תעלומה בתא הלחץ

"בשש ושלושים בבוקר הגיע אלמוג למגרש החנייה של סגל העובדים, החנה את מכוניתו ונכנס למכון. היו לו כשעתיים ללמוד עד שיתחיל את המשמרת. הוא הכין לו כוס קפה, השנייה לבוקר הזה, וניגש לחדר הצוות הממוקם לצידם של תאי הלחץ. מייד כשנכנס לאולם הבחין במשהו חריג. הדלת של אחד משלושת תאי הלחץ שבאולם הייתה סגורה. הדלתות אמורות להיות סגורות רק כשהתא פועל. איש לא נראה בסביבה.

'הלו', קרא לעבר עמדת 'האח הגדול', עמדת הפעלה של התאים. את השם לעמדה נתנו לה המטופלים, שקיבלו בתא הוראות משם על הפסקה וחידוש לבישת מסכות החמצן, ושאיתה תקשר איש הצוות שבתא במקרה של כל תקלה או בקשה מיוחדת של המטופלים. 'מישהו כאן?'

כל תשובה לא הגיעה. אלמוג ניגש לחלון העגול הקטן שבדלת התא, אחד משבעת החלונות שהקיפו אותו, והציץ פנימה. שני אנשים היו בתא, גבר ואישה. הם היו ישובים זה לצד זה על הכיסאות הכחולים, כאשר ראשיהם שמוטים אל החזה. הם עטו מסכות חמצן. אלמוג שם לב ששניהם לא לבשו 'מגפונים' על נעליהם."

בעקבות אירוע מטלטל שחוותה סטודנטית למדעי המחשב מידי שמאי חברת ביטוח, מתאגדת חבורת סטודנטים כקבוצת האקרים במטרה לפגוע בחברות הביטוח ועל הדרך גם לעשות לביתם במעשי נוכלות קטנים ברשת.

התוכנית פועלת היטב, עד אשר מתגלה כי אחד מקורבנותיהם משתייך לכנופיית פורצים מתוחכמת, המופעלת על ידי גורמים זרים. אירוע רודף אירוע, ובשיאם צצות שתי גופות בתא הלחץ הטיפולי של אחד מבתי החולים בארץ. אחת מהן היא של אחד מחברי הקבוצה.

חוששים לפנות למשטרה ולחשוף את מעשיהם, מטים החברים כתף במאמץ לאתר את הרוצחים, ומוצאים עצמם מעורבים בפרשת ריגול מתוחכמת ואכזרית המסכנת את חייהם.

ד"ר עפר נוסבאום, יליד ירושלים, סיים את לימודיו לדוקטורט בביוכימיה במכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית. בעל, אב, סב. כיום עומד בראש חברה ביוטכנולוגיות, מתנדב במתנ"א, משחק ברידג' וכותב להנאתו.

ספריו הקודמים: "כיוון שגוי" ו"הציפורים לא עוצרות בסרייבו" יצאו גם הם בהוצאת "ספרי ניב".

חבורת פלורנטין

שי נחמני ישב על כוס קפה ומאפה קינמון ב"קפה קמפוס", בקמפוס אוניברסיטת תל אביב והקליד במחשב הנייד שלו, מחפש אחר משרה פנויה, כזאת המתאימה למי שעומד לסיים את התואר במדעי המחשב בעוד כחצי שנה. הוא היה לחוץ במשאבים.

משרת הלילה בחברת השמירה וההתייצבות ללימודים מדי בוקר התישו אותו, וההעלאה האחרונה בשכר דירת שני החדרים ששכר ברמת גן גמרה אותו. אם לא ימצא פתרון ועבודה בחודש הקרוב, ייאלץ כנראה לחזור לבית ההורים.

הוא קרא את דרישות המשרה שמצא, החמישית להיום, והתאים את קורות החיים שלו בהתאם. הוא עבר שוב על מסמך ה"וורד", ושמר אותו בפורמט פי־די־אף.

"נולד בשנת 1996, סיים תיכון ברמת גן במגמת מתמטיקה ומחשבים ב־2014, שירות צבאי ביחידת 8200 של המודיעין, לימודי מדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב, ידע בשימוש בתוכנות מסוימות והכרה של אחרות, ופרטים נוספים בהתאם לצורך". הוא שקל אם להוסיף תמונה, ומייד ויתר. התמונה שברשותו לא הייתה עדכנית, את השפם שהחל לגדל אחרי הצבא כבר הוריד מזמן. גם השיער התארך מאז. הוא חייך לעצמו וחשב שהתמונה המשובצת בתעודה של חברת השמירה ממש לא ניתנת לזיהוי איתו כיום.

הוא שמר שוב את המסמך בפורמט המתאים, נתן לו שם שייחד ויזוהה איתו ושלח.

שי סיים את המאפה ואת הקפה, אך השאיר את הכוס על השולחן בהישג יד, כמי שעדיין צורך את תכולתה, ועבר לעבוד על התרגיל שעליו להגיש למוחרת.

