דרמות משפטיות בתיאטרון

אמנון קבצ'ניק היה פרופסור לתיאטרון בסטייט יוניברסיטי ניו יורק בינגהמטון, באוניברסיטת סטנפורד, באוהיו סטייט יוניברסיטי, בפלורידה סטייט יוניברסיטי ובאלמירה קולג' ופרש לגמלאות. הוא ביים אין־ספור דרמות, קומדיות, מותחנים ומחזות זמר בניו יורק וברחבי ארצות הברית. הוא מחברם של הספרים שרלוק הולמס על הבמה ושל הסדרה בת שבעת הכרכים Blood on the Stage.

במשך השנים יצאו לאור ספרים רבים שעוסקים בדרמות משפטיות בקולנוע ובטלוויזיה, אך כמעט שלא נכתב דבר על תחום זה בתיאטרון. כוונתו של ספר זה היא למלא את החלל שנוצר בתחום.

בספר יש יותר מחמישים מחזות שעוברים ניתוח ובחינה קפדנית. המשפט המתועד הראשון על במה מופיע במחזה מבקשות החסות מתוך הטטרלוגיה בנות דנאוס (463 לפנה"ס) מאת אייסכילוס. במחזה מואשמות 49 צעירות ברצח חתניהן, בני דודן, בערב הכלולות, כדי להימנע מנישואין בתוך המשפחה. באורסטיאה מאת אייסיכלוס (458 לפנה"ס) הנאשם אורסטס שיסף את גרונה של אימו מפני שהרגה את בעלה – אביו. האל אפולו משמש סנגור, והפוריניות, אלות הנקמה של יוון העתיקה, הן התובעות.

בימי הביניים, בשנים 1450–1500, כותבים אנונימיים כתבו דרמות משפטיות על יוסף ומריה, על פונטיוס פילאטוס והורדוס ועל נשים שהואשמו בניאוף. בעידן האליזבתני, בתי משפט מלכותיים באנגליה היו מי שהביאו צדק במחזות שכתבו כריסטופר מרלו, ויליאם שייקספיר ובן ג'ונסון. בתיאטרון הספרדי הוצגו סצנות משפטיות במחזות שכתבו לופה דה וגה, טירסו דה מולינה ופדרו קלדרון. הצרפתים לא פיגרו מאחור עם לה סיד (1637) מאת פייר קורניי, (The Litigants (1668 מאת ז'אן רסין ו־Socrates מאת וולטר (1760). ארצות הברית לקחה צד עם מחזות מאת ויליאם דאנלפ, גרמניה עם יוהן וולפגנג פון גתה, אנגליה עם לורד ביירון ורוסיה עם ניקולאי גוגול.

בעשור הראשון של המאה ה־20 הוצפה אירופה במחזות משפטיים. יש לציין במיוחד את The Living Corpse מאת טולסטוי (1900, רוסיה), את Madame X מאת אלכסנדר ביזון (1908, צרפת) ואת Justice מאת ג'ון גאלסוורת'י (1910, אנגליה). הדבר המשיך עם מחזאים שנמנו עם הזרם המרכזי וכתבו דרמות מאוכלסות בשופטים, תובעים, סנגורים, חבר מושבעים, עדים ונאשמים שפעמים רבות הואשמו ברצח מדרגה ראשונה.

כותבי מותחנים ותיקים כמו גסטון לרו, אדגר וולס ואגתה כריסטי כתבו בדיו מעורב בדם כשרקחו מלודרמות משפטיות. בחלקם היו יצורים ליליים ועל־טבעיים (דרקולה, איש הזאב) ובחלקם היו דמויות מהחיים עצמם (ליזי בורדן, ג'ק המרטש). כלל הדמויות האלו מצאו את עצמן מסובכות עם החוק. בין מחזות הזמר הידועים ביותר ששילבו בתוכם סצנות משפטיות אפשר להזכיר את קאן קאן (1953), שיקגו (1975), סוויני טוד (1979), עלובי החיים (1985) ורגטיים (1997).

הפרקים בספר מופיעים בסדר כרונולוגי. כל אחד מהפרקים כולל תיאור עלילה, נתונים על הפקות, דעות של מבקרי תיאטרון ושל חוקרי תולדות התיאטרון וכן פרטים ביוגרפיים על המחזאים ועל שחקנים/במאים מרכזיים שהיו קשורים בהפקות השונות.

