הקולות שמבפנים

"אלון,

איפה היית כל הזמן הזה גבר חלומותיי? איך פתחת את ליבי החם והפועם בחוזקה? איך חדרת והתמקמת בכל רמ"ח איבריי. איך גרמת לי להתאהב בך ולו רק באמצעות קולך? איפה היית כל הזמן הזה גבר חלומותיי? איך ניפצת בקלות את חומות הגנותיי? איך גרמת לי להרגיש כמו מלכה. איך עשית זאת רק בעזרת קולך…"

הספר הקולות שמבפנים מספר על עולם שלם המצוי בין רבדי המציאות שאנו חיים בה. זהו ספר מתח משולב ברומן סוחף.

אני משתפת אתכם בסיפור שלי, שהוא סיפור יוצא דופן במספר היבטים להבדיל מספרי מתח אחרים.

כל המסופר בו היה אמין ובלתי־נתפס. האירועים המתוארים שאבו אותי עמוק־עמוק לתוך עולמם תוך התמסרות ושקיעה מלאה לתוכם.

הסיפור מציג מציאות אמיתית לכל מי שחווה אותה, וקשה מאוד לשכנע לנסות לראות שהמציאות היא בעצם שונה.

בסיפור עולות שאלות קשות ומסובכות באשר לדרכים ולאופן שבו יש להתמודד עם אותה מציאות בעייתית, שכל כך קשה לחיות איתה.

לידיעתכם ניתן להשיג את הספר גם בשפה האנגלית וגם בשפה הספרדית.

כמו כן, ניתן למצוא את הספר במגוון גדול של חנויות ספרים מקוונות בשלושת השפות באופן דיגיטלי ובצורת שמע.

מכוון ששם הסופרת הינו האלמונית ניתן לפנות אליי במייל בכל שאלה או עניין הנוגע לספר בכתובת המייל הבאה:

haalmonitts@gmail.com

רגע אחד קטן לפני שהמציאות השתנתה

כדי שנזרום ונצלול ביחד ובטבעיות לתוך "הסיפור שלי", הדבר המתבקש הוא קודם כל להתמקם על ציר הזמן קצת לפני שהמציאות השתנתה. אני רוצה שהסיפור שלי יזרום חלק, לפחות בהתחלה. גם לי קשה עם כל המידע שמגיע מכל הכיוונים, אז כדי לעשות קצת סדר בהשתלשלות האירועים אני רוצה לתת רקע עובדתי שהוא בעל חשיבות להבנת העולם שלי – המציאות אשר בה חייתי.

היום, בזמן כתיבת הדברים, אנחנו בשנת 2024. אני רווקה בת 45 עם אפרוח מתוק, שיהיה בקרוב מאוד בן 12.

אמא ואני השקענו הרבה מאוד כסף כדי להפוך את הקומה השנייה של בית הוריי ליחידת דיור. היא ואני הגענו למסקנה שאם אגור בשכירות, בתוך שנתיים לא יישאר לי יותר כסף בחסכונות שלי, ואז אהיה בבעיה גדולה. לכן, בניגוד להסכמתו של אבי, שכרנו קבלן וערכנו שיפוצים, כך שלבן שלי ולי יש בית משלנו ביחידת דיור נפרדת לגמרי מבית הוריי. יש לנו כל מה שנחוץ, והבית שלנו מלא בצבעים, בציורים שפעם ציירתי, במוביילים שיצרתי ובבעלי חיים כמובן.

לא פעם שאלתי את עצמי מה יקרה אם ארצה להזמין אליי הביתה גבר, מה אני עושה אז... למען האמת "למזלי" טרם נוצרה סיטואציה כזו כך שאף פעם לא הבאתי גבר הביתה, במסווה שזה קשור לבן שלי, ועל כך שאינני חושפת בפניו גברים זרים, אבל יותר נכון לומר שלא הבאתי גבר הביתה כי לא הזדמן לי להכיר גברים בכלל. למען האמת כמעט שאינני יוצאת מהבית, בטח לא בערבים, משום שאין לי עם מי לצאת כך שאין איך או איפה להכיר...

