סיפורים שקראו באמת

תקווה
אני זוכרת איך ברגע שסיימתי להכין לי כוס תה, ירדו לי המים. כושלאמאשל מרפי.
הגעתי למחלקת יולדות עם צירים, אבל האחות עמדה שם בלי לזוז ורק הסתכלה על התיק הרפואי שלי, ואז עליי, ושוב על התיק.
"תשמעי, חמודה," אמרתי לה, "אני עוד שנייה יולדת. בואי אני אחסוך לך – אני רווקה, לא היו לי לידות או הריונות קודמים, אני בת שישים ושלוש, כן, זה לא הגיוני כי נגמר לי המחזור לפני שתים־עשרה שנים, גם אני לא מבינה איך ההיריון הזה קרה מזיון אחד מסכן. עכשיו אפשר להתקדם?"
בחדר הלידה אמרו לי לדחוף, אבל לא היה צורך, הרגשתי שהתינוקת עוזרת לי ממש. היא בעצם דחפה את עצמה החוצה לבד ואני חייבת להגיד שזאת הייתה הקלה, כי בגיל שישים ושלוש האגן שלי כבר לא תפקד כמו פעם.
ברגע שהיא יצאה ראיתי על הפנים של המיילדת שמשהו לא נראה לה. מה כבר יכול לצאת מהביציות הזקנות שלי, חשבתי לעצמי, רוב הסיכויים שיצאה לי ילדה עם פיגור.
אבל היא לא יצאה עם פיגור, היא פשוט יצאה בהלימה לגיל שלי, או כמו שהרופא הסביר לי, "הטבע יודע לפצות על טעויות. לא הגיוני שאישה בגילך תגדל תינוקת, אז לפי כל המדדים שלנו היא נולדה בת שלושים וחמש, רק בגוף של תינוקת."
קראתי לה תקווה, על שם הסבתא שלי, עליה השלום. "אני אוהבת את השם הזה," אמרה לי תקווה. היה לה קול מוזר וצפצפני, אבל אפשר להבין, בכל זאת היא הייתה ניו־בורן.
בדרך הביתה הדלקתי לי פייסל. "תעבירי קצת, אל תעשני כמו קמצנית," היא אמרה לי.
"את תינוקת," אמרתי לה, "זה לא אחראי מצידי."
"אני בת שלושים וחמש, גם לי לא היה פשוט כל ההיריון הזה. יאללה, תביאי שאכטה," היא אמרה לי, מושיטה את הידיים הקטנות שלה לכיוון הג'וינט.
מאז הלידה עברו כמעט חמש שנים, ואני חייבת לציין שתקווה היא הדבר הכי טוב שקרה לי. כשאני שמה אותה בגן אני מתגעגעת אליה רצח.
בזמן האחרון שמתי לב שהיא חוזרת עצבנית מהגן, לא רוצה לשחק או להזמין חברים הביתה.
ניצן, הגננת שלה, גם הזמינה אותי לשיחה לפני שבועיים. "תראי, יש המון בעיות עם תקווה לאחרונה. היא נשכה את עדי ומשכה לסיוון בצמה."
"מה את רוצה מהילדה?" שאלתי אותה, "היא עוד רגע מחליפה קידומת לארבעים, את יודעת איך אני הייתי לפני גיל ארבעים? איזה משבר חוויתי?"
"אני מבינה, אבל..." היא התחילה להגיד.
"אל תגידי לי שאת מבינה. את בקושי בת שלושים וארבע."
"תקווה פורקת כל עול וזה לא יכול לצאת על ילדים אחרים," היא אמרה.
"ומה איתה? גם היא ילדה! גם ככה קשה לה, היא רואה בערב סרטי דוקו והחברים שלה בגן חושבים שסמי הכבאי ממש מגניב. איפה ההכלה של הילדה שלי?!" שאלתי אותה.
סתומה בלחץ הניצן הזאת, לא מבינה כלום בגננוּת.
כשחזרתי הביתה תקווה בהתה בטלוויזיה ופיצחה גרעינים.
"עוד חודש את בת ארבעים. איך נחגוג לך? רוצה לעשות מסיבה עם הילדים בגן?" שאלתי אותה.
"החלקת על השכל? מה אני אעשה עם הילדים מהגן?" היא ענתה לי.
"אז מה נעשה? ארבעים זה לא סתם יום הולדת..." אמרתי לה.
"בואי נצא לקרוז," היא אמרה, "את תוכלי ליהנות עם אנשים בגילך ואני אמצא מישהו לשתות איתו שלא יירדם לי אחרי עשר דקות," וסוף־סוף היא חייכה קצת. אז סגרתי לנו קרוז, מה קרה? שתיהנה.
איך אני אוהבת את הילדה הזאת. נכון שלפעמים היא שותה ומעשנת כמו חמור ולא אכפת לה (כי יש לה עור ומטבוליזם של ילדה בת חמש), אבל בסך הכול היא מותק של ילדה, ולא קל לה. גיל ארבעים זה גיל שמערער אותך, ובגלל זה אני לא עושה עניין אם הגננת מספרת לי שהיא נשכה איזה ילד או דפקה למישהו קובייה בראש.
היא בסך הכול ילדה, זה יעבור.