פרומתאוס הכבול
(תאריך לא ידוע, תאריך משוער 480 לפנה"ס)
אייסכילוס (יוון 525–456, לפנה"ס)
במחזות של יוון העתיקה שעניינם פשיעה ופשעים, אלי האולימפוס שימשו תובעים, שופטים ומוציאים להורג של הנאשמים. זאוס הוא מי שדן את פרומתאוס הטיטאן והדמות הראשית במחזה פרומתאוס הכבול מאת אייסכילוס על כי "הרי את פרחך, האש יוצרת-כול, גנב למען בני-תמותה". פרומתאוס נגרר בידי קראטוס (כוח) וביה (אלימות) אל צוק סלעי בסקיתיה אשר בקווקז, שם הורה להם זאוס לכבול אותו לצוק. קרתוס כובל את זרועותיו של פרומתאוס בשלשלאות לצוק בהנאה סדיסטית. הוא מחורר את חזהו ביתד ברזל ומקיף את מותניו בשלשלות ברזל שמתחברות לרגליו באזיקים. באתונה העתיקה, הצוק במחזה נישא לגובה עצום ודמותו של פרומתאוס היטלטלה בגובה, מעל תא התזמורת. זה היה בוודאי מראה נורא. פרומתאוס, הכבול והבודד, קורא אל "רוחות קלות כנף", "זרמי הנהרות, שחוק משברי הים שאין לו קץ", "האדמה אם הברואים" ולבסוף "חוג שמש הצופה בכול" להיות עדים לכך שהוא, אל למחצה, סובל בעקבות מזימתו המרושעת של שליט האולימפוס. פרומתאוס, שלא איבד את עוז רוחו, עומד על כך שהוא חף מפשע ושהוא נענש על לא עוול בכפו בשל "אהבתו היתרה לבני האדם". פרומתאוס טוען שרק בזכותו ניצלו בני התמותה מקבורה בשאול של הדס.
אוקיינוס, טיטאן אף הוא ואל הים, מגיע על סוס מכונף ובעקבותיו בנותיו (שמשמשות מקהלה) כדי להביע ניחומים מתוך רגשות אהבה וקרבה. אוקיינוס מייעץ לפרומתאוס לגלות מידה של צניעות ולהתפייס עם זאוס. הוא מזהיר את פרומתאוס מכך שמילותיו הקשות והנוקבות עלולות להוביל לעונש חמור עוד יותר. פרומתאוס מתבצר בעמדתו ומסרב להצעתו של אוקיינוס לפנות לזאוס ולבקש רחמים. אוקיינוס עולה על סוסו ועוזב את המקום בצער.
פרומתאוס מזכיר למקהלה שהוא זה שהוציא את האנושות מכוכים במערות חשוכות בכך שהמציא ולימד אותם על מספרים, על אותיות ומילים, על זריחתם ושקיעתם של כוכבים, על השימוש בכלי שיט, על ריפוי מחלות ועל שיטות להשגת עושר באמצעות כריית ברזל, נחושת, כסף וזהב. בהמשך הוא מקונן: "אלה המצאותיי למען בני אנוש, אך לעצמי איני מוצא שום תחבולה שתחלץ אותי מן המצוקה הזאת".
הרמס, שליח האלים, נכנס, ופרומתאוס מברכו בסרקסטיות: "אבל הנה צץ כאן שליחו, שמש כנוע של אותו עריץ צעיר". הרמס עונה בכנותו את פרומתאוס "גונב האש, פושע באלים שהעניק כבוד לבני חלוף". מתנהל בין שניהם דין ודברים, והרמס תובע ביהירות לדעת מי יהיה זה שביום מן הימים יאיים להדיח את זאוס. פרומתאוס אינו מגלה את הסוד ומייעץ להרמס: "הסתלק מכאן בדרך שבה הלכת, רוץ בחזרה, כי על שאלתך דבר לא אענה".
הרמס יוצא. זאוס הזועם משחרר סופת רעמים וברקים, והמקהלה מתפזרת לכל עבר. ברק מכה בפרומתאוס ומוריד אותו אל מעמקי השאול בבטן האדמה.