"ראיתי ששוטטת באתר של 'זאטה טלקום'", אמר קול נשי מאחוריו. "כבר אומרת לך שחבל על הזמן שלך".

שי הרים את ראשו במהירות מהתרגיל וראה בחורה צעירה לא מוכרת עומדת מול השולחן שלו.

"הם איישו את המשרה כבר לפני שבוע", הוסיפה ואז התיישבה בלי שהוזמנה על הכיסא בצד השני של השולחן, תוך שהיא אוספת את שערה הברונטי בקוקייה שחורה ומרחיקה אותו מפניה.

"שיט", פלט שי, "איך את יודעת?"

"הלכתי לשם", אמרה הבחורה, "יותר נכון, התייצבתי במשרד ואמרתי שבאתי לריאיון. הם התרשמו מהתעוזה שלי ואז אמרו לי שהמשרה תפוסה וזרקו אותי מכל המדרגות".

שי התבונן בה במבט משועשע. "אכן נועז, חוצפני משהו, והיה יכול לעבוד", פלט בחצי חיוך. "יש לך עוד כמה מקומות שאפשר להתפרץ אליהם?" הוא לא חיכה לתשובה והוסיף: "אז כדי לא להישמע חוצפני, אני שי".

"אלכסנדרה", ענתה הבחורה, "אתה יכול לקרוא לי אלכסיי".

"נו..." שי רצה לחזור לתרגיל שלו, "יש לך רעיונות שאת יכולה לשתף?"

אלכסיי חייכה. "היום שלחת קורות חיים לחמישה מקומות, אתמול לשלושה. אתה מתכוון לשלוח למקומות נוספים?"

שי סגר את מסך המחשב הנייד ונשען לאחור, מפנה כעת את תשומת ליבו המלאה אל הבחורה.

"את עוקבת אחריי?"

"אנחנו", השיבה בנונשלנטיות. "אנחנו מחפשים מישהו רעב, רעב לכסף ורעב לפעילות. נתקלנו בך ובאחרים. בחרנו לנסות לפנות אליך".

"תודה, שלום ולא להתראות", אמר שי וקם תוך שהוא אוסף את המחשב.

"אל תצפה לתשובה מ'נירים אבטחת אתרים', היא קראה אחריו. "זה אנחנו. ככה דגנו אותך. שב ותקשיב, בבקשה. אולי תחסוך ממני להמשיך בחיפוש".

שי היסס לרגע ואז חזר לשבת. "אני מקשיב".

"כמעט עזבת בלי הקפה", אמרה אלכסיי.

"הכוס ריקה", השיב שי. "אבל האיש שבקופה לא יודע את זה, ולכן לא מבקש שאפנה את השולחן".

"יפה", אמרה אלכסיי. "נראה לי שנסתדר". היא הביטה לצדדים. "נהיה כאן צפוף ויש לך תרגיל להגיש. תגיע למקום הזה בערב, בסביבות עשר ככה".

היא קמה, דחפה פתק עם כתובת לכיוונו ועזבה את המקום.

שי קם וקנה עוד כוס קפה. הוא לגם חצי ממנו לפני שחזר לתרגיל.

בתשע וחצי בערב יצא שי, רכוב על אופניו, מהדירה השכורה שברחוב הדר ברמת גן אל "קיוסק ברלה" בפלורנטין, רכיבה של כחצי שעה. תהיה לו שעה לפגישה המוזרה, לפני שיהיה עליו לזוז לתורנות לילה של שמירה במוזיאון ארץ ישראל.

הוא קשר את האופניים לעמוד תאורה קרוב, במקום שיהיה תחת עינו הפקוחה, וניגש לקיוסק.

אלכסיי כבר ישבה שם על ספסל סמוך ואיתה בחור נוסף, רזה וארוך.

"בוא, תצטרף", קראה לו. "אם הגעת, אתה שווה את הסיפור".

שי ניגש אליהם והתיישב לידה.

"תכיר, זה בן זוגי, טל", אמרה אלכסיי. "כבר הזמנתי לך קפה", היא הושיטה לו כוס גדולה. "אמריקנו עם חלב חם ובלי סוכר, נכון?"

שי לקח את הכוס שהושיטה לו וחשב שהיא עקבה אחריו מספיק זמן כדי לדעת איך הוא שותה אותו.

אלכסיי פתחה בסיפור.

"לפני כחצי שנה, ביום שישי אחד חיפשתי חנייה במרכז 'ישפרו סנטר' בנס ציונה. ארבתי לרכב שיצא ממקום חנייה וזיהיתי במראת הצד רכב שכזה מאחוריי. יצאתי לכיוון שלו ברוורס, כאשר רכב שבא מולי האיץ ונדחף מאחוריי ותפס את החנייה. התעצבנתי, אבל אז יצא רכב אחר ממש ליד המקום שעמדתי קודם, ומייד חניתי שם. כשחזרתי לרכב שלי שעתיים אחר כך הייתה במקום מהומה. הגנב הקטן שחטף לי את החנייה, נורא מיהר כנראה, יצא בלי לתת זכות קדימה לרכבים שבדרך וחטף מכה מרכב שטח ענקי עם כננת מקדימה. ניגשתי לראות, מתוך הנאה שטנית קטנה. שתי הדלתות שלו התעקמו לגמרי וקצת גריז ירד מהכננת של הרכב השני. לא אמרתי מילה לאיש ונסעתי משם.