הלוואי שהייתי במצב שבו אני בזוגיות כלשהי ומתלבטת אם זה נכון להכיר לבן שלי את אותו גבר.

אני רוצה לספר לכם כעת על אירוע בעל משמעות, שהוא חלק מאוד חשוב בהמשכה של העלילה.

איני זוכרת באיזה חודש בדיוק זה קרה. בזמן שהתקלחתי בשעות הערב המאוחרות שמעתי רחשים וחשבתי שזה הבן שלי בן ה־5 שהתעורר ויצא מהמיטה. קראתי לו ושאלתי, "האם זה אתה שם בסלון?" אך לא הייתה תשובה. אז יצאתי מהמקלחת עטופה רק במגבת כדי לחפש אותו.

מי שפגשתי לא היה בני, אלא פורץ רעול פנים שאחז בידו סכין. אמרתי בשקט, "אמא'לה אמא'לה." ואז שמתי לב שהוא שינה את תנוחת גופו והפגין מולי יותר ביטחון עצמי. אמרתי בלב, שכולם ילכו לעזאזל, והתחלתי לצרוח, "יא בן זונה, תעוף לי מהבית," ואז התחלתי לרוץ לכיוונו. תוך כדי הרדיפה אחריו נפלה המגבת, ואני מוצאת את עצמי רודפת אחריו עירומה.

הוא כל כך נבהל (חשבתי שמרוב בהלה עוד ישתין בתחתוניו) וברח החוצה דרך דלת המרפסת שהייתה פתוחה.

אמא, שחדרה היה סמוך ליחידת הדיור של בני ושלי, שמעה את הצרחות שלי ונכנסה לביתי כדי לבדוק מה קרה.

מנקודה זו התחילה שרשרת אירועים שרק הלכה והסתבכה.

למחרת, אימי שאלה אותי אם אני בסדר עם מה שקרה ואם אני מסוגלת להישאר לבד עם הבן שלי בבית, כי הם אמורים לטוס לארה"ב לבקר את אחותי ואת משפחתה.

עניתי לה שכן, ושאוכל להסתדר לבדי למשך חודש, עד שיחזרו הביתה.

הייתה זו טעות ענקית שעניתי לה בחיוב ושהכל יהיה בסדר עד שיחזרו.

אז ככה עברו הימים, לכאורה על פניו - ישנים בלילה ובבוקר הולכים לגן. היינו שרים שיר נחמד:

בוקר טוב לפרח שנותן לי ריח,

בוקר טוב לציפור ששרה שיר מזמור,

בוקר טוב לשמש שמלטפת אותי,

בוקר טוב, בוקר טוב.

בזמן שבני היה בגן, ניקיתי את הבית, ערכתי קניות והכנתי לאפרוח משהו לאכול. אולם, מה שמסתתר בין השורות, מה שקורה מאחורי הווילונות, היה סיפור אחר. מאותו לילה שנכנס לדירתי הפורץ, לא הצלחתי להירדם בלילות. פחדתי שהוא יחזור לסיים את מה שהתחיל. כשהלכתי לישון, הפחד שהפורץ ישוב דרך החלון ליווה אותי. מכל רחש קטן הייתי נבהלת, ובלילות החשוכים סיירתי בבית עם סכין בידי. הייתי גוררת את הספה וחוסמת את דלת היציאה למרפסת, חצי ישנה חצי ערה, וכל זה במשך השבועיים הנוראיים בחיי.

אומרים שבן אדם שאינו ישן 72 שעות – המוח שלו מתחיל להתפרק ועלול להתחיל לחוות אירועים פסיכוטיים. אני לא ישנתי שבועיים עד שהוריי חזרו לארץ, לאחר שאחי סיפר לאמא שמשהו לא טוב עובר עליי, משהו לא בסדר בהתנהגות שלי.

ואכן זה בדיוק מה שקרה.