***
פרומתאוס הכבול הוא המחזה הראשון בטרילוגיה של טרגדיות יווניות על "גנב האש" אשר הועלו באתונה במחצית המאה ה-5 לפנה"ס. הוא גם היחיד ששרד. חוקרים מודרניים מאמינים שבעקבות פרומתאוס הכבול עלה פרומתאוס המשוחרר ולבסוף פרומתאוס מביא האש. מקטעים ששרדו מתוך פרומתאוס המשוחרר עולה כי המקהלה במחזה זה היא קבוצה של טיטאנים שמגלים אהדה למצוקתו של חברם. בסופו של דבר, עם השלמת שתים-עשרה המטלות שלו, שחרר הרקולס את פרומתאוס והרג את הנשר שעינה אותו. מתוך הקטע היחיד ששרד מהמחזה פרומתאוס מביא האש עולה כי סוף-סוף הדמות הראשית ושליט האולימפוס מתפייסים וההרמוניה שבה לשלוט ביקום.
מאז המאה ה-19 היו כמה חוקרים שהטילו ספק בכך שאייסכילוס הוא אכן מי שכתב את מחזות פרומתאוס וציינו את התאריכים שבהם נכתבו. על פיהם, פרומתאוס הכבול מתוארך בטווח שבין 456-480 לפנה"ס, שנת מותו של אייסכילוס. לצד זאת אין ויכוח על מידת השפעתו של המחזה ושל גיבורו עז הרוח. בקומדיות של אריסטופנס הצפרדעים והציפורים יש התייחסויות לפרומתאוס הכבול וכך גם בטרגדיה אנדרומדה מאת אוריפידס. עשורים לאחר מכן כתב יוהן וולפגנג פון גתה שיר על הנושא כפי שעשו לורד ביירון, מילטון וזוג המשוררים רוברט ואליזבת בראונינג. פרסי ביש שלי כתב בשנת 1819 מחזה בשם פרומתאוס המשוחרר והשתמש בחומרים מתוך הטרגדיה המקורית של אייסכילוס.
בין התרגומים הקיימים של המחזה לאנגלית ישנה הגרסה משנת 1899 מאת פול אלמר מור וכן אחת של אדית המילטון, שהועלתה בניו יורק בשנת 1930. ויליאם ון מודי השתמש בנושא במחזהו משנת 1940, מביא האש. בשנות ה-20 וה-30 הועלה פרומתאוס הכבול בסירקיוז, סיציליה (1921), בדלפי, יוון (1927) ובבאת', אנגליה (1932). בארצות הברית הועלה המחזה באוניברסיטת ניו יורק (1930), בקולג' רנדולף מייקון (1934), בקולג' ולסלי (1936) ובאוניברסיטת ייל (1939).
בשנת 2013 קיבל המחזה חיים חדשים במרכז Call Arts לפרפורמנס והועלה בווילה גטי בפסיפיק פאליסיידס, קליפורניה, בתרגומו של המשורר ג'ואל אגי. הבמאי היה טרוויס פרסטון והעיצוב נעשה בידי אפרן דלגדילו ג'וניור. השחקן רון צ'פאס ג'ונס, שגילם את פרומתאוס, בילה את רוב רובו של הערב כבול לגלגל פלדה ששקל חמישה טונות, היה תלוי בגובה שעלה על שבעה מטרים והיה חלק מרכזי מן ההפקה. ב-29 באוגוסט 2013 עלתה ההצגה להרצה בת חודש.
בספר The Drama: Its History, Literature and Influence on Civilization נכתב: "תפיסה ודימויים במלוא הודם ועוצמתם. אין יצירה שהתעלתה על כך, אפילו לא יצירותיו של שייקספיר, מפני שזו עצם המהות של טרגדיה, זו רוחה באופן העמוק ביותר אשר מתגלה באווירה קודרת ביותר, מוטחת בכל העוצמה ומביאה כיליון".
***
אייסכילוס נולד בשנת 525 לפנה"ס באלאוסיס, עיירה קטנה צפונית-מערבית לאתונה שנודעה בטקסים המיסטיים של עבודת האלה דמטר. משפחתו הייתה אמידה ומבוססת. בצעירותו עבד אייסכילוס בכרם של אביו, אופוריון. על פי האגדה התגלה דיוניסוס, אל היין והדרמה, בפני אייסכילוס בחלום והורה לו לכתוב טרגדיות. אייסכילוס הצעיר ציית. הוא בילה את רוב חייו באתונה, שם היה עד לשינויים הפוליטיים והחברתיים שהותירו את חותמם על כתיבתו. הבכורה של הטרגדיה הראשונה שכתב (אינו ידוע) הייתה בחגיגות דיוניסיה באתונה בשנת 499 לפנה"ס, כשהיה בן 26 בלבד. בשנת 484 לפנה"ס זכה אייסכילוס לראשונה בפרס ראשון בתחרות מחזות. במשך חייו זכה שלוש-עשרה פעמים במקום הראשון.
אייסכילוס נלחם בפרסים שפלשו לאתונה ואיבד את אחיו סינג'יירוס בקרב האחרון. המחזה הפרסים (472 לפנה"ס) נסמך על ניסיונו האישי ובייחוד על הקרב בסלאמיס. סצנה זו (שמתרחשת בפרס) נפתחת בהגעתו של שליח שנושא עימו ידיעות על התבוסה המזעזעת של הפרסים בסלאמיס. הסצנה מסתיימת בקולות שבר וקינה בחצרו של חשיראש הראשון (Xerxes, קסרקסס). הקהל היווני שיבח את המחזה שזכה בפרס ראשון בחגיגות דיוניסיה. במחזה הפרסים ישנה הסצנה הראשונה אי פעם שבה מופיעות רוחות.
מתוך תשעים המחזות המוערכים של אייסכילוס שרדו שבעה. נוסף על פרומתאוס הכבול והפרסים ישנם המחזות הבאים: שבעה נגד תביי (467 לפנה"ס), שמתאר את הקרב בין שני בניו של אדיפוס מלך תביי, אטאוקלס ופוליניקס. שניהם אספו סביבם כוחות צבא כדי להילחם על הכתר ולבסוף הרגו זה את זה בקרב; מבקשות החסות (463 לפנה"ס), שהוא חלק מטטרלוגיה בנות דנאוס ומבוסס על המיתוס של חמישים בנותיו של דנאוס שנמלטו ממצרים כדי להימנע מנישואין עם בני הדוד שלהן, חמישים בניו של איגיפטוס; וגם הטרילוגיה שידועה בשם האורסטיאה, שמכילה את אגממנון, את נושאות הנסכים ואת האריניות (458 לפנה"ס), ובה הסאגה של בית אטראוס, על רצף הפשעים ועל הנקמה שמגיעה בעקבותיהם.
אייסכילוס עבר טקס כניסה למשתתפים במיסטריות אלאוסיס, פולחן לאלה דמטר, שהוקדש כנראה לצבירת ידע סודי. המשתתפים הושבעו שלא לגלות דבר על המיסטריות שלולא כן יומתו. עם זאת יש החושבים שאייסכילוס חשף את סודות הפולחן על הבמה. קהל זועם שצפה במחזה ניסה לסקול אותו באבנים, והוא נמלט אל מזבחו של דיוניסוס. כשלבסוף הועמד לדין על מעשיו, הוא טען שאינו יודע דבר על כך וזוכה.
בשנת 458 לפנה"ס נסע אייסכילוס לעיר גלה שבסיציליה, שם נשאר ושם נפטר כעבור שנתיים. מספרים כי מותו של אייסכילוס נגרם בידי נשר שחשב בטעות שראשו הקירח הוא אבן והטיל עליו צב, בניסיון לשבור את שריונו. במילים החקוקות על מצבתו של אייסכילוס אין זכר לתהילתו כמחזאי ומונצחים שם הישגיו הצבאיים בלבד. שני בניו של אייסכילוס, אופוריון ואיון, הלכו בעקבות אביהם והפכו למשוררים טרגיים נודעים.
לפני אייסכילוס היה נהוג להעמיד שחקן יחיד על הבמה שהגיש מונולוג ומקהלה לצידו שסיפקה פרשנות. אייסכילוס היה מי שהכניס לבמה שחקן שני ובכך אִפשר אינטראקציה. הוא נתן למקהלה להיות מעורבת בהתרחשות. בין יתר חידושיו, אייסכילוס (שהיה גם מנהל הבמה של עצמו) הגדיל את שטח הבמה, היה חלוץ בשימוש בתלבושות משוכללות והיה הראשון שהשתמש במסכי רקע ושעיצב את המסכות של השחקנים כך שהיו אקספרסיביות יותר. אין פלא שמרבים לכנותו אבי הטרגדיה.
פרסים: מתחילת 484 לפנה"ס והלאה לאורך חייו זכה אייסכילוס שלוש-עשרה פעמים במקום הראשון בחגיגות דיוניסיה באתונה.