"הצרות התחילו אחרי כחודשיים. קיבלתי שיחת טלפון מבחור שהציג את עצמו כרונן, חוקר מטעם חברת הביטוח שלי. לדבריו, הייתי מעורבת בתאונת פגע וברח בחניון במרכז 'ישפרו סנטר' בנס ציונה. יש לו סרטון ממצלמת הדרך של הרכב הנפגע, וממנו הם הגיעו אליי, דרך מספר הרישוי של הרכב המעורב. לפי הסרטון, כך אמר לי, נסעתי לאחור, כאשר הרכב הנפגע היה מאחוריי ואז פגעתי בו ודפקתי לו שתי דלתות ימניות".

אלכסיי לגמה לגימה ארוכה מהאייס קפה שלה והמשיכה.

"הייתי המומה. עוד לא הספקתי להגיב, הוא הוסיף שהוגשה תביעה על סכום של 21 וחצי אלף שקל, ושמשום שעזבתי את המקום זה נחשב שברחתי, ולכן הם, הביטוח, לא יכסו את התביעה כי לא ברור מי נהג ברכב וקרוב לוודאי שהנהג לא היה מורשה". היא השתתקה שוב, ניערה את הכוס שלה עד שקוביות הקרח שקשקו ואז לגמה ממנה.

 "או. קיי..." אמר שי בהיסוס, "ואיך כל זה קשור אליי?"

"עוד לא עיכלנו את הדברים, ואיזה עורך דין התקשר אלינו, מטעם בעל הרכב הנפגע לטענתו, ודרש את הכסף פלוס הוצאות עורך דין בסך חמשת אלפים שקל", המשיכה אלכסיי לספר. "כמובן, כל הסבריי וטענותיי נענו בבוז. חזרתי אל החוקר רונן בחברת הביטוח, סיפרתי לו את הסיפור וביקשתי לראות את הסרטון. הוא היה אדיב מאוד, אמר שאין בעיה ושהוא רוצה לראות את הרכב שלי, לוודא שאכן אין לו כל נזק. קבענו לשישי בבוקר, והוא התעקש לבוא אליי הביתה, כי לא עובדים במשרד בשישי. ובאמת, בסביבות עשר בבוקר הוא התקשר שארד לבדוק איתו את הרכב ושיאשר לי שאכן הרכב שלי לא היה מעורב בתאונה. אחר כך הוא ביקש שנעלה לדירה שלי ונראה ביחד את הסרטון שהוא הביא איתו בדיסק־און־קי".

אלכסיי השתתקה שוב ונראה שקשה לה להמשיך לדבר. אחרי רגע ארוך היא התעשתה והמשיכה, מדברת במהירות ובקול מונוטוני.

"עלינו לדירה, התיישבנו בסלון והוא וביקש לשתות. הלכתי למטבח והבאתי שתי כוסות קולה. הוא הוציא מהתיק את הדיסק־און־קי ושאל אם יש לי מחשב נייד. הלכתי לשולחן העבודה שלי בפינת האוכל והבאתי את המחשב. הכנסתי את הדיסק־און־קי, הוא החל לשתות מהקולה וגם אני שתיתי. התחלנו לראות את הסרטון ו... זהו".

"וזהו מה?" תמה שי.

"זהו. זה כל מה שאני זוכרת", אמרה אלכסיי. "מכאן טל ימשיך".

היא קמה ממקומה על הספה והלכה למטבח.

שי התבונן בטל. הלה העביר את אצבעותיו בשערו, מסרק אותו לאחור, ונראה שהוא מהסס מעט בבחירת המילים. הוא הביט באלכסיי שעמדה בפתח המטבח והחל לספר. "יום שישי בבוקר, אני לא קם לפני הצוהריים. התעוררתי בחדר השינה כשהדלת נפתחה בבום, ולפני שהספקתי לזוז, משהו גדול נזרק על המיטה. קפצתי וראיתי שזאת אלכסיי במצב עילפון, ומעליה אדם זר מתעסק בחגורת מכנסיו. צרחתי, קפצתי והתנפלתי עליו באגרופים ובבעיטות. הוא נבהל והחל לברוח. רדפתי אחריו החוצה, יחף ובלי חולצה, אבל המנוול נעל נעלי ספורט ורץ מהר יותר. ראיתי אותו נכנס לרכב שלו ובורח, אבל הספקתי לראות את המספר. שיננתי אותו כל הדרך הביתה. אלכסיי הייתה מטושטשת ולא מודעת לסביבה. הבנתי שהבן זונה דחף לה איכשהו סם אונס. לא ידעתי מה לעשות, אז חיכיתי שהיא תתאפס על עצמה, עם מגבות רטובות על הראש והרבה מים. אני יודע שעשיתי שטויות. הייתי חייב להריץ אותה לבית חולים, אבל היא סירבה בתוקף.

"לקח לה שלוש שעות להתאושש. אחר כך הבנתי מהסיפור שלה שסוכן הביטוח המזורגג הוא זה שפגע ברכב בחניון. הוא והשותף שלו זיהו את מספר הרכב שלה ממצלמת הדרך של הרכב והחליטו לסחוט ממנה את התיקונים ועוד קצת. שלחתי לשמוק ווטסאפ. כתבתי לו שיש לנו את טביעת האצבעות שלו על הדיסק ועל הכוסות וגם את מספר הרכב שלו, ושאנו פונים למשטרה. חמש דקות אחר כך התקשר איזה מישהו שהציג עצמו כעורך דין של בעל הרכב השני. הוא ביקש שניתן לו כתובת אימייל והוא ישלח מסמך ביטול תביעה ובו שורה שמבטיחה שלא נפעל כנגד אף אחד מהמעורבים, ושנשכח מכל העניין".

"ו...?" שאל שי, די המום מהסיפור, "חתמתם?"

"אין לי 27 אלף שקל, אז חתמנו לו על כל המסמכים", אמרה אלכסיי. היא חזרה לסלון והתיישבה שוב ליד טל, "אבל אני לא מוכנה לעבור על זה בשתיקה. הנבזה הזה ניסה לאנוס אותי, ובטח הצליח אצל אחרות. במשטרה אני לא יכולה להתלונן – אין לי הוכחות לכלום, רק המילה שלי ושל טל. אז החלטנו להחזיר מלחמה, ועכשיו זאת שעת הנקמה".

"ופה אתה משתלב, לשאלתך", אמר טל. "אם אתה מוכן לעזור. אנחנו מתכננים עוקץ שיפגע בשמוק בפרט ובחברת הביטוח, או בחברות הביטוח בכלל. לשם כך אנחנו צריכים אנשי מחשבים נוספים שיעזרו לנו לפרוץ למאגרים של חברות הביטוח ושל הלקוחות שלהן. אני יודע בדיוק מה סוג הידע והמיומנויות שאנחנו צריכים. אלכסיי בתחום המחשבים וגם אני, קצת. כרגע סטודנט למשפטים וגם גיימר בחצי משרה. אנחנו בנינו את האתר של 'נירים אבטחת אתרים' עם חלק מהדרישות. ככה הגענו אליך".

"ונראה לי שאתם יודעים עליי הכול", אמר שי. "אולי תספרו קצת עליכם? זה יעזור לי להחליט אם להמשיך להקשיב. חוץ מזה, בעוד כחצי שעה אני זז לעבודה".

"אין בעיה", אמרה אלכסיי. "אני אלכסנדרה דימציץ, במקור מגבעת אולגה. הייתי תצפיתנית בצבא. תמיד אהבתי מחשבים. סיימתי תואר ראשון במדעי המחשב במכללה למנהל, עם קורס בפיתוח משחקי מחשב. שם פגשתי את טל. היום אני סטודנטית לתואר שני במדעי המחשב באוניברסיטת תל אביב. אנחנו גרים פה בפלורנטין, ואני עובדת בחצי משרה בהוראת תכנות וסייבר במכללת 'סלע'. את הסיפור השני שלי כבר שמעת".

"נעים מאוד", אמר שי.

"טל גורן, במקור מהקסטל", פתח טל. "עשיתי תיכון ב'ליד־ה', עם בגרות משולבת במדעי המחשב והנדסת תוכנה ובתיאטרון. בזמני הפנוי התנדבתי במד"א, ובצבא הייתי חובש בדובדבן. כמו שאמרתי קודם, אני לומד משפטים ומכוון לצד המשפטי של המידע ברשת. לפרנסה אני עובד ככוח עזר בתור פרמדיק בבית אבות ועושה גם כסף בתור גיימר. תורך", הוא החווה בידו אל שי.

"שי נחמני – השלמת נתונים שאולי אתם עוד לא יודעים. גדלתי ברמת גן ואני עדיין גר שם, בשכירות, לא עם ההורים. תיכון בעיר, מתמטיקה ומחשבים, כמו שאתם יודעים, ומסלול צבאי ביחידת 8200. עובד בשמירה במוזיאון ארץ ישראל ומחפש עבודה בתחום ההי־טק".

"ולא ממש מוצא..." מלמלה אלכסיי מתחת למפל שערה החלק שגלש מדי פעם וכיסה את פניה.

שי הציץ בשעונו, המשמרת שלו במוזיאון תתחיל עוד מעט. "מה כבר יש לך ומה חסר לך ברשימות?" הוא פנה אל טל.

"באופן כללי", ענה טל, "לא חסר לנו הרבה. מה שחשוב זה שתהיה לנו שליטה בדברים הבאים: ידע רב וכולל בעבודה עם שרתים, עבודה ב־PowerShell והתמחות עם ארכיטקטורת רשת המשלבת יישומים בענן. ידע טוב על כל מה שקשור ב־VPN. אנחנו צריכים להיות טובים בכל תחום בסייבר ולדעת ליישם ולעקוף את נושא אבטחת המידע, אתה יודע, דברים כמו CCNA, CCSA, CCSE. צריך ידע בעולמות Azure וגם SaaS, PaaS, IaaS. לא יזיק גם התמצאות ידע במערכות SOC\SIEM. בקיצור, כל מה שצריך כדי לפרוץ למאגרי המידע של חברות הביטוח. ולא רק למידע. אנחנו צריכים להיכנס למאגרי כוח האדם שלהן ולהגיע לשמות הסוכנים, ובעיקר השמאים, שהם עובדים איתם.

"חוץ מזה, אנחנו צריכים לשכלל את היכולות שלנו לפרוץ למחשבים אישים ולהוציא סיסמאות וקודים לחשבונות בנק וכרטיסי אשראי. בתחום הסלולר, פריצה לטלפונים סלולריים, מעקב אחרי אפליקציות חברתיות, לוחות זמנים ושליפת סיסמאות. עוד דבר חשוב זה לשלוט ביכולת להחליף את מספר המתקשר, כך שמקבל השיחה יראה מספר אחר של הפונה, זה שאנחנו נכתיב. זה קצת חסר לנו, אבל אנחנו משלימים את החומר".

שי הניד בראשו וקם, והשניים הצטרפו אליו. הוא ניגש לאופניים ושחרר אותם מהעמוד. טל הושיט לו פתק עם מספרי הטלפון שלהם. הוא דחף את הפתק לכיס חולצתו, עלה על אופניו ויצא לעבר המוזיאון. במהלך המשמרת, אם יחליט להצטרף לצמד, יכניס את המספרים לסלולרי שלו.

תוך כדי דיווש עלו מחשבות במוחו. לפתע תפסה אותו ההכרה. המחשבות היו בכיוון של את מי לצרף להרפתקה וניסיון להבין מה ואיך בדיוק מתכננים לעשות השניים שפגש. הוא הבין לאן הולכים הדברים. למעשה כבר הסכים להצטרף. נשארה רק הפורמליות.

המחשבה משכה אותו לאדם אחד. ידידה ותיקה עוד מימי התיכון, בעצם עוד מהיסודי, זיו לוי המכונה "הג'ינג'ית". הם גרו בבניינים סמוכים ולמדו באותה כיתה ביסודי. ברמת גן אין חטיבות ביניים. בתיכון היו בכיתות מקבילות. זיו סיימה חמש יחידות בביולוגיה. בצבא שירתה בחיל התקשוב ועסקה בתחום הסייבר. עכשיו היא חיה בבאר שבע, לומדת מדעי הרפואה כקרש קפיצה ללימודי וטרינריה.

לא מזמן, בטיול לילי וג'וינט משותף בחוף הים של תל אביב, סיפרה לו שהיא עוקבת אחרי אנשים בפייסבוק ובאינסגרם. אנשים שמתגאים ברכישות חסרות הרסן שלהם באינטרנט. היא שמה לב, לפי התמונות והתגובות שלהם, שהם מזמינים הרבה ולא זוכרים בדיוק מה ומתי. אחרי בדיקה היא נכנסת לחשבונות שלהם ומזמינה על חשבונם דברים עבורה, לכתובת של תא איסוף. חלק מהדברים היא שומרת וחלק מוכרת הלאה. עושה ככה בין כמה מאות שקלים לאלפים בודדים בחודש טוב.

היא בטח תשמח להצטרף, חשב, היא גם תוכל להביא עוד מקור להכנסה פרט לחברות הביטוח. ומה לעזאזל הם מתכננים על חברות הביטוח, חשב. נקמה אישית, ברור, אבל מה עוד?

שער המוזיאון נגלה לפניו. הוא נעל את אופניו במקום המיועד לכך ונכנס להצטייד. היה לו לילה שלם לחשוב.

הוא התעורר בצוהריים ואחרי קפה וטוסט עמוס גבינות התקשר אל טל, וזה העלה את אלכסיי לשיחת ועידה. שי סיפר להם על זיו וביקש אישור לזמן אותה. בהסכמתם התקשר לזיו בבאר שבע. היא לא ענתה, והוא שלח לה הודעת ווטסאפ, שתחזור אליו בהקדם. קצת אחרי ארבע אחר הצוהריים היא התקשרה.

"קמת משנ"צ או שאת סתם בהפסקה בין שתיים לארבע?" שאל שי בקול מבודח.

זיו לא נשמעה מבודחת. "לפעמים יש גם קורסים בצוהריים, בעיקר מעבדות. מה קורה שאתה מתקשר באמצע השבוע ובאמצע היום?"

"הצעת עבודה", ענה שי, מכרסם זנב עוגה שנשאר מעוגת השבת שאימא שלו דחפה לו. "משהו שקרוב למה שסיפרת לי אז על החוף, בקשר לקניות ברשת, אבל קצת יותר עסיסי. קחי רכבת לתל אביב, אנחנו רוצים לדבר איתך".

"אנחנו?" שאלה זיו. "מי זה אנחנו?"

"זה סטרטאפ חדש שכזה, את תאהבי", ענה שי. "תגידי לי יום ושעה. תרדי בסבידור ותצאי לכיוון הבורסה. אני אחכה לך שם".

כמה ימים אחר כך, בשעת צוהריים של סוף הקיץ ישבו הארבעה סביב שולחן עגול וצדדי בגינה של בית קפה במתחם הבורסה.

אחרי היכרות קצרה עם זיו וחילופי דברים קלילים, טל הרצין וכולם השתתקו.

"אנחנו מתכננים ללכת על הונאה וגנבה ולהטיל את האשמה על חברות הביטוח", פתח טל בקול נמוך. "בעיקר על השמאים שהם מעסיקים ושולחים לבתי המבוטחים. אנחנו נדפוק בדרך גם את הלקוחות שלהם, לא בסכומים גדולים, חמשת אלפים עד עשרים אלף שקל בכל פעולה".

זיו הרימה גבה. "למה דווקא השמאים ולמה אני?"

"אלכסיי תספר לך אחר כך למה", ענה טל. "מה שחשוב זה האיך. מייד נגיע לזה".

"לשאלתך, שי סיפר לנו על תרגיל הקניות שלך", אלכסיי שלחה חיוך קטן אל זיו. "זה מצא חן בעינינו והחלטנו שאת מתאימה. נשמח להשתתף גם בזה, בעיקר עם החלק של המכירות, ותכף תביני למה".

טל הביט סביב. המקום היה גדול והמה אנשים. אין סיכוי שמישהו בשולחן סמוך ישמע אותו. "חברות הביטוח דורשות ממבוטחים חדשים, או כאלה שהחליפו מגורים, או דיווחו על רצון לשנות את סוג או דמי הביטוח, הערכת שמאי", הוא החל להסביר. "הם מעבירים את התיק לשמאים של החברה, או לפרילנסרים שהם עובדים איתם, ואחד מהם קובע פגישה עם הלקוח. כאן מגיע העוקץ: אנחנו עולים על רשימת הפגישות של השמאים, בוחרים את הקורבן המתאים ואז יוצרים איתו קשר וקובעים פגישה מוקדמת מזו האמיתית עם השמאי. נחפש אנשים בודדים או כאלה שיהיו לבד בשעות הפגישה.

"הביצוע: יוצרים אווירה ידידותית של 'בוא נשתה קפה ביחד', מתישהו שולחים אותו להביא איזה פריט, ומגניבים סם אונס למשקה שלו. עכשיו אפשר לקחת כל מה שרוצים: תכשיט אחד או שניים, קישוטים, דברי ערך אחרים, חשבונות בנק וקודים, כרטיסי אשראי".

טל השתתק להפסקת שתייה, כאשר זיו ושי מתבוננים בו בהשתאות.

"שלב שני, הוצאת כסף מכספומט, רק להיזהר לא לחשוף פרצוף, ומסע קניות מהיר ברשת", המשיך טל. "אפשר להתחבר דרך הרשת של מסעדות ובתי קפה, לובי של מלונות ורשתות לא ממוגנות בבתי מגורים. שלב שלישי, מכירת מוצרים ברשת בארץ ובחו"ל למימוש ההכנסות".

הוא השתתק, והחווה לאלכסיי בידו.

"יש משהו חשוב שלא הוזכר", אמרה אלכסיי. "אחרי הביצוע פותחים לקורבן כפתור או שניים בחולצה או במכנסיים ומשאירים במקום תמונת פולרואיד מזויפת ומטושטשת, כאילו הוא צולם בעירום. על התמונה כתוב שהוא נשדד וצולם, ואם ינסה להתלונן או לאתר אותנו, נפיץ את התמונות ברשת. על הסכומים שנגנוב רוב האנשים לא יעשו בעיות. מי שכן יעשה – ידפוק את השמאים, ויש אחד שנפיל עליו מספיק, כדי שבטוח יחטוף. עכשיו בואו נאכל רגע. אני מורעבת".

הם ישבו בדממה דקות אחדות, לועסים את הטאפאס שהזמינו ולוגמים, מי מהבירה ומי מהמשקה התוסס.

טל סיים לאכול ראשון ומחה את פיו במפית נייר.

"להמשיך?" הוא הביט בשי ובזיו.

שניהם הנהנו.

"דבר ראשון, אנחנו צריכים לחדור למאגרים של חברות הביטוח. להשיג בזמן אמת את הרשימות של דרושי השמאות לדירה. לבדוק את האנשים האלה ולוודא שעומדים בקריטריונים שנציב, דגש על לבד והון אפשרי מתאים, ואם יש להם מה להפסיד בפרסום התמונות שהם חושבים שאנחנו מחזיקים. במקביל, צריך לחדור לטלפונים של השמאים, להיות מסוגלים לשכפל המספרים כדי שהלקוחות יאמינו שהקדמת הפגישה באה מהם. לנסות גם אם אפשר לחדור למחשבים של הקורבנות לפני הפעולה ולהוציא את הפרטים הדרושים. אם אי אפשר, להחדיר למחשבים רוגלה בזמן שאנחנו שם כדי שנוכל לעקוב אחריהם וללמוד אם הם רוצים להתלונן ובפני מי. צריך להשתדל מאוד לתאם את המפגשים שלנו איתם לימי שישי, כשהמשרדים סגורים והכול איטי יותר, משטרה וכולי".

אלכסיי לגמה לגימה אחרונה מהמשקה הדיאטטי שלה והמשיכה בתיאור המשימה.

"אתם, הגברים תשחקו את השמאים, אני וזיו נטפל בחדירות מרחוק ובקניות מיידיות ברשת. זה אומר שכולנו צריכים להיות מיומנים בפריצה דיגיטלית למחשבים ולטלפונים של הקורבנות. בשאר העבודה ובעיקר בהכנות נתחלק לפי המיומנות. נחלק את הרווחים שווה בשווה בין ארבעתנו".

"וואו", אמר שי. "חשבתם על הכול".

"שאלות?" אמר טל.

"יש לי בעיה קטנה", אמרה זיו. "אם משהו משתבש, צריך שיהיה לנו גיבוי. באופן כללי, לא יזיק לנו איזה בריון בחבורה, לכיבוי שרפות קטנות".

"אני חושב שאת צודקת", אמר שי. "ואני חושב שיש לי מישהו מתאים. היה איתי מישהו ביחידה, בריון לא קטן, הוא היה המאגיסט שלנו. הוא לומד אנימציה במכללה הישראלית לאנימציה ועיצוב פה בתל אביב ומאלף כלבים לפרנסה. הוא גם עובד עם מישהו בגביית צקים".

"איתן נווה המניאק", קרא טל.

"אתה מכיר אותו?" תמה שי.

"המניאק המתעלל למד איתי בתיכון. מדעי המחשב ואומנות. אומנות ההטרדה יותר נכון. וואלה, הוא מתאים בול. נהיה חמישה, אז נצטרך לפחות עשרת אלפים שקלים בכל פעולה, לפי חישוב של פעולה אחת בשבוע. אחרי הוצאות יישארו לכל אחד ששת אלפים, אולי שבעת אלפים ש"ח בחודש".

"אולי אפילו יותר", אמרה זיו. "כי חוץ מזה יהיו גם נכסים שנביא מהקניות ברשת, כמו שאני עושה היום".

"ניפגש מחר עם איתן", אמר שי לטל והחל אורז את חפציו.

"חוזרת לבאר שבע?" פנתה אלכסיי לזיו כשקמו ללכת.

"בבוקר", ענתה.

טל שילם את החשבון ופנה עם אלכסיי לרכב שלהם. שי אסף את האופניים והוביל אותם לדירה ברחוב הדר הסמוך, כשזיו צועדת לידו. בדרך סיפר לה את סיפורה של אלכסנדרה.

שיחת הטלפון שקיבל איתן נווה משי, חברו ליחידה, הפתיעה אותו מאוד. קודם כול הוא היה סקרן לדעת מה החיבור בין שי לטל, ואיזו הצעה משתלמת הם עומדים להציע לו. כששי רמז לו שלא הכול לגמרי חוקי, ונתן לו למעשה פתח מילוט, איתן גיחך. לו רק ידע שי בדיוק במה הוא מתעסק.

שי וטל פגשו את איתן על המדרכה בבית קפה קטן ברחוב הארבעה, בסמוך למכללה לעיצוב. הם היו זהירים, ושי נתן לטל להוביל את השיחה. טל דיבר על עוקץ לקוחות של חברות הביטוח והסביר שהם, החבורה, מצאו פרצה שמאפשרת להגיע ללקוחות מסוימים ולבצע גנבה קטנה, סכומים של עד עשרת אלפים שקלים, כמעט בלי להסתכן וברוב המקרים בלי שהלקוח יתלונן. הם מעריכים שבאיזשהו שלב יצטרכו שרירן, וכאן הוא נכנס לתמונה. הם מכירים אותו ויודעים על עסקי גביית הצ'קים והחובות. אם הוא מסכים, הם יכניסו אותו כשותף שווה. אם לא, שישכח מכל העניין. בשביל זה יש חברים.

"לפני שאגיד כן או לא", אמר איתן, "אני אספר לכם שאתם לא יודעים כלום, בעיקר בנושא גביית הצ'קים והחובות. זה הרבה יותר עמוק. אני עובד עם עבריינים. נכנסתי לזה בלי לדעת, חשבתי שהכול חוקי. אני שם לא רק בגלל הגוף הגדול שלי והבריונות. הם קלטו שאני מבין גם במחשבים. זה התחיל בקטנה – היום גם האיומים הם דיגיטליים. פריצה לטלפונים ולמחשב של בעל החוב, איסוף נתונים וסחיטה תמורת אי־חשיפה. ההבדל בין מה שאני עושה היום בשביל גרושים למה שאתם מציעים לי זה שבמקום לדפוק אנשים מסכנים כמו פושטי רגל שלפני פשיטת יד, אני אקח ממי שיש לו. זה נראה לי טוב. השאלה שאני צריך לענות עליה זה איך אני עוזב את החברה של גביית החובות ויוצא שלם. תעזרו לי בזה ואני בפנים".

"שתי ציפורים במכה אחת", אמר טל. "גם מאבטח וגם פורץ סלולריים. אני חושב שיש לנו כל מה שאנחנו צריכים. ניפגש בשישי בבוקר בשוק לוינסקי, נעשה היכרות קבוצתית, נבצע השלמת נתונים ונתחיל בהכנות".

אחרי שטל עזב את בית הקפה, שי פנה לאיתן ואמר, "יש פה גם סיפור של נקמה בחברות הביטוח, וגם הונאה נוספת שלא קשורה. אני מעדיף שתשמע על זה מהמקור, ביום שישי. אז גם נעלה את הבעיה שלך, ונחפש פתרונות ביחד".

הם הקימו את חדר המבצעים בדירה של אלכסיי וטל בפלורנטין. זיו הגיעה לפחות פעמיים באמצע השבוע מבאר שבע וברוב סופי השבוע, ואיתן הגיע כשהיה יכול. הם הקפידו להשבית את הטלפונים הסלולריים האישיים שלהם כבר בדרך לדירה.

הם החליטו לטפל בבעיה של איתן מייד כשיהיו מוכנים לעוקץ, ובינתיים למדו וגם ליִמדו זה את זה כל מה שידעו והכשירו עצמם כהאקרים. בשלב השני החלו לתרגל את הידע באופן מעשי. בתחילה – בעסקים קטנים, בעיקר בחנויות לבעלי חיים, שם התמקדו במשלוחים של מזון ואביזרים לבתי הלקוחות. דבר דומה עשו במקומות קטנים העוסקים במשלוחי מכולת ואוכל מוכן.

משם עברו ללקוחות עצמם, לפריצה למחשבים ולטלפונים שבהם השתמשו לבצע את ההזמנות.

אחר כך הוסיפו פריצה לחשבונות הבנק של לקוחות, ותרגלו קבלה של קודי אימות להעברות כספים לטלפונים חד־פעמיים שרכשו. הם לא העבירו כספים, הרי אחרי הכול זה היה רק אימון. זיו תייגה לקוחות מעניינים לרכישות פוטנציאליות בעתיד.

בשלב הבא הם פרצו לחברות גדולות יותר ומוכרות יותר, שם חדרו למרכזי השירות ושינו את מועדי ההגעה של הטכנאים והמרכיבים. הם השיגו את פרטי הטלפונים של הטכנאים ופרצו גם אליהם.

מלבד אוכל, שתייה וסיגריות לאלכסיי, היו גם הוצאות שונות, כמו שני מחשבים ניידים חזקים שרכש עבורם בלי לדעת סטרט־אפ מבוסס בתחום הקוסמטיקה, שלא היה מספיק מוגן מפני חדירות מהרשת. טלפונים ישנים מסוגים שונים נקנו בזול בשוק הפשפשים ביפו. הם ישמשו אותם לתקשורת עם יחידות סים נטען, שקנו בחנות ייעודית באזור התחנה המרכזית בתל אביב. דברים נוספים נקנו ברשת באדיבות זיו ותורמים זרים.

טל ואיתן עיצבו והכינו תעודות מזויפות, המעידות לכאורה על העסקה בשמאות בחברות הביטוח, רק כדי שיהיו – אם ישאלו.

שי היה אמון על הכנת תמונות הפולרואיד שיושארו בדירות. הוא הכין תריסר תמונות כאלה, מטושטשות: שלוש של גברים בלבד, ושלוש של נשים בלבד. שש האחרות היו של זוגות ערומים חבוקים בתנוחות שאינן משאירות הרבה לדמיון. כמה מהן של גבר ואישה והאחרות של שני גברים. הוא הוריד את התמונות המקוריות מאתרי פורנו, דאג לשונות במבנה הגוף ובצבע השיער. הוא השתמש בתוכנה גרפית כדי לטשטש את הפנים ואת הגוף, כך שלא יהיה ניתן לזהות את המצולם, אך יהיה ברור שהגוף עירום, ואז צילם את מסך המחשב במצלמת פולרואיד ישנה שקנו בעשרים ושלושה שקלים בשוק הפשפשים ביפו וקסטות של פילם שנרכשו ברשת.

הוא הכין שני סטים.

אחרי כחודשיים של עבודה ותרגול הכריז טל שהם מוכנים לפעולה.