוב, אבל תְּלי ישר," ציוותה חנה, והסיום: חולצה תלויה עקום, ומכנסיים תלויים על החולצה בצורה מוזרה.
מבול של רחמים וצער ליוו את חייה של עירית במשך כל שנותיה, על שאין ביכולתה להבין דברים, לגשר ולקשר, על משפטיה הבלתי מובנים ובעיקר על שמעולם לא ביקרה במוסד כלשהו, וכמובן אינה מסוגלת ללמוד קרוא וכתוב וכן הלאה. המחשבה שיום אחד ילכו הוריה לעולם שכולו טוב ולא ידעו מי יטפל בה – הייתה מחשבה נוראית ומחרידה.
"אוי, הינה ברכוש באה. נו, נו," צהלה עירית ורצה לכיוון שער הכניסה אשר נפתח. "חג העצמאות, חג העצמאות, חג האורים," נישקה וחיבקה את ברכה אחותה.
"עיריתוש, די, את חונקת אותי והסברתי לך עשרות פעמים: יום העצמאות וחג האורים הם שני חגים נפרדים. חג האורים זה חנוכה, כשמדליקים נרות..." אמרה ברכה לאחותה בסבלנות רבה.
"נרות, מדליקים נרות, אויש נו, נו, אני אוהבת להדליק נרות. אימא, נו, נו, ברכוש הגיעה." ושוב העוותה פניה כשדיברה, חלק מבעיותיה וממחלתה. הן הלכו חבוקות אל תוך הבית.
"היי אימא."
"איך היה היום בבית הספר?"
"מצוין, אבל יש עכשיו הרבה בחינות, ואין לי זמן. גברת בראון שאלה אם אוכל, נוסף על הניקיון השבועי, לתקן בגדי עבודה נקיים של פועלי חברת החשמל שאמורים להגיע אליה היום; בעיקר להשלים כפתורים חסרים ועוד אי־אלו תיקונים קטנים," אמרה ברכה.
"תיקונים קטנים, מצוין, ממש בא בזמן לקראת הימים הנוראים והחגים. אנו זקוקים לכל גרוש. הקדוש ברוך הוא ישתבח שמו שומע קול תפילה," אמרה חנה כששתי ידיה ועיניה נשואות אל השמיים, "אבא הרי אינו מרוויח דיו. כל אחד כבר למד לתקן לבד את נעליו ואת נעלי משפחתו. כולם מנסים לחסוך היכן שהם יכולים."
"אבל לתקן נעליים זה לא דבר פשוט. עד היום אני הולכת בנעליים שאבא תיקן והן נראות כמו חדשות. ומאין יש לאנשים מכונה כמו של אבא, אשר תופרת בצורה כפולה וישרה? נכון, אבא?" אמרה ברכה.
"את רואה? בכל זאת אנשים מתקנים במרצע ובחוט, בלי מכונה," אמרה חנה.
"נכון, נכון, את תמיד צודקת במה שאת אומרת, ילדתי יפתי. את צעירה בשנים וכבר את מגלה ידע באנשים וביכולות שלהם, במקצועיות העבודה ובהישג המכונה העדיפה," אמר זיידמן.
"גם אני, גם אני, נו, נו, יש לי נעליים יפות, נו, נו, שאבא תיקן, גם אני," התפרצה עירית לשיחה.
"נכון, נכון, גם לך יש נעליים יפות," אמרה חנה בסבלנות רבה.
זיידמן קם לאחר שסיים לאכול את מרק הגריסים עם תפוחי האדמה, בתוספת לחם לבן וטרי, צנון ובצל ירוק, נשק למצחה של ברכה ואמר: "עליי לשוב ולסיים את עבודתי."
"גם אני, נו, נו, גם אני נשיקה," אמרה עירית והגישה את לחייה. זיידמן נשק בסבלנות למצחה של עירית, חס וחלילה לא לקפחה. "פה נשיקה, אבא, נו, נו, פה, פה, אבא," אמרה עירית, מצביעה על לחייה ומסרבת להסתפק בנשיקה על המצח. "נו, נו, עכשיו תקראי לי סיפור, ברכוש," ביקשה עירית.
"עכשיו יש לי הרבה שיעורים ולהתכונן למבחן. אחר כך..."
"בבקשה, ברכוש, נו, נו, בבקשה, עכשיו."
"עיריתוש, לא עכשיו, לברכוש יש הרבה שיעורים. הורידי מהשולחן ולכי לשטוף כלים," ביקשה חנה, "אבל בזהירות, לא לשבור צלחות."
"נו, נו, אבל אחר כך תקראי לי, ברכוש," לחצה עירית ולא הִרפתה.
יהושע זיידמן נכנס לחנותו כשכרסו מלאה במרק גריסים עם תפוחי אדמה ולחם לבן. הוא ניגש ללטש ליטוש אחרון ולהבריק את הנעליים לפני מסירתן לאדון כהן.