תורת מגילת העצמאות לדמוקרטיה ישראלית

הספר פורס באופן שיטתי את ערכי מגילת העצמאות כמתווים זהות ישראלית הומנית הנושקת לרוחנית.
אידיאלי החירות, הצדק, רדיפת השלום והאחווה האנושית, לאור חזונם של נביאי ישראל, מאירים דרך לחברה ישראלית מודרנית – חופשית ושוויונית, סולידרית ופלורליסטית.
"תורת מגילת העצמאות" עונה על צורך אקטואלי חיוני לנוכח השסעים החברתיים ההולכים ומעמיקים והמאבק הנוקב על ערכי היסוד של מדינת ישראל. הספר פונה לציבור רחב – יהודי-ציוני-דמוקרטי – אשר מאמין בחזון מגילת העצמאות להומניות-לאומית.
הגות הציונות הרוחנית, ערכי התרבות המערבית והדמוקרטיה, המסורת הדתית ומחקר אקדמי בתחום מחשבת ישראל גובשו בספר זה לידי אורח-חיים מיטיב. זוהי דרך ישראלית: דיאלוגית (מ. בובר), בגישת "ריבוי השלום" (הראי"ה קוק), במסע ל"עם־אדם" (א"ד גורדון).
בספר מוצגת כפסגת ההשקפה, רוחניות תודעתית־אוניברסלית. על פיה, רוחניות מיושמת באנושיות, בתיקון יחיד ועולם. אתיקה ומיסטיקה הוליסטית נושקות זו לזו.

ד"ר ראובן גרבר משלב בהגותו ובדרכו את מחשבת ישראל עם חינוך לדמוקרטיה. הרצה במכללות האקדמיות לחינוך "ילין" (ירושלים), "לוינסקי" (תל אביב) ובאוניברסיטאות בארה"ב; שימש כמדריך ארצי לחינוך לדמוקרטיה
ולרב־קיום במשרד החינוך וביחידת קצין חינוך בצה"ל; וכן כחבר צוות ב"בית הספר לעובדי הוראה בכירים".
ספר זה מבוסס על הוראתו, מאמריו וספריו, ובהם: מגילת העצמאות – כאני מאמין לאומי (1988, משרד החינוך וחיל חינוך בצה"ל); מהפכת ההארה – דרכו הרוחנית של הראי"ה קוק (2005, הספרייה הציונית); הומניזם ישראלי – מציונות רוחנית לתרבות ישראל (2010, מכון מופ"ת).

מבוא
"הישן יתחדש והחדש יתקדש"
מתשתית הספר לתובנותיו:
הנושא, המסרים, מבנהו ומגמותיו

"תורת מגילת העצמאות" היא דרך "ריבוי השלום"
לטיפוח "עם־אדם"
א. מדוע נחוצה הדרכה אתית? — פניה הכפולות של נפש האדם
בעומק נפשנו פועל יצר קיומי המיועד להבטיח את חיינו. כאשר רע לנו אנו מבקשים טוב, כאשר טוב לנו, אנו מבקשים טוב יותר. האתיקה מלמדת את תורת הטוב והראוי, בבחינת "סור מרע ועשה טוב" (תהלים לד, טו). ליבת חיינו היא מימוש עצמי ביחסי אנוש מיטיבים, אשר תורמת להצלחה בחיינו ולאושרנו.
בהכללה, האפשרויות להשגת הטוב נמצאות בטווח שבין שתי דרכים מנוגדות. הדרך הראשונה היא השאיפה הטבעית־משפחתית לגדול
באמצעות שיתוף פעולה עם הזולת. הדרך השנייה היא הנטייה הגשמית־אגואיסטית לדאוג לעצמו בלבד. נטייה שנייה זאת, רואה הכרח במאבק הישרדות כוחני בבחינת ״כל דאלים גבר״. הקיום יובטח באמצעות שליטה בזולת עד כדי שלילת קיומו. בעיניי, בהכללה — הראשונה מיטיבה, והשנייה מְרֵעָה כמובן, שזאת אמירה מכלילה בלבן־שחור שנועדה לפשט ולהבהיר מציאות צבעונית ומגוונת לאין חקר.