הייתי כל כך בודדה ולא היה לי עם מי לדבר. לא היה מישהו שיגיד לי, "נפתור את הבעיה ונשים סורגים בכל חלון ביחידה." הייתי לבד בבית עם ילד בן 5 בזמן שחוויתי התקפי חרדה. הזעתי בטירוף, לא הרגשתי את הרגליים שלי, חשתי בלחץ עצום בחזה והתהלכתי בהרגשה שהכל סוגר עליי ואני לבד, לבד, לבד. אך שום דבר לא קרה מלבד התחושות שלי.

אנחנו בחודש ינואר 2018, ובעוד כחודש ימלאו לי 39.

ההורים שלי עכשיו כבר בבית ויש סורגים על כל החלונות ועל דלת היציאה למרפסת שלי. בני ואני כבר לא לבד – על פניו זה היה המצב.

לפני שבוע, בתחילת חודש ינואר 2018, בלילה שבין יום חמישי לבוקר של שישי, חוויתי את הכאב הכי מטורף בעולם. אני מתקשה למצוא את המילים ואין לי כל דרך לתאר את עוצמת הכאב. באותו לילה צרחתי מבפנים, כל גופי רעד מפחד מטורף, הזעתי בטירוף ולכן הלכתי להתקלח. לאחר המקלחת חזרתי למיטתי, טמנתי את ראשי עמוק בכר וצרחתי כפי שלא צרחתי מימיי. התחננתי שהכאב ייפסק, צרחתי שאני לא מוכנה למות, ויותר מזה – שאני גם לא רוצה למות. אני רוצה לחיות.

שואלים איך אני זוכרת לפרטי פרטים מה שהיה לפני כמה שנים? ובכן, העליתי על הכתב את כל מה שקרה לי כי ידעתי בעומק ליבי שבשלב כלשהו ארצה לחזור אחורה בזמן, להבין מה בדיוק עבר עליי. בשלב שהייתי בו, לא הצלחתי להבין, לקלוט ולקבל כל הסבר הגיוני שיינתן. זה היה בלתי־נתפס ואולי בשלב כלשהו, ביום מן הימים, אצליח להבין, להשלים ולקבל לפחות חלק קטן מכל מה שעברתי.

יכול להיות שאם הייתם במקומי הייתם בוחרים להתעלם מהאירוע או להדחיק אותו מזיכרונכם, לנסות להמשיך לחיות את חייכם החדשים מכאן ואילך מבלי להסתכל אחורה... אבל לא אני. יש בי צורך ורצון להעלות על הכתב את שחוויתי, משום שאינני רוצה שכל הדבר ההזוי הזה ייעלם מזיכרוני ועם הזמן יקבל מעטה של ערפול ומסך עשן.

נסו להבין, בין אם אתם כמוני ובין אם אתם צופים מהצד – אני לעולם לא מוכנה לשכוח, ולא משנה כמה חזק הכאב, כמה חזקה הייתה ההשפלה, כשאני נזכרת שוב ושוב בסיטואציות השונות שהתרחשו באותה בועה.

אני בטוחה שחלקכם, או אפילו רובכם, תגידו שעם הזמן הכל יעבור, שכל התחושות והרגשות ייעלמו כלא היו וכי אין שום טעם להתעסק כל פעם מחדש במה שהיה, כי החיטוט בעבר והעלאת הזיכרונות שוב ושוב הם התעללות שלי בעצמי. אולם שוב אומר – זאת לא מי שאני.

לעולם לא אתן לעצמי לשכוח את ההתעללות ואת ההתאכזרות הקשה כל כך, המכוערת והבלתי־אנושית שאני הבאתי על עצמי!!!

כרגע – הכאב, האכזבה ותחושת הבלבול הנוראית גורמים לי להטיל ספק, והוא עולה לא רק בנקדת זמן זו. התחלתי לפקפק בעצמי, שחזרתי אירועים ומצבים מן העבר כדי לנסות להבין, אם כל החיים שלי הם לא באמת כפי שחשבתי.

אני יודעת שהדברים שעליהם אני מדברת קצת מעורפלים ולא ברורים, אבל אל תדאגו, הכל בסוף יתחבר ויהפוך לזר פרחים ריחני וצבעוני.

בתקופה הזו של חיי חיפשתי אחר מקום שקט משלי, כמו שפעם היה לי. פעם הייתי נוסעת לים, למקום הקבוע שלי מזה 15 שנה, רק שהפעם לא יכולתי להתמסר למקום שאני כל כך אוהבת. זה גרם לי לתחושה שונה – לא נעימה ולא רגועה.

אני לא מצליחה למצוא את עצמי, אני יושבת על הצוק מול ים מדהים ולא מצליחה ליהנות. לפעמים, במשך ימים שלמים, אני מרגישה אבודה. קשה לי להסביר במילים – אני לא נהנית ואיני מצליחה ליהנות אפילו מהדברים הקטנים, אפילו מכל מיני שטויות שפעם הייתי נקרעת מצחוק בגללן.

אני מאמינה שלכל אחד יש איזשהו מקום לברוח אליו כדי לקבל מעט שקט לפרק זמן כלשהו, אולם לא בשבילי. אין לי שום מקום על פני האדמה, לא בחוץ וגם לא בתוכי, שיהווה מקלט, אפילו זמני, מקום שבו יהיה לי קצת שקט גם מעצמי.

במעבר טיפה חד ברצוני לשתף אתכם בדבר מה גדול: במהלך כתיבת הספר, כשדמיינתי אתכם, הקוראים, ואת האופן שבו אני מספרת את הסיפור שלי, הגעתי לאחת מבין התובנות הכי גדולות שהיו לי אי פעם...

היא באה אליי תוך כדי כתיבה. פתאום קלטתי את מה שהיה חסר לי בפאזל של חיי ובכל ניסיונותיי להבין את המנגנון הזה, להבין מדוע הוא כאן ומה הסיבה לכך.

החלטתי שלא לשלוף בשלב זה את אותה תובנה, אלא למקם אותה בפרק מיוחד, אף על פי שהיא עצומה בעיניי. החלטתי לגלות אותה באותו פרק שבו היא נתגלתה לי, כמו יהלום גולמי שטרם עבר עיבוד.

אני בטוחה שתוך כדי קריאה אתם תמצאו אותה, והיא תגרום לכם לעצור, לקחת נשימה ולחשוב ולהבין עד כמה החוויה שלי הייתה קשה.

בוודאי תגידו לי שעם עובדות אי־אפשר להתווכח, נכון? אז מה אם אני אומר לכם עכשיו, שגם המשפט הזה אינו נכון?

"There are no facts only interpretations"

אין עובדות, יש רק פרשנות של אותם ממצאים. הכל תלוי באיזו מציאות אתה חי, כי לאותה עובדה ניתן לתת מספר פירושים. הכל תלוי גם איך מסתכלים עליה.

וכל זה מתחבר למציאות בה חייתי מספר חודשים כי הכל זה רק עניין של פרשנות...

אני לא מרחמת על עצמי! כמו שאמא אומרת: "כל מה שקורה זה מה שצריך לקרות, ואי־אפשר להילחם בזה. מה שצריך לעשות זה להסיק מסקנות ובכך לסגור את הפינה ולהמשיך. אלה הם החיים שנועדו לך, ועלייך לעשות את המיטב עם מה שיש לך ביד." אז יאללה, נתחיל במסע אל הלא נודע. קיימות פרשנויות, ויש הסקת מסקנות, ושלב אחר שלב אני מנתחת ומנסה להבין מה עבר עליי בתשע השנים האחרונות.

לפני מספר ימים, כשעברתי על כל מה שכתבתי והגעתי לפסקה הנוכחית, הרגשתי צביטה בלב, כי אני יודעת שיש פה פרט שאינו נכון. כתבתי שאני לא מרחמת על עצמי, אבל זה שקר! רציתי להצטייר כגיבורה גדולה, כאחת שיודעת כל דבר ויכולה להתמודד עימו.

אז כן, לפעמים אני מרחמת על עצמי, על כל מה שעברתי ועדיין עוברת.

זה לא עושה אותי פחות לוחמנית או פחות טובה ומוצלחת.