הבחירה בהתנהגות כוחנית, במאבק הקיומי, מופיעה כבר בסיפור התשתית המיתולוגי על אודות קין והבל. מפליא להיווכח כי המקרא מחבר את ראשית הקיום הגשמי עם תופעה מזוויעה כרצח אח. כאמור, לאחר הגירוש מגן עדן הביאו קין והבל מנחות לאל, כהוקרה על ברכת החיים (נוהג שהיה מקובל במזרח הקדום). האל, על פי הסיפור, שעה רק לקורבן המובחר של הבל — "מִבְּכֹרוֹת צֹאנוֹ, וּמֵחֶלְבֵהֶן" (בראשית ד, ד). קין,
לנוכח התעלמות האל ממנחתו, אשר פגעה בצורך הביטחון הקיומי שלו לפני האל, הוצף ברגשות פחד וזעם. בראות האל את תגובת קין שאל
אותו: "לָמָּה חָרָה לָךְ, וְלָמָּה נָפְלוּ פָנֶיךָ" (שם, ו), ומבלי לחכות לתשובה הוא אתגר את קין באומרו אליו משפט מפתח לגבי כל ריב: "הֲלוֹא אִם־תֵּיטִיב, שְׂאֵת, וְאִם לֹא תֵיטִיב, לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ; וְאֵלֶיךָ, תְּשׁוּקָתוֹ, וְאַתָּה, תִּמְשָׁל־בּוֹ" (שם, ז). את המשפט ניתן לפרש כך: גם אם נפגעת, הרי שאם ברצונך להיטיב את דרכך, עליך לשאת את הכאב ופשרו (זהו ביטוי ל"יצר הטוב שבאדם"). ואם לא תבחר להיטיב את דרכך, דע לך כי הכאב יגרום לך לחטוא (ביטוי ל"יצר הרע") — חטא שנדמה לך כדבר הנדרש לעשותו. תעתועים רבים קיימים במציאות, עיוורון, הסחות דעת, תאונות ועוד. מעשים שיש בהם רוע נעשים תדיר מתוך אמונה בצדק האישי של האדם, תוך עיוורון לגבי הצדק של הזולת. אך דע לך — שאתה יכול למשול בחטא!
הפגיעה בצורכי היסוד של קין — בביטחונו, במעמדו (האח הבכור) ובעיסוקו (בחקלאות) — עולה בו ומסתכמת במשפט קצר וסתום: "וַיֹּאמֶר קַיִן, אֶל הֶבֶל אָחִיו". ניסיון ההידברות לא צלח, ייתכן ואף הגביר את תסכולו של קין. והינה בהיותם בשדה, רגשות הזעם התפרצו והוא רצח את אחיו.
מהם השורשים הנפשיים אשר מהם פורצת אלימות מעין זו? פרויד טען:
אין האדם כלל יצור נוח ושש אלי אהבה, שלכל המרובה עשוי הוא גם להתגונן שעה שתוקפים אותו. היפוך הדברים: שיעור עצום של תוקפנות הוא אחת מתכונות יצרו של האדם, וצריך להביא זאת במניין. משום כך האדם — זולתו הוא לו, לא רק בגדר עוזר או מושא־מין שבכוח, אלא גם בחזקת מי שמעורר אותו לידי כך, שירצה לספק בו את יצר תוקפנותו, לנצל ללא תגמול את כוח העבודה שבו, להשתמש בו בלא הסכמתו לסיפוק מיני, לגזול ממנו את נכסיו, להשפיל אותו, להביא עליו ייסורים, לענותו, להורגו. אדם לאדם — זאב [לאדם]. לאחר כל ניסיונות החיים וההיסטוריה, מי עוד ימצא את ליבו לחלוק על כלל זה?
חלפו שנים מאז נכתבו הדברים, ובפסיכואנליזה קמה אסכולה שמציבה גישה יסודית נוספת לגבי יצר לב האדם. האסכולה ההתייחסותית, בהכללה, סבורה שהתנהגותנו הראשונית נבנית בחיק המשפחה המגדלת. הנחת היסוד בהשקפה זאת היא כי האדם מטבעו מונע על ידי הצורך בקשר אנושי מיטיב. על כן, הדרך הראשונה, שבה אנו נוהגים כדי להבטיח את קיומנו, נסמכת על יצרינו החברתיים — לספק את צרכינו בדרכי הסכמה ושיתוף עם סביבתנו. לשם כך קיים בנו פוטנציאל תבוני־רגשי שביכולתו להתגבר על דחפים תוקפניים. גישת ה"אני־אתה" בהגותו של מרטין בובר מקבלת בשנים האחרונות אישוש במחקר. ההכרח בהדדיות ביחסי אנוש, שאותו הציב הפסיכולוג אדלר כנגד מורו פרויד, חוזר ועולה בשנים אלה בפסיכולוגיה האמריקנית. כך כתבה ג'סיקה בנג'מין, בספרה "בכבלי האהבה":
על פי ההשקפה הבין־סובייקטיבית, הפרט גדל בתוך ובאמצעות מערכות יחסים עם סובייקטים אחרים. הנקודה החשובה ביותר היא, שמנקודת מבט זו, גם האחר שהעצמי פוגש — נתפס כעצמי, כסובייקט בזכות עצמו או עצמה. השקפה זו יוצאת מתוך הנחה שאנו מסוגלים וזקוקים להכרה בסובייקט האחר כשונה ועם זאת דומה, כאחר שמסוגל לחלוק איתנו התנסויות מנטאליות דומות. רעיון הבין־סובייקטיביות מסיט לפיכך מחדש את האופן שבו נתפס עולם הנפש — מקשר של סובייקט לאובייקט שלו [אני־זולת] אל סובייקט הפוגש סובייקט אחר [אני־אתה].
משמע, מתוקף רצונו להבטיח את קיומו, האדם נמצא במתח שבין הרצון לקשר אנושי לבין הנטייה לחזק את עצמו באמצעים כוחניים. במונחיו של פרויד — בין ארוס, יצר החיים והמיניות, ובין תנטוס, יצר המוות וההרס. מאבק הקיום ההישרדותי נמצא ביסוד התנהלותו של הפרט והתנהלותה של החברה, והצורך בעוצמה נובע ממנו.
בספרות המדעית המתקדמת בחקר המוח אנו מבחינים בין שתי מערכות הפועלות בו: זאת הפועלת ראשונה היא הפרימיטיבית, האימפולסיבית, אשר נכנעת ליצר ה"חם" וגורמת לתגובה מיידית; המערכת המתעוררת לאחריה היא רציונאלית, מחושבת יותר, "קרה", השוקלת את תגובתה ומאפשרת תכנון להשגת המטרות שבהן אנו בוחרים. כך עולה גם מניסוי "מבחן המרשמלו". במבדק פסיכולוגי זה, הושיבו ילדים מול צלחת ובה מרשמלו אחד. נאמר לילדים שבמידה ויתאפקו חמש דקות מלאכול אותו — יקבלו בתמורה עוד מרשמלו אחד. מרתק לראות את מגוון הדרכים שבהן הם מנסים להתגבר על יצרם. ישנם העומדים במבחן וישנם "הנכשלים" בו. כעבור שנים חזרו עורכי המבחן ובדקו את מידת הצלחתם בחיים של אותם הילדים שהשתתפו במבדק. תוצאות הניסוי הוכיחו כי היכולת לדחיית סיפוקים הוכיחה את עצמה כמאפשרת הצלחה גבוהה יותר בחיים הבוגרים.
בדומה למבדק העמידה מול פיתוי היצר, מתחולל מאבק פנימי תדיר באדם ובחברה בין היכולת הדיאלוגית־שיתופית לבין היצר האנוכי והתוקפני. היצור האנושי, בקיצוניותו, הוא כפול פנים בבחינת "ד"ר ג'קיל ומר הייד".
היצר האנוכי־תוקפני התגלה לכל אורך ההיסטוריה בתופת המלחמות. שורש המילה "מלחמה" הוא, לכאורה, לחם. ואכן מלחמה ראשונית היא על המזון, על צורך הקיום הבסיסי ביותר. אך למלחמה וללחם שורש משותף, והוא פעולת ההלחמה, קרי, הדבקת פרטים זה אל זה. ביצירת צורכי הקיום, השגת הלחם, בניית המשפחה והחברה, בני אדם מתחברים ומולחמים זה בזה כמו באפיית הלחם מגרגרי החיטה; ואילו פעולת הלחימה מלחימה אנשים זה אל זה רק כל עוד המלחמה נמשכת, ועם סיומה מתפרקת החבילה לגורמיה והחיים נפרדים "לשלום" מן המתים.
ייתכן, וטועה מי שסבור כי המלחמה על הלחם מוצדקת בהיותה מלחמת קיום. זאת כיוון שיש צורך קיומי טבעי יותר — הקמת ברית. הלחם הוא משל לכוח הטבע החיובי אשר מחבר ומלחים את חלקיו ויוצר את השלם: את הזרע לאדמה, את האדמה למים ואת כוח הזרע לצמיחה. הטבע הוא הרמוני־מחזורי באופיו, ואולם העבודה בשיתוף עימו תובעת מאמץ ומאבק על הקיום. בזיעת אפו אדם מוציא את לחמו "הלוך ילך ובכֹה נושא משך הזרע, בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו" (תהלים קכו, ו). לעומת זאת החלופה, השלילית, תעדיף לספק את צורכי הקיום על ידי ניצול תוצרי עבודתם של אחרים באמצעים אלימים: יציאה למלחמה במטרה לכבוש ממי שהגדירו כאויביהם, את ארצם, נשותיהם ורכושם: "אמר אויב: ארדוף, אשיג, אחלק שלל תמלאמו נפשי" (שמות טו, ט).
גם כלכלה ניאו־קפיטליסטית אגרסיבית היא צורה של שימוש בכוחנות. במקומות עבודה רבים פועל אשר מגיר את זיעתו נמצא בתחתית הרווח ממנה, לעומתו, בעל הממון ממשיך להתעשר עשרות מונים. דוגמאות נוספות לדרך אלימה הן צייד (לקיחה ללא נתינה), גזל, שתלטנות, אפליה וגישה רודנית; ואילו הדרך הראשונה, של הקמת ברית, מאופיינת בזוגיות, שיתוף, חקלאות (אשר בניגוד לצייד יש בה נתינה בתמורה לקבלה), יצרנות וגישה שיוויונית־דמוקרטית.
לטענת הראי"ה קוק, שורש האלימות מצוי באי־פוריות, בהיעדר יצירה ממשית. אדגים זאת בסיפור אישי: הינה בילדותי נזדמנתי למדורת ל"ג בעומר, שבנה הבריון של השכונה ואשר מישהו הצית אותה טרם זמנה, כנראה כנקמה בו. לפתע, ללא מילים, ראיתי "כוכבים" בצוהרי היום. אגרוף נשלח לעברי ללא אזהרה ופגע באפי שנתעקם. הבריון המתוסכל ביקש לפרוק את זעמו כי "הדם עלה לו לראש", והוא פרק זאת עליי. אני סובל מחבלה זאת עשרות שנים למרות ניתוחי התיקון של אפי. בלי ספק, זהו אחד מהשורשים באישיותי למאבקי נגד אלימות. קל להרוס במחי יד, אך בנייה דורשת ידע והשקעה, יכולת ותיאום, ואולם לעיתים בהצלחה חלקית בלבד.
כאשר עולה יצר האלימות — אדם מבועת מחשכת נפשו, ואילו בשלום — אדם יושב על אדמתו, שרוי עם משפחתו ומארח את רעיו במאור פנים. השאלה הנצחית אשר עימה מתמודדים אנשי אתיקה היא, כיצד להתעלות מאילמות האלימות אל ברכת השלום שביחד.
כך או כך, בזיקות וביחסים בין־אישיים — בין התינוק להוריו, בין האישה לאיש, במשפחה ובחברה — אנו מעצבים, לטוב ולרע, את חיינו. אך אין זאת גזרה אישיותית — אדם יכול לאמן את עצמו לשליטה עצמית וליחס מכבד עד אמפתיה כלפי הזולת!
בעומקו של חשבון הנפש כולנו כמהים לאנושיות לבבית, חמה ופשוטה. ביטא זאת נתן זך בשירו "כולנו זקוקים לחסד":
כולנו זקוקים לחסד / כולנו זקוקים למגע / לרכוש חום לא בכסף / לרכוש מתוך מגע / לתת בלי לרצות לקחת / ולא מתוך הרגל / [...] שיש לכל זה טעם / גם כשהטעם תם [...] / בואי ואראה לך מקום / שבו עוד מאיר אור יום